שעת אחר הצהריים בבית משפחת פינקלמאן. הילדים הקטנים שיחקו להנאתם בחדר המשחקים ואם הבית עמדה במטבח והכינה את ארוחת הערב לכל בני הבית.

בעודה בוחשת בקדירה, צלצול הטלפון הפר את השקט.

על הקו היתה התופרת (Tailor) שלה.

- הבגד שמסרת לי לתיקון מוכן - בישרה התופרת - אנו פתוחים עד לשעה 7 בערב. אשמח אם תבואי ליטול את הבגד ולשלם על התיקון.

- תודה רבה. אבוא אליך מאוחר יותר. כמה היא עלות התיקון?

- 76 דולר.

- אין בעיה.

בסיום השיחה שבה מרת פינקלמאן לעבודות הבית. בדעתה היה לצאת מביתה כאשר הילדים הגדולים ישובו. לעבור בבנק, להוציא כסף ממכונת הATM, לשלם וליטול את הבגד.

אך כמאמר העולם 'מה שהלב חושק, הזמן עושק'... מאוחר יותר הבינה מרת פינקלמאן שהיא כבר לא תספיק לצאת היום מהבית.

אמנם, היא נצרכה בדחיפות לבגד, עבור שמחה משפחתית שיש לה בערב.

היא התקשרה לבנה שלום, וביקשה ממנו שיאסוף את הבגד בדרכו אל הבית.

- תאמר לה שאשלח את הכסף מאוחר יותר. אני צריכה את הבגד לאיזו שמחה שעלי להשתתף בה הערב.

כאשר שב בעלה מבית תלמודו, שאלה אותו האם יש ברשותו 76 דולר.

- לא. מה קרה? - תמה האב.

היא סיפרה לו על הבגד שלה ועל כך שעדיין לא שילמה לתופרת.

- השעה כבר אחרי שבע. הכיצד תספיקי לשלם לה היום?

- היא אכן התקשרה אחר ששלום היה אצלה וביקשה את התשלום. אעבור אצלה מחר ואשלם לה - לא השכילה לרדת לסוף דעתו.

- יתכן שאת עוברת בלאו של 'בל תלין'!

הוא האריך לבאר לה - הלכה היא, מלאכה שנסתיימה ביום, זמן התשלום בעבורה הוא עד שקיעת החמה. אם סיום המלאכה היה בלילה, זמן התשלום בעבורה הוא עד עלות השחר (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן של"ט סעיף ג' במחבר וברמ"א).

במידה והבגד היה נשאר ביד התופרת, הרי שאין כאן 'בל תלין' על שכרה, אף שכבר סיימה את התיקון (שם סעיף ו'. אמנם ראה ב'משפטי החושן' סימן של"ט הערות סקי"ב מש"כ להסתפק).

אך כיון שכבר לקחת ממנה את הבגד, הרי שיש חובה לשלם באותו היום (שם)!

- וכי התופרת 'פועל' היא? - הקשה אחד הבנים.

- ומדוע לא? מה כוונתך?

- למשל, בשבוע שעבר נכנסתי ל'מלבושי כבוד' בכדי לקנות לעצמי בעקיטש"ע לכבוד שמחת הבר מצוה שלי הקרבה ובאה. המוכר מדד לי אחת ורשם על גבה סימנים בכדי לתקנה שתתאים בדיוק למידותי.

אם מחר הוא יתקשר שזה מוכן, ואקח זאת ממנו לפני שאשלם, יהיה עלי לשלם לו עוד באותו היום? אם לא, אעבור בלאו של 'בל תלין'?

- ראשית, הוא לעולם לא יתן לך את הבעקיטש"ע לפני שתשלם...

ואף אם כן, חילוק גדול יש בין המקרים. ב'מלבושי כבוד', אף שהזמנת אצלו בעקיטש"ע ומתקן הוא אותה עבורך, הוא עושה זאת מבד ששייך לו. הוא אינו 'שכיר' שלך. הוא 'מוכר' לך בעקיטש"ע.

- ועדיין... התפירה נעשית עבורי! מדוע שלא ייחשב 'פועל' שלי בתפירתו?!

ובמחשבה שניה, שמא אף התופרת 'מוכר' היא. לטעמי, התופרת שמתקנת את הבגד של אמא, יש להחשיבה כ'מוכר' ולא כ'פועל'.

הרי המחט והחוט ושאר הדברים שמשתמשת היא בהם עבור התיקון שלה הן! דין 'מוכר' יש לה ולא 'פועל'... בדיוק כמו דין הבעקיטש"ע ב'מלבושי כבוד'.

