- משה - פנתה אליו רעיתו - האם ראית את המודעות על ה'חלוקה' של קופת החסד 'התומכים'?
- לא, לא ראיתי - ענה משה - למי היא מיועדת? מה הם התנאים לקבל מהם תמיכה? את בטוחה שאנחנו זכאים לכך? - ירה פיו צרור של שאלות.
- היא מיועדת לכל מי שאבותיו ואבות אבותיו דרכו רגליו במעמד הר סיני...
- היכן היא החלוקה?
- אה... זה קצת בעיה... החלוקה תהיה בשבוע הבא במונסי...
- זו בעיה גדולה! לא נראה לי שבנהג הבא"ס יתן לי רשות להעמיס את כל תא המטען שלו בשקים של תפוחי אדמה...
- אולי תמצא מישהו שנוסע לשם והוא יקח זאת בעבורינו?
חלפו מספר ימים ומשה מצא מתנדב. אהרן, זה שיושב לפניו בבית הכנסת, נוסע פעמיים בשבוע לצרכי עבודתו למונסי והוא ניאות לעשות זאת בשביל משה - אתה לא צריך לבוא לשם, אקח את המצרכים בעבורך... - אמר למשה שמצידו לא חסך את ברכותיו מעל ראשו.
- נראה לך שתקח גם בשביל עצמך? - שאל משה בחשש - כנראה שהם לא יתנו מדי הרבה לכל אחד...
- לא, אין לי צורך. אניח לאחרים.
- תקח בעבורי כמה שיותר, ככל שיתירו המחלקים... - שמח משה
כשאהרן שב הוא החנה את רכבו ופתח את תא המטען שלו. היו שם ששה שקים של ירקות לצרכי החג - קח שלשה מהם, הנותרים לקחתי בשביל משפחתי. בסוף החלטתי שאקח גם לעצמי 'למה נגרע'?
- הם הגבילו לכל משפחה רק שלשה שקים?
- לא. הם הגבילו לששה שקים עבור כל מקבל, אז לקחתי שלשה בשבילי ושלשה בשבילך.
- הרי הסכמת לקחת הכל בשבילי! מי אמר שאתה נאמן לומר שלקחת זאת לעצמך? - החל משה להתווכח - 'חזקה שליח עושה שליחותו'! זו הלכה מפורשת (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רס"ט סעיף ו')!
...
ירוחם סקר את חנות היודאיקה הירושלמית, הוד קדומים היה בה והקירות העגולים היו עמוסים בתמונות של גדולי ישראל זצ"ל ושליט"א.
הוא הגיע לארץ למספר ימים, וידיד מארה"ב ביקש ממנו אם יוכל לקנות בעבורו תמונה של הרבי זצ"ל - בארץ המחירים זולים בהרבה מכאן - הסביר לו.
המוכר מצא את מבוקשו - תמונה זו עולה 300 שקלים.
- זאת אומרת בערך $75 - קרא ירוחם בהתפעלות - שם, באמריקה, תמונה כזו עולה לפחות $200(!) - הסביר למוכר.
- נו - שמח המוכר - אולי תקח שתי תמונות?
- הלוואי והייתי יכול. בחבילתי יש מקום בקושי לאחת...
יֵצֶר החמדנות החל לתת את אותותיו, מחשבה טורדנית לא הרפתה ממוחו - מדוע שלא אקנה לעצמי? שהידיד ההוא ימצא לעצמו מישהו אחר שיביא לו זאת מהארץ...
הוא החליט לקנות את התמונה לעצמו, ויצא מן החנות שמח וטוב לב. בעודו צועד בסמטאות ירושלים, הרהורי חרטה עלו בלבו - נהגתי כשורה? אולי היה אסור לי לעשות זאת?
הוא התקשר לאחיו, ר' שלמה, וסיפר לו דברים כהוויתם. - 'שמעתתא בעיא צילותא' ודעתי איננה מיושבת עלי כרגע כנצרך... - התנצל אחיו - אך זכור לי שהעושה כזאת נוהג במנהג הרמאין (שם סימן קפ"ג סעיף ב'). מצד שני, אולי אין כאן בכלל רמאות, הרי ידידך מבין שאם לא יתאפשר לך לא תקנה בעבורו תמונה. אבדוק זאת בשבילך.
...
נפסק בהלכה (שם) ראובן ששלח את שמעון לקנות מקח מסויים בעבורו והלך שמעון ונתכוין לקנות זאת לעצמו - מה שעשה עשוי והרי הוא מכלל הרמאין.
כל זאת מיירי כשאין לנו ספק בדבר, ואנו ברורים שאכן השליח לעצמו נתכוין לקנות. מה שאין כן כאשר בא השליח לאחר מעשה וטוען שלעצמו נתכוין לקנות - אינו נאמן דנקטינן שבודאי קנה זאת בעבור המשלח (שם סעיף ד').
בנתיבות (שם סק"ג ובסימן רס"ט סק"ד) חידש כי מי ששלח שליח לקנות בעבורו מטלטלין, נאמן השליח לאחר מעשה לבוא ולומר לעצמי קניתי. זאת מכיון שיכול להכחיש את השליחות בכלל ולומר שמעולם לא שלח אותו, על כן נאמן במיגו גם בטענתו שקנה זאת לעצמו (ודברי השו"ע נסובו על שליח לקנות קרקעות, עיי"ש בדבריו, אך עיין משפט שלום סי' קפ"ג סעיף ג' שפקפק בדבריו ואפילו במיגו יתכן שאינו נאמן, ועיין מנחת פתים שם).
עוד חידש בנתיבות (שם סק"ו) דאף במקום שיש עדות על השליחות וממילא אין לשליח מיגו להכחיש ששלחו (עיין במחנה אפרים - שלוחין, סימן י"ט), מכל מקום אם שלח שליח לקנות בעבורו מקח ממקום פלוני זול ולא נתן בידו מעות לשם כך, אלא נדברו שהשליח ילוה ממעותיו עבור המשלח, נאמן השליח לומר שקנה זאת לעצמו.
זאת מכיון שכל דין 'חזקה שליח עושה שליחותו' נאמר דוקא במציאה שהשליח אינו צריך להוציא מעות כדי להגביהה ולזכות בה למשלח. אך אם צריך לתת ממעותיו ולהלוותן למשלח לא שייך האי חזקה, שיכול השליח לחזור בו מהסכמתו זו.
הגם שאם שלח שליח לקנות בעבורו מקח ולא נתן בידיו מעות לא שייכת סברא זו וכנ"ל, מכל מקום גם בהא הדין יהיה שהשליח אינו נאמן לומר שלעצמו נתכוין לקנות. והטעם, כתב בנתיבות, משום שאם עושה כן הרי הוא מכלל הרמאין, ועל כן כל שאנו מסופקין אם קנה השליח לעצמו אנו מכריעים ספק זה שבודאי קנה למשלח, ולא ישים השליח את עצמו רשע בכך שקנה לעצמו.
כל זה שייך רק בסתם מקח ששייך בו דין 'עני המהפך בחררה', אך אם הוא מקח בזול שמותר לבוא ולזכות בו אף אם אחר מהפך בו (עיין במדור 'פסקי דינים' - גליון ק"ב), נאמן השליח לומר שזכה במקח זה לעצמו (ועיין במשפט שלום שם שהקשה על הנתיבות דאף בכה"ג כתב הרמ"א בשם העיטור דהוא מנהג הרמאין עיין בדבריו, וכן השיגו על דברי הנתיבות האמרי יושר חלק א' סימן ס"ח ובמנחת פתים ועיין בפסקי דינים בגליון זה).
להלכה - בשני המקרים נאמנים השליחים לומר שנתכוונו לקנות לעצמם, שיאמרו 'קים לי' כשיטת הנתיבות דיש מיגו דיכלו לומר שכלל לא נשלחו.
כמו כן, במקרה הראשון אינו בכלל הרמאין שהרי חלוקה זו נחשבת כמציאה, ואף במקרה השני ג"כ אינו רמאי. לא מיבעיא לדברי הנתיבות דהוי מקח בזול וכנ"ל, אלא הוא הדין אף לשאר הפוסקים. דעת המשלח כלל אינה סומכת עליו בהחלט שיקנה בעבורו, ומעשים שבכל יום שלבסוף לא מביאים מעבר לים דברים שנתבקשו ואין למשלח אפילו לא תרעומת.