הפלