כל המדריכים ישבו במקומותיהם, הס הושלך בחדר. נחמן, ה'מדריך ראשי' של הקעמפ, ביקש לקראם לאסיפה שלא מן המנין - נתאספנו כאן כדי לחשוב יחד, 'ותשועה ברוב יועץ'. אין זה סוד וכולכם יודעים מכך שבין כל הקעמפ'ס שוררת תחרות (Competition) קשה מאד. כל אחד מנסה לעשות לתלמידים פעילויות מפעילויות שונות, דברים אשר לא שערום אבותינו...

אני רוצה השנה לעשות משהו מיוחד, כזה שכל העיר תדבר על כך! אני רוצה לשמוע מכם הצעות.

בחדר הקטן החל להתפתח דיון ער, זה מציע כה וחבירו אחרת. לבסוף נתקבלה הצעתו של אחד המדריכים וזה תוכנה: נערוך לתלמידים 'הכנסת ספר תורה' מדומה.

- נשמע מאד מרתק - שמח נחמן על הרעיון - מה גם שיש כאן מסר תורני וחינוכי. לא עוד הרפתקאה מסוכנת...

- ומהיכן תהיה לנו 'חופה' להוליך את ספר התורה, כמנהג ישראל קדושים? - תהה אחד המדריכים.

- אולי מישהו מכם יכול לבנות 'חופה' לבד? יש את שאריות הספסלים הישנים שעדיין עומדים זרוקים בפאתי המחנה. נראה לי ש'יד טובה' תוכל לעשות מזה משהו...

כולם הביטו לעבר ברוך, המדריך של כיתה ו'. 'ידי זהב' לו לברוך, והוא הרבה להשתמש בהן.

- אני אדאג שהנהלת הקעמפ תשלם לך עבור עבודתך - הבטיח נחמן לברוך.

כבר למחרת עמדה החופה על תילה. ילדי הקעמפ עברו לידה בסקרנות ואינם מבינים למה עתידה היא לשמש...

כשנחמן ראה את החופה נחמץ ליבו - לא לזה פיללתי... אמנם זה מאד יפה, אך זו לא 'חופה' אמיתית...

על אתר הוא התקשר לאחד שמשכיר ציוד עבור 'הכנסת ספר תורה' וסיכם עמו שיביא לו חופה לקעמפ. הוא קרא לברוך לחדרו והתנצל בפניו על כך שלא ישתמש בחופה שבנה.

- דיברתי עם הנהלת הקעמפ, הם מרשים לך למכור את החופה ולשלשל את הכסף לכיסך. אני בטוח שאחרינו יבואו קעמפ'ס רבים שירצו לעשות זאת. לא כל קעמפ יוכל להרשות לעצמו לשכור 'חופה' אמיתית, זה יקר מאד. תוכל למכור זאת ולהרוויח אף יותר ממה שהובטח לך על ידי תמורת עבודתך...

- אני מעדיף לקבל את מה שהבטחת לי... אני לא מתעסק במכירות... - ניסה ברוך להתנגד אך לשוא.

- אתה לא השקעת כלום בעבודתך חוץ מזמן, אני נותן לך את מה שעשית תמורת עבודתך. מה לך כי תתנגד?

...

- תוך שבוע זה יהיה מוכן - סיכמו ביניהם.

דוד הזמין לביתו תמונה גדולה מנפלאות הבורא - ברצוני שאוכל לישא עיני בתוך ביתי ולקיים מאמר הכתוב 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה'...

- בדיוק נגמר לי המלאי, אצייר ציור חדש בשבילך. תוך שבוע הציור שלך יהיה מוכן.

עבר שבוע וגם שבועיים ודוד לא הופיע. המוכר/הצייר התקשר אליו ותבע ממנו שיבוא לקחת את תמונתו - תמכור אותה לאחרים. לא נראה לי שאצטרך לה בסוף... - היתה תשובתו של דוד.

...