...

אכן חילוק פשוט הוא בין ה'מוכר' ל'פועל'. כאשר אומן מייצר ועושה כלי ואחר כך מוכרו לאחרים, הרי ששכרו בא לו עבור הכלי ולא עבור עבודתו. אין על חוב זה משום 'בל תלין'.

מה שאין כן ב'פועל' שנתן לו בעל הבית את כליו לאומן שיתקנם. הכלי אינו נקנה לאומן ואינו 'מוכר' אותו. נמצא ששכרו הוא עבור המלאכה ויש בו משום 'בל תלין' (ראה שלחן ערוך - חושן משפט, סימן של"ט סעיף ו' ובסמ"ע שם סקי"ב ובש"ך סק"א).

אף אם ה'פועל' נותן בכלי משלו - וכגון נגר שנתן מסמרים, או חייט שנתן חוט ומחט - עדיין עיקר הכלי נותר ברשות הבעלים ואינו נקנה ל'פועל'.

גם על כגון דא שנינו 'אומן אינו קונה בשבח כלי' ושכרו בא על פעולתו ויש בו משום 'בל תלין' (ראה 'ערוך השולחן' - חושן משפט, סימן של"ט סעיף ז' שביאר שבכהאי גוונא נחלקו אם 'אומן קונה בשבח כלי' ועל כך באה הכרעת המחבר הנ"ל).

הרי לן ששכרה של התופרת משום 'פועל' ועל מלאכתה בא, ויש לשלם את השכר בזמנו משום איסור 'בל תלין' (יש להדגיש, אם בעל הבית הודיע לפועל כי יש לו בביתו את שכרו - די בכך ואינו עובר ב'בל תלין' אם הפועל לא בא ליטול שכרו. בנידון דידן לא היה ביד מרת פינקלמאן מעות באותה העת, ועליה לעשות כל טצדקי להשיגן. ראה 'פסקי דינים' גיליון קס"ח הערה 11).

והנה מצאנו למהר"א ששון (סימן קי"ט) שכתב אודות סופר ששכרוהו לכתוב כתובה על הקלף והיה כותבה על קלף שהיה שייך לו, לסופר. ופסק שאין על שכרו משום 'בל תלין'. כיון שהקלף בעת הכתיבה שייך היה אליו, נמצא שהשביח את שלו. מה שמשלם לו המזמין לאחר מכן, הוא עבור 'קניית' הקלף המשובח שלו.

זאת, אף שבעצם הקלף טפל הוא אל עצם המלאכה ועיקר השכר בא עליה, מכל מקום אין כאן 'שכירות פועלים'. את דבריו הביאו גדולי הפוסקים (רע"א בגליון סימן של"ט סעיף ו' ובקצות שם סק"ג).

אך מצאנו מי שהקשה על הדברים דהכיצד שייך לקרותו שהסופר השביח את שלו? הרי הוא קלקל את שלו! עתה קלף זה אינו ראוי אלא לאותו חתן שהזמינו שנכתב שמו ויום חתונתו (חושן אהרן סימן של"ט סעיף ו').

על כן לשיטה זו בכל כהאי גוונא, שהאומן עושה בשלו דבר שאינו יכול להיות עוד טוב לאחרים אלא למזמין, נידון הוא כ'פועל' ויש 'בל תלין' על שכרו.

לעניינינו, דין הבעקיטש"ע המתוקנת במיוחד עבור המזמין כדין הכתובה, ופלוגתת הפוסקים היא.

במאמר הקודם (גליון ר"צ) כתבנו אודות מי שנתבקש על ידי חבירו שיקנה לו חפץ פלוני וקנאו ונאבד שלא ברשלנות השליח. מסקנת הדברים היתה שעל המשלח לפצות את השליח על מה שהוציא עבורו בקניתו את החפץ שנאבד.

שאלה: מה דינו כאשר המשלח חושד ואינו מאמינו לשליח שאכן קנה את החפץ המדובר? או כאשר חושדו שנאבד מחמת רשלנותו? האם גם בכהאי גוונא חייב לשלם לו על ההוצאות שהיו לדבריו?

תשובה: כאשר המשלח מאמין לדברי השליח, פשיטא שעליו לשלם לו (ראה חכמת שלמה סימן רצ"א סעיף כ"ו וסימן רח"צ סעיף ב' ומנחת פתים - שירי מנחה סימן י"ז). אך כאשר אינו מאמינו, ובפרט במקום שמוטל על השליח להמציא הוכחות לדבריו - כגון קבלה או ראיה מחשבון כרטיס האשראי שלו - אזי יתפשרו ביניהם לפי הענין (שו"ת אגרות משה - חושן משפט חלק א' סימן ל"ב) ויתבאר להלן.

כל השבועות שחייבה התורה הם שבועות הנפטרים. דהיינו, שהנתבע פוטר את עצמו בשבועתו. כגון, שבועת השומרין ושבועת מודה במקצת. חז"ל תקנו מספר שבועות שבהן התובע נשבע ונוטל (שבועות דף מ"ד ע"ב). אחת מהן היא הטוען שהוציא הוצאות עבור חבירו והנתבע אינו יודע כמה הוציא ואם הוציא.

הלכה זו נאמרה ב'חנווני על פנקסו'. צוה בעל הבית לחנווני שיתן לפועליו מזון והוא יפרע לו לאחר מכן. טען החנווני שנתן לפועלים ומבקש הוא את שכרו. הפועלים לעומתו טוענים שלא קיבלו, ואף הם מבקשים את הוצאות מזונותיהם מבעל הבית - ישבעו שניהם - החנווני שלא נתן והפועלים שלא קיבלו - ויטלו מבעל הבית (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן צ"א סעיף א'). בדומה לכך, שותף אשר הוציא מעות להשביח את הרכוש המשותף שדינו כיורד ברשות שנוטל ההוצאות. אם השותף השני אינו מאמינו כמה הוציא שאינו יודע - נשבע המוציא כמה הוציא ונוטל (שם סעיף ג').

בנידון דידן: שליח שהוציא עבור המשלח מעות ונאבד, יקבל הוא בחזרה את הוצאותיו לאחר שישבע הן שהוציא מעות וקנה עבור המשלח מה שנתבקש על ידו. ועוד ישבע, שלא נתרשל בשמירתו ונאבד שלא באשמתו (נתיבות סימן קפ"ז סק"ה. ועיין משפט שלום קונטרס אחרון סימן קע"ח סעיף ג' וכעי"ז בנחל יצחק סימן צ"א אות ג' ענף ג'. עוד ראה בבהגר"א סימן קפ"ז סק"ד).

גם אם טענת השליח שבאונס אבד החפץ (שטענה שאינה שכיחה היא - ראה ש"ך סימן פ"ב כללי מיגו סקכ"ב), מכל מקום גם על כך נתקנה השבועה הנ"ל. דבר זה נלמד ממה שמצינו ששליח בשכר שנאנס, יכול להישבע על כך ולקבל את שכרו על שליחותו עד לעת האונס (סימן ס"ו סעיף מ' וסימן ש"א סעיף א'. וראה נתיבות סימן ש"ג סק"ג). הרי שאף על טענת אונס נתקנה שבועה זו שיטול (נחל יצחק סימן צ"א סעיף א' אות ב' וסעיף ג' ענף ה').

אך יש מהפוסקים שכתבו שבנידון כגון דידן מעולם לא נתקנה שבועת הנוטלין. תקנה זו היא רק בחנווני על פנקסו. מלכתחילה ידע בעל הבית הנתבע שעליו לסמוך על מילתו של החנווני. אך בנידונינו שמעולם לא העלה המשלח בדעתו שיאבד החפץ שנקנה עבורו, אזי לא נתקנה בכהאי גוונא שבועת הנוטלין ולא תועיל שבועתו של השליח (תומים סימן צ"ג סק"י ותשורת ש"י סימן תי"ד).

ממסקנת רוב הפוסקים עולה כי גם בכהאי גוונא נתקנה השבועה (עיין מעשה אומן ביאורים סימן ז' אות ו', נחל יצחק הנ"ל ושו"ת מהרש"ם חלק ז' סימן צ"ז). האידנא שאין נשבעין, יתפשרו ביניהם לפי הענין.

הראויים למנות כאפוטרופוס

הראויים למינוי אפוטרופוס

בי"ד מעמידים אפוטרופוס לנכסי היתומים איש נאמן שיודע בטיב עסקי העולם ויודע להפוך בזכותם, בין שהוא רחוק או קרוב שראוי לירש את הקטן, אלא שנחלקו האם ממנין אפוטרופוס קרוב לקרקעות, אבל לכו"ע למעות הקרוב עדיף[1]. אין ממנין אשה מפני שאין דרכה לבוא ולטרוח, וכן קטן מפני שאינו בן דעת, וכן עם הארץ שהוא בחזקת אינו נאמן ומורה היתר לעצמו שנוטל שכר טירחא, ויש שכתב שעל אלה א"א לסמוך להנהיג האפוטרופסות לזמן רב, ולפי זה ממנים אותם עד שימצאו אדם נאמן שמתאים לתפקיד זה[2].

אשה חרוצה

יש שכתבו שאשה שידוע שעוסקת במו"מ בטוב, הבי"ד ממנים אותה לאפוטרופוס[3], ויש שכתבו שאף בזה אין ממנין אותה לכתחילה אלא אם כבר מינו אותה בי"ד טועין לא מסלקים אותה[4], וכן אם כבר מינו אותה בערכאות כאפוטרופוס[5], כגון שיש גם חובות שצריכים לתבוע מגוים ונגבים רק ע"י הערכאות שאז מותר לכתחילה לילך לערכאות והם בדיניהם ימנו את האשה, לא מסלקים אותה שדינא דמלכותא דינא[6].

אופן המינוי ע"י האב

אדם זר שהיה אפוטרופוס על נכסי המוריש בחיי המוריש, אינו כאילו מינהו אבי היתומים על נכסיו לאחר מיתה, שאולי בחייו האמינו המוריש שלא יעיז לפניו לעשות עוול[7]. לפיכך, רק אם מינה אותו המוריש סמוך למיתתו  על נכסיו מקבלים ממנו שמינה אותו לאפוטרופוס לאחר מותו[8]. אמר לשכיב מרע לשון שמשמעו שמקבל להיות אפוטרופוס לאחר מותו, כגון שאמר לו רצונך שאהיה שליט או מנהל נכסיך והשיב הן, הרי זה מינוי[9].

מוחזק בנכסי המוריש

המחזיק בידו מנכסי המוריש ואומר שהמוריש מינה אותו לאפוטרופוס, אבל לפי ראות עיני הבי"ד אינו ראוי להיות אפוטרופוס, אין מניחים אותו להיות אפוטרופוס עד שיביא ראיה שהמוריש מינהו לאפוטרופוס[10].

האם להעמיד את האח הגדול לאפוטרופוס

כתבו הפוסקים שמי שנוטה למות ויש לו בנים גדולים וקטנים שממילא הירושה היא ממון משותף בין הגדולים והקטנים, ויודע שהגדולים יתרצו להיות אפוטרופסים על הקטנים, ימנה אותם בחייו, ועדיף שימנה אותם מלמנות אדם אחר[11], וכן אם לא מינה את הגדולים ומת והניח יורשים גדולים וקטנים, והגדולים יכולים להתעסק בנכסים המשותפים עדיף להניח לגדולים להתעסק בירושה כאפוטרופסים של הקטנים מלמנות איש זר כאפוטרופוס[12], ויש שהוסיף שאפילו אם הגדול אינו יורש, כגון שהוא אחי האב וממון הירושה הוא משותפות שהיה למוריש עם אח זה, עדיף שהוא יתעסק בזה, ולא גרע מאפוטרופוס העומד מאליו[13].

מאידך, יש שכתב שאב שנוטה למות עדיף שיחלק הנכסים וימנה על חלק הקטנים אדם זר לאפוטרופוס ולא את האח הגדול שמא יאנה את הקטנים, אא"כ הוא בטוח בצדקתם של הגדולים, ורק אם מפני איזה סיבה לא חילק האב את הנכסים ומפני הכרח זה נשארו הנכסים תחת יד האח הגדול, נעשה הוא לאפוטרופוס ממילא[14].

העמיד האב אפוטרופוס שאינו ראוי

כבר התבאר שהמוריש יכול למנות אף את מי שבי"ד לא ממנים כאפוטרופוס[15], כגון קטן או אישה, אבל דנו הראשונים האם הבי"ד מסלקים אפוטרופוס שמינה אבי היתומים אם הם חשודים שיפסידו את נכסי היתומים, יש שכתב שלא מסלקים אותם שבוודאי ידע שהם עלולים להפסיד את הירושה, וסבר וקיבל[16], ועוד חילק שאם היו עוסקים בנכסיו בחייו כאפוטרופסים על עסקיו ממנים אותם בי"ד אף לאחר מותו שמסתמא הם בחזקת זריזין[17], כלומר, כשנראה לבי"ד שהיו נאמנים לאב כחזקת זריזין[18].

אב שהעמיד ראוי ונעשה אינו ראוי

מאידך, אם האב העמיד לאפוטרופוס מי שהיה ידוע כאדם ישר ונאמן ונראה ששינה התנהגותו לרעה, חייבים בי"ד לסלק אותו ולמנות אדם הראוי להיות אפוטרופוס, ויעשו בזה כפי שיקול דעתם שהם אביהם של יתומים[19].