- מה דעתכם? אולי הגיע הזמן שנעשה משהו בנידון? - אמר מוישי בסערת רגשות.

הם ישבו יחדיו, מספר בחורים משיעור ג' בישיבת 'שער התלמוד', בחדרו של מוישי, וטיכסו עצה אודות בערל משיעור א'.

מיום שדרכו רגליו של בערל זה על מפתן הישיבה בתחילת השנה, הוא לא חדל מלהציק ולזלזל בבחורים מהשיעורים הגבוהים. הדברים החריפו והחמירו כל העת והבחורים המבוגרים החליטו שעליהם להעמידו על מקומו.

- אני חושב שיש לי רעיון מוצלח - קרא מוישי - נקח ממנו את הכובע שלו בהיחבא... נחזיר לו אותו לאחר מספר ימים... הוא יבין שלכל המעשים שלו יש מחיר...

- מה??? נגנוב?! - מחה חזקי.

- זו לא גניבה! אנחנו נחזיר לו את הכובע!

- ובכן... מה יועיל שתשיב לו את הכובע? אולי תקיים בזה מצות 'והשיב את הגזילה אשר גזל' ותו לא!

- אתה יודע? נראה לי שאתה צודק - הודה מוישי ולא בוש - למדנו שנה שעברה את דברי הגמרא בבבא מציעא (דף ס"א ע"ב) שהקשתה מדוע צריכה התורה לכתוב לאו של 'לא תגנובו' לאסור גניבה, מדוע אי אפשר ללמוד את איסורו ממה שאסרה התורה אונאה וריבית.

הגמרא מתרצת שם שהלאו של 'לא תגנובו' אייתי לאסור אף בגונב 'על מנת למיקט'. אם זכרוני אינו מטעה בי, מפרש שם רש"י (ד"ה 'למיקט') שהכוונה מי שגונב על מנת לצער את חבירו.

- אין הנידון דומה לראיה - לא הסכים עמו יענקי - אתה טענת בצדק שמי שגונב ומלכתחילה אין כוונתו להחזיק את הגניבה לעצמו, אלא להחזירה, אינו בכלל גנב. אין לך שום ראיה מהגמרא שם לענין זה. הגונב על מנת לצער שאסרה שם הגמרא, היינו מי שאינו מתכוון להחזיר זאת לעולם. הוא אמנם אינו גונב משום חמדת הממון שאחזה בו ואין לו שום חפץ בגניבה, אלא הוא עושה זאת כדי לצער את הבעלים.

- מה שאין כן...

- מה שאין כן מי שמלכתחילה לא מתכוון להחזיק בחפץ הגנוב ברשותו, אלא רוצה להשיבנו לבעליו, אינו בכלל לאו זה!

- כנראה שאתה לא זוכר את המשך דברי הגמרא שם - הוכיחו מוישי - חוץ מגונב על מנת למיקט מרבינן שם גם 'גונב על מנת לשלם תשלומי כפל'. לא זו בלבד שהגנב אינו מתכוון להחזיק בידו לעולם את הגניבה, אלא הוא אף עושה זאת כדי להיטיב עם הבעלים, לשלם להם כפל! מכל מקום אסרה זאת התורה (עיין מש"כ בזה הגר"י ענגיל בשו"ת בן פורת ח"ב סי' ג' אות ג' דף י"ב ע"א)!

...

- אולי תתחיל להשגיח על חפציך? - הוכיח דוד את חיים, שכינו לחדר בפנימיה, לאחר שמצא שקית עם חפציו מתגוללת בחצר הישיבה - הוריך אינם כה אמידים שאתה יכול להרשות לעצמך לאבד בכל יום משהו אחר...

שעה לאחר מכן פגש דוד את חיים שוב, הפעם בחנות המכולת הסמוכה לישיבה. כשסיים חיים לשלם על קנייתו הוא יצא מהחנות כשהוא משאיר את הארנק שלו על השלחן... דוד הרגיש שעליו לעשות מעשה - אולי כך הוא יתחנך אחת ולתמיד - הרהר.

הוא נטל את הארנק לידיו וקרא לחיים - תודה רבה שהפקרת אותו! זכיתי בו לעצמי!

- מה פתאום?! אני לא הפקרתי אותו! החזר נא לי אותו לאלתר!!!

- ואם היה מוצא אותו מישהו אחר והיה נוטלו לעצמו, מה היית עושה אז??? לא היית יודע אפילו על מי להלין את תלונותיך! זה 'הפקר' גמור וזכיתי בזה!

בליבו הרהר דוד - אחזיק בארנק ליום או יומיים ולאחר מכן אשיב אותו לחיים. בינתיים הוא יעשה בעצמו 'חשבון נפש' וידע להבא להיזהר על רכושו...

כששב דוד לבניין הישיבה ציפתה לו הפתעה לא כל כך נעימה. המשגיח עמד בפתח הבנין והמתין לבואו בסבר פנים חמורות. דוד הבין מיד במה מדובר, הוא הסביר למשגיח את מה שקרה ומה מטרתו. המשגיח חייך - לפחות הרגעת אותי שלא יצאת לתרבות רעה... אך מכל מקום איני בטוח שנהגת כשורה.

- מדוע?

הם פנו לבית המדרש, המשגיח נטל מדרש תנחומא לידיו ופתח בפרשת נח (פרשה ד') וזה לשון המדרש 'אי שבק מאני בדוכתא דלא מינטר או זוזי ופשע ( - אם אחד הניח כליו או מעותיו במקום שאינו משתמר) ואשכחינהו אינש אחרינא ואמר אקניטנו עד דיתבעהו ויזדהר במאניה זימנא אחרינא ולא ליפשע ( - ומצא אותם אדם אחר ורוצה ליטלם כדי שיצטערו הבעלים באבידתן ויתבעוה ויחזיר אותה אליהם וכך ידעו להבא להיזהר בממונן) מאי? כיון דלהנאתו ( - של הבעלים) קמכוין שרי, או דילמא כיון דעד דמהדר ליה אית ליה צערא אסור. ת"ש דתניא לא תגנובו על מנת למיקט' (וכן הוא בשאילתות שם).

חזינן שאף הגונב לטובת הבעלים, מכל מקום כיון שמצערם בכך, הדבר אסור משום לאו של 'לא תגנובו'!

...

בדברי הגמרא בבבא מציעא האוסרת לגנוב 'על מנת למיקט' מצאנו שני שיטות בראשונים. וז"ל ה'שיטה מקובצת' שם 'על מנת למיקט, יש מפרשים דמיירי שהוא אינו רוצה לעכב הגנבה בידו אלא הוא גונב כדי לצערו (ומתכוין להשיבנה). ולא נראה, דהא מעשים בכל יום שעושים כך. לכך יש מפרשים דודאי בדעתו לעכב הגנבה בידו (לעולם), אבל אינו גונב בשביל שום הנאה אלא כדי לצערו'.

אלא שכבר צויינו לעיל דברי השאילתות והמדרש תנחומא דחזינן דסבירא להו כהפירוש הראשון שבשיטה, וכן דייקו באחרונים מלשון הרמב"ם (ספר המצוות מצוה רמ"ד) ואף הגונב על מנת להשיב הרי הוא בכלל האיסור. אשר על כן כתבו הפוסקים שאין לסמוך על מה שכתב השיטה מקובצת שמעשים בכל יום שעושין כן (קצות סימן שמ"ח סק"א).

מאידך, יש שדייקו בלשון הרמב"ם (פ"א מגניבה ה"ב) והשלחן ערוך (חושן משפט, סימן שמ"ח סעיף א') שהביאו וכתבו שהגונב על מנת לשלם אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך, אם כן חזינן שאין זה משום לא תגנובו אלא איסור דרבנן שלא ירגיל עצמו בגניבה (עיין לחם משנה שם ה"א).

ובב"ח (סימן שנ"ט סוף סעיף ג') אף הגדיל וכתב שלפי זה בגוזל על מנת לשלם דליכא האי חשש שירגיל את עצמו בכך כיון דלא חציף איניש, יהיה מותר כשמתכוין לטובת הנגזל.

וכדברי הב"ח כתב גם ב'פני שלמה' בבבא בתרא בדברי הגמרא (שם דף ט"ז ע"א) שאיוב השתבח ואמר 'ברכת אובד עלי תבוא' שהיה גוזל שדותיהם של יתומים ומשביחן ומחזירן. וקשה כיצד עשה זאת, והרי אסור לגנוב על מנת למיקט? ותירץ בפני שלמה שם שלפי דברי הרמב"ם הנ"ל בגזילה ליכא למיחש משום שירגיל את עצמו בכך (ועיין בקובץ שעורים שם אות ס"ג).

לכאורה לפי זה היה מקום להתיר המעשה השני שהראהו שנוטל את שלו ונתכוין לטובתו. אלא שבש"ך (סימן שנ"ט סק"ג) לא סבירא ליה כדברי הב"ח ואוסר אף בגוזל על מנת לשלם (ועיין בקו"א לשו"ע הרב (הלכות גזילה סעיף ג') שתירץ דאף להרמב"ם הוא איסור תורה משום 'לא תגנובו', אלא שהרמב"ם כתב לטעמא דקרא מדוע אסרתו התורה).

סוף דבר - בשני הנידונים הדבר אסור.

חתמתי חוזה (contract) לרכישת בית והנחתי פקדונות (deposit), כשהתחייבתי לסיים את הרכישה (closing) עד סוף השנה. בינתיים התעכב האישור על המשכנתא (mortgage) שלי וחלפו להן שנתיים שלא השלמתי בהן את העיסקה. לאחר שקיבלתי אישור מהבנק על המשכנתא פניתי למוכר לסיום הרכישה, אך הוא מצידו מסרב לכך וטוען שאיחרתי את המועד שנתחייבתי עליו, דהיינו סוף השנה ההיא.

אני סבור שההתחייבות מדברת דוקא על אי סיום הרכישה מצד התרשלות שלי, אך כאן שהדבר לא היה תלוי בי והמתנתי לאישור הבנק, על המוכר להשלים את הרכישה מכל מקום.

שאלה: דברי מי צודקים?

תשובה: אנו מניחים ששאלתך נובעת מכך שמקרה כזה לא פורש במפורש בתוך החוזה.

הלכה רווחת בישראל היא 'אונס רחמנא פטריה'. במה דברים אמורים? במי שחטא מחמת אונס דפטרינן ליה מעונשו. הנידון דידן עוסק באי קיום חוזים מחמת אונס, ויש לדעת אם אף כאן כלל זה חל.

יש מהפוסקים שכתבו דאף שאתה מצידך לא קיימת את החוזה מחמת אונס, אך אין הדבר מחייב את הצד שכנגד לקיים אותו אם עברת על תנאיו (ש"ך חושן משפט סימן כ"א סק"ג).

יש מהפוסקים שחילקו בין קיום תנאי שנחוץ לעשותו בתוך זמנו, כגון התחייבות לאספקת לולבים לפני החג. במקום כזה אף אם אירע למוכר אונס שמחמתו לא הצליח להביא את מרכולתו לפני החג, מכל מקום הקונה אינו חייב לקנות ממנו באשר אין לו עוד חפץ בם. אך שאר תנאים, אף שנגדרו בזמן מסויים, אם אין לזמן קשר ברור לתכלית הענין, על הצד שכנגד לקיים את ההסכם כל זמן שהיה כאן אונס (ט"ז יורה דעה סימן רל"ו סקי"ג).

מאחר ורוב הפוסקים נוקטים כהשיטה הראשונה, אם כן בנידונך אין מקום לחייב את המוכר לקיים את החוזה (פתחי תשובה סימן ר"ז סק"ב). יתר על כן, לא ברור שאי קבלת האישור מהבנק מוגדרת כאונס, שהרי זהו מצב רגיל וצפוי. אונס הוא דוקא דבר דלא הוה להו לאסוקי אדעתייהו, כגון שחלה אחד הצדדים (ש"ך סימן נ"ה סק"א).

אם כן, אין בכוחך לחייב את המוכר לקיים את החוזה ולמכור לך מאחר שעברת על הזמן שבו.

מצרנות בקרקע או מטלטלין

חז"ל תיקנו זכות מצרנות בקרקעות ובמחובר לקרקע, כגון בית או אילן שמקנה זכות בקרקע,[1] שהם דברים שיש בו קנין עולם וחזקה, ובזה הישר והטוב שנכסיו יהיו קרובים זה לזה[2]. בכל אלה יש למצרן זכות להוציא מלוקח, ולשותף הזכות להוציא אפילו מהמצרן[3].

חז"ל לא תיקנו זכות מצרנות במטלטלין, דהיינו שותפים במטלטלין, שאחד מכר את חלקו אין השותף השני מוציא מיד הלוקח[4]. ברם הרמ"א כתב שאם השותף טוען שלא נוח לו עם הלוקח ויגיע לו היזק מזה, שומעין לו לסלק הלוקח אם נראה לבית דין שיש ממש בטענתו[5] דאז יש בזה משום והישר והטוב[6], ויש שכתבו שבכל אופן אין מצרנות במטלטלין[7].

לפי האמור, יש לדון מזה לשותפים בעסק שעיקר העסק אין לו נכסים, ולפי תנאי השותפות יכול למכור חלקו או שהגיע הזמן לחלוק השותפות[8], ורוצה אחד השותפים למכור את חלקו יכול השותף לעכב שלכתחילה ימכור לו, אבל אם כבר מכר לאיש זר אינו יכול להוציא מיד הלוקח[9].

זכות מצרנות במחובר לקרקע (בית, אילנות)

כתבו הראשונים שבעלים על המחובר לקרקע שיש לו קנין בקרקע, בכלל דיני מצרנות, כגון בעלות על בית או אילן שמקנה לבעלים קנין בקרקע שעומד עליו, בעל הקרקע ובעל הבית או אילן שותפים בקרקע ויש להם זכות מצרנות זה על זה. לפיכך אם מכר אחד מהם, כגון שמכר בעל הבית את ביתו מוציא בעל הקרקע מיד הלוקח אפילו הוא מצרן[10]. וכן יש לבעל הבית זכות מצרן כלפי הקרקע הסמוכה לקרקע שביתו עומד עליו, ולכן אם המצרן מכר קרקעו, מוציא בעל הבית מיד הלוקח[11].

בגדר הקנין שיש לבעל הבית או אילן בקרקע נחלקו הראשונים, יש שכתבו שגם קנין לזמן להעמיד הבית עד זמן שקבעו ביניהם ומפני שאם יפול הבית תוך הזמן יכול שוב לבנותו נחשב זאת כשותפות בקרקע,[12], ויש שכתבו שרק קנין עולם להעמיד בית או אילן נחשב כשותפות[13].

זכות בעל הבית ובעל עלייה (קומה עליונה)

שותפים בבית שדייר אחד דר בקומת קרקע והשני בקומה מעליו (עלייה), אם הקרקע שהבית עומד עליו משותף לשניהם, דינם כשותפים, ואם אחד מכר מוציא השני מיד הלוקח אפילו הוא מצרן, אבל אם בעל הדירה בקומה שניה אינו שותף בקרקע, וזו רק משועבדת לו שאם הדירה תיפול יכול לבנותה מחדש, דינו רק כמצרן להוציא מיד לוקח שאינו מצרן אבל לא מיד המצרן לקרקע[14], אבל יש שכתבו שאף בזה יש לבעל העלייה זכויות של שותף כמו לבעל הבית[15].

בתים ודירות סמוכים

הואיל ודין מצרנות נוהגת במחובר לקרקע דנו הראשונים האם יש דין מצרנות לבעלי בית בבתים סמוכים זה לזה ורק הכותל מפריד ביניהם. רוב ראשונים כתבו שאף בזה יש זכות מצרנות[16], וכן כתב הרמ"א שיש דין מצרנות בבתים[17].  לדעת רבינו תם חז"ל תיקנו מצרנות רק בשדות ולא בבתים, ונאמרו כמה טעמים לשיטה זו, אם מפני ששדות מצויים לקנות אבל בתים אינם מצויים לקנות בכל פעם, וגם בשדות הטוב והישר הוא שיוכל לחרוש בשני השדות בבת אחת, אבל בבתים הכותל מפסיק את התשמיש של שני המקומות[18]. יש שכתב לפי טעם זה שאם מפני התשמיש נחשבים הבתים כבית אחד לעירובי חצרות יש לכו"ע זכות מצרנות אף בבתים[19], ויש שכתבו שאין מצרנות בבתים כאשר המצרן דר במקום אחר ולוקח את הבית להשכיר לאחרים ואילו הלוקח צריך הבית לדירתו ואזי הטוב והישר ליתן הבית ללוקח[20].

לדינא, יש שכתב שאם יש שביל בין הבתים לכו"ע אין זכות מצרנות, ויש שפירש שכל זה שרבים הולכים בשביל זה כמיצר שהחזיקו בו רבים [21].

לפי האמור, בבית רב-קומות שהדיירים דרים בדירות נפרדות ושותפים בבעלות הקרקע שהבנין עומד עליו דינם כשותפים בדיני בר מצרא אפילו אם הדירות אינם סמוכות, אך אם לבעל הדירה בקומה עליונה אין בעלות בגוף הקרקע רק הזכות לבנות דירתו אם תיפול, דינו כמצרן לדירה הסמוכה ולא כשותף.