שנינו במשנה (בבא מציעא דף קי"ח ע"א) 'השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש, ואמר לו (הפועל לבעל הבית) תן לי שכרי. ואמר לו (בעל הבית) טול מה שעשית בשכרך, אין שומעין לו'. כך גם נפסק בשלחן ערוך (חושן משפט, סימן של"ו סעיף ב').

דהיינו, כפי שמצינו בכל התורה בדיני תשלומין ד'שוה כסף ככסף' אף בעל הבית הלזה חפץ לפרוע את שכר הפועל בשוה כסף, על כן אמר לו 'טול מה שעשית בשכרך'. על זה בא דבר המשנה ללמד, שאינו יכול לפרוע כך את שכרו של הפועל.

בטעם הדבר מצאנו שני שיטות בראשונים. רש"י שם (ד"ה 'אין שומעין') מבאר דטעם הדבר משום דגבי פועל כתיב לשון של ביומו תתן 'שכרו', דמשמע שצריך לשלם לו כפי מה שהתנו ביניהם. דהיינו שמחויב בעל הבית לפרוע לפועל מה שהבטיח לו בשכרו, ואינו יכול לפטור את עצמו מתשלום שכרו בשוה כסף.

לעומת זאת הרשב"א (הו"ד בשיטמ"ק בבא מציעא דף קי"ז ע"ב) כתב דטעם הדבר מכיון שהפועל נשכר לפי שצריך למזונות. על כן אינו יכול לעכבו ולומר לו שכשיגמור מלאכתו יטרח וימכור את מה שעשה.

נפקא מינה בין הטעמים מצינו כאשר נשכר הפועל על ידי שליח. כלל הוא כי השוכר פועל על ידי שליח אינו עובר משום 'בל תלין' בהלנת שכרו (סימן של"ט סעיף ז').

אם כן, טעמו של רש"י אינו שייך בכהאי גוונא ויכול לפרעו ולומר לו 'טול מה שעשית בשכרך' (ועיין באולם המשפט). מה שאין כן להרשב"א שאין הטעם משום האיסור ד'בל תלין', הרי שאף בכהאי גוונא חייב בשכרו במעות דוקא (פתחי תשובה סימן של"ו סק"א בשם דברי משפט).

מחלוקת נוספת מצאנו בפוסקים אם דוקא 'תבן וקש' אינו רשאי לומר לו טול בשכרך וכלשון המשנה, או שמא אף חיטין ושעורין (עיין סמ"ע שם סק"ג ובש"ך סק"ב ובערוך השלחן סעיף א'. ויש שרצו לומר דהיינו דוקא בחיטין ושעורין כמות שהן שעדיין אינן ראויין לאכילה, אך בפת וכדו' רשאי לומר לו 'טול זה בשכרך', הגהות הרש"ש בבא מציעא קי"ח ע"א והביאו בפתחי תשובה הנ"ל).

וגם הא תליא בפלוגתת הראשונים דלעיל. דלרש"י לא יועיל מה שהוא כבר מוכן לאכילה, כיון שהתנה עמו מעות עליו לשלם מעות. מה שאין כן לדברי הרשב"א הרי יכול לאכול הפת ובודאי שרשאי בעל הבית לפרוע בהא את שכרו (פתחי תשובה שם. ועיין ב'שבט הלוי' - חלק ז' סימן ר"ל אות ז' שציין דהש"ך לשיטתיה בסימן של"ב סקי"ח דסבירא ליה התם כפירש"י).

בנידון דידן דסיפור קמא, לכאורה יכול לתת לו את החופה לאותו המדריך תמורת שכרו. לא מיבעיא מצד שאינו ב'בל תלין', שהרי ה'מדריך ראשי' סיכם עמו על שכרו ולא בעלי הקעמפ עצמם ותו ליכא הכא משום 'בל תלין' בהיותו שליח. ויתכן אף לשיטת הרשב"א, מצד שמזונותיו של המדריך בין כך מוטלים על הקעמפ ואינו נצרך לשכרו כדי לתת טרף לפיו, אלא שבשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תנ"ח לא משמע כן בדעת הרשב"א.

