ר' ראובן, מנכבדי הקהילה, השתתף בשבת בשמחת בר המצוה לנכדו. בטוב לבו ובשמחתו, כאשר ערך 'מי שברך' לאחר שנתכבד בעליה, הפתיע ר' ראובן את הגבאים והמתפללים כאשר התחייב לתת סכום עתק לטובת בניית ושיפוץ בית הכנסת. באותו שבוע שבק חיים לכל חי, למגינת לב כולם.
גבאי בית הכנסת דורשים מהיורשים שיפרעו את ההתחייבות של אביהם, אך היורשים באים ושאלתם בפיהם האם אכן חייבים הם בכך.
שאלה: האם חייבים היורשים לפרוע ההתחייבות של אביהם?
תשובה: כלל ידוע 'אמירה לגבוה כמסירה להדיוט'. דהיינו, אף שבין אדם לחבירו נצרך 'קנין' בין הצדדים כדי להעביר בעלויות, לא כן במסירת הדבר להקדש, די באמירה ותו לא. אמנם, דעת רוב הפוסקים דכל זה אמור דוקא במסירה להקדש של בדק הבית, לבית המקדש. שאר נדרי צדקה אינם בכלל זה, נדרש בהם קנין כבהדיוט לצורך המסירה בפועל. אלא שיש לקיים את אמירתו מצד ה'נדר' שבדבר (ועיין שלחן ערוך - יורה דעה, סימן רנ"ט סעיף י"ג, תומים סי' ס"ו סק"ב ומחנה אפרים הל' צדקה סי' ב').
אשר על כן כתב הרמ"א (חושן משפט, סימן רי"ב סעיף ז') כי אף שעל הנודר לקיים את נדרו, אך אם מת יורשיו פטורים מכך. יתר על כן, אף אין על היורשים לשלם זאת משום 'מצוה לקיים דברי המת' (רמ"א חושן משפט, סימן רנ"ב סעיף ב'). להנ"ל נראה דפטורים היורשים (וכן כתב הרמ"א בתשובה סימן מ"ח ובקצות סימן רנ"ב סק"ה ובסימן ר"צ סק"ג ובנתיבות סימן ר"נ סק"ד).
אחרים נחלקו וכתבו דאף שנדר אינו כמסירה בפועל וכנ"ל, אך אין כוחו פחות מכל שעבוד. כפי שעל היתומים לפרוע הלואות של אביהם, הוא הדין לנדריו (חתם סופר - חושן משפט, סימן קי"ד ועיין פתחי תשובה סימן רי"ב סק"ט).
למעשה, נראה שאי אפשר לחייב אתכם לשלם את החוב. יכולים אתם לטעון 'קים לן' כשיטות הפוטרות. אך מכל מקום, זכות היא לנפטר שמקיימים היורשים את צוואתו לצדקה ויש לו כפרה בכך ועולה כאילו הוא בעצמו נתן ומהני גם אם היה רשע שאין מועיל סתם צדקה שנותנים לעילוי נשמתו [עי' רמ"א יו"ד רמ"ט סט"ז] (ספר חסידים סימן ק"ע).
אלא שאם ייחד האב חפץ מסויים להקדש, דעת הרבה פוסקים שנתפס כבר בצדקה ועל היורשים לתיתו לצדקה (נתיבות סימן ר"נ סק"ד).