מאידך גיסא מצאנו שכתב המחבר (סימן של"ג סעיף ח') 'אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך ועשאו האומן ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד, חייב' והוא מדברי הרא"ש בתשובותיו (סוף כלל ק"ד).

ונתקשה בנתיבות (שם סקט"ו) בהבנת הדברים. מלשון המחבר נראה שחיובו רק מחמת שיפסיד האומן אם לא יקחנו זה מיד. מה נשתנה דינו מכל פועל שאין בעל הבית רשאי לומר לו 'טול מה שעשית בשכרך'?

וחילק שכל הנ"ל מיירי דוקא אם שכרו כפועל, על כן חייב לשלם את שכרו ואינו יכול לומר לו 'טול מה שעשית בשכרך'. מה שאין כן כאשר אמר לאומן שיעשה משלו ויקנה זאת ממנו שזהו נידון תשובת הרא"ש וכפי שמדוקדק בלשון המחבר, שוב אינו פועל שלו ואינו חייב לשלם לו אלא אם כן יגיענו נזק מכך. במקום כזה חייב לשלם לו מדינא דגרמי (וכן כתב בחזון איש בבא קמא סימן כ"ג סקל"ה).

העולה מכך, דוד אינו חייב לקנות את התמונה מהצייר, בהיות שבודאי ימצא לכך קונים אחרים ואינו דבר שיפסד בחלוף הזמן.

יש לציין דכל מה שנכתב הוא מצד דיני 'שכירות פועלים', אך בודאי שבשני המקרים יש בכך משום 'מחוסר אמנה'.

ידיד הסכים למכור לי זוג של פמוטות שכבר נשתמש בהן, וסיכמנו שאשלם לו כפי שאחרים יסכימו לשלם בעד פמוטות אלו. לקחתי את הפמוטות לביתי כשבמוחי סברתי שמחיר הפמוטות יהיה בערך בסביבות $1,000. להפתעתי הוא הודיע לי היום שהוא מצא מי שמסכים לשלם על הפמוטות סך של $1,300.

אינני יכול להרשות לעצמי לקנות פמוטות במחיר זה וברצוני להחזירן. לעומתי חברי טוען שכבר קניתי אותן ואיני יכול לחזור בי.

שאלה: האם אני חייב לשלם לו $1,300 או שבידי לבטל את העיסקה?

תשובה: תנאי הכרחי לחלות הקנין הוא שמחיר המקח נקצץ בין הצדדים (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ר' סעיף ז'). ללא קציצה, המקח אינו קיים אף אם הלקוח כבר משך את המקח לרשותו.

בנידון דידן יש לדון אם קביעת המחיר בנוסח 'כפי שאחרים יסכימו לשלם בעד מקח זה', נחשבת כקציצה אם לאו.

לכאורה היה נראה לדמותו למקום שסיכמו ביניהם המוכר והלוקח שמחיר המקח יהיה כפי שישום אותו צד שלישי. במקום זה נפסק בהלכה (סימן רכ"ז סעיף כ"ה) שקציצה היא זו והמקח קיים. זאת למרות ששני הצדדים עדיין אינם יודעים בשעת המקח, מה מחירו של המקח.

מכאן אף נמצינו למדים כי במקום ששני הצדדים אינם יודעים את שומת החפץ, וקבעו ביניהם שמחירו יהיה על פי שער שבשוק, שהמקח קיים (מנחת פיתים, סימן ר"ט סעיף ג').

אך מכל מקום נראה שאין הנידון דומה לראיה. כיון שלא סיכמתם ביניכם על מי שדעתו מוסכמת עליכם, וכן לא רציתם ששומת המקח תהיה כמחיר השוק. כל מה שדיברתם הוא שמחיר הפמוטות יהיה 'כפי שאחרים יסכימו לשלם בעד מקח זה' שאין זה ערך מוגדר וכן לא תלוי בשער שבשוק (תשובת תומת ישרים סימן קצ"ו הו"ד בהגהות רע"א לשו"ע חו"מ סימן קצ"ט סעיף א').

אשר על כן, הנך רשאי לחזור בך מהמקח הנ"ל ולהחזיר את הפמוטות לבעליהן.

המוכר מפני האונס

בגליון הקודם[1] התבאר שהמוכר נכס מפני האונס, בין נכס קרקע או מטלטל, המכר קיים הואיל ומקבל את תמורת הנכס במלואו, ובלשון חז"ל 'תלוהו וזבין זביניה זביני'[2]. דין זה הוא הן אם האנס נותן למוכר את הבחירה שימכור איזה נכס שירצה, והן אם הלוקח מכריח אותו למכור נכס ידוע[3], הואיל והסכים המוכר לקנין והלוקח קיבל את דמי המקח, המקח קיים, אפילו שהמוכר לא מנה את דמי המקח אלא השליכם לכיסו שנראה שקבלם נגד רצונו[4].

קבלת דמי המקח, מרצונו או בעל כרחו

לפיכך יש אומרים שאפילו לא נתן הלוקח את מעות המכר מיד בעת הקנין התקיים המקח בשטר קנין שהמוכר יכול לתבוע בו את דמי המכר, ואזי כשהלוקח נותן את דמי המכר לא יכול המוכר לחזור בו, אלא חייב לקבל את דמי המקח[5], אבל יש שכתב שגם לסוברים כן צריך הלוקח לתת למוכר מיד שטר התחייבות על דמי המקח[6], ויש אומרים שקיום הקנין בזה הוא רק בקבלת המעות, ואזי אם התרצה המוכר לקבל דמי המקח התקיים המכר אף אם לא נתרצה בעת נתינת שטר קנין[7].

הודה שקיבל דמי המכר

כתב המחבר שאפילו לא ראו עדים שהלוקח נתן לו המעות, רק המוכר הודה לפניהם שקיבל המעות, ואחר כך חוזר בו שמחמת האונס הודה, נאמן הלוקח ששילם לו, שהיה לו למסור מודעא לפני שהודה[8], והרמ"א כתב שיש חולקים שסוברים שהמוכר נאמן לומר כמו שאנסו אותו על המכר אנסו אותו גם על ההודאה שקיבל דמי המכירה[9].

אנסוהו לקנות, במכר ומתנה

כתב הרמ"א שרק אם מכר מפני האונס המקח קיים, אבל אם קנה מפני האונס המקח בטל[10], וביארו האחרונים שלפעול קנין די במה שהמוכר מסלק עצמו וברצון הלוקח לקנות מתקיים המקח, ואמנם כשנאנס למכור מסלק עצמו בגלל האונס והמקח מתקיים ברצון הלוקח לקנות, אבל אם נאנס לקנות לא מתקיים הקנין כשאין דעתו לקנות[11], ברם הפוסקים כתבו שהרבה ראשונים חולקים ולדעתם אף אם קנה מפני האונס ודאי גמר בדעתו לקנות[12], שיותר רוצה אדם לקנות מלמכור, ולכן המקח קיים[13].

אף לסוברים שאם קנה מפני האונס המקח בטל, יש שכתב שרק הנאנס יכול לחזור בו ולא המאנס שתלה הקנין ברצון הקונה[14]. וגם כתב שמפני האונס לשלם לא גמר לקנות, אבל אם אנסוהו לקבל מתנה ודאי גמר בדעתו לקנות[15]. ויש שכתבו שאין לחלק לדעה זו כי רק 'תלוהו וזבין' נאמר ולא 'תלוהו וקני'[16].

כשנעשה הקנין בדרך חליפין 'שוה בשוה', דהיינו הכופה את חבירו למכור מושך את המקח ובזה נקנה לחבירו חפץ של המושך, נעשה המוכר בכפייה לקונה את חפץ חבירו בכפייה, לפיכך יש שכתב שקיום המקח תלוי במחלוקת הנ"ל אם גם באנסו לקנות המקח קיים, שאם המוכר שאנסו לא קנה אף הלוקח ממנו לא קנה[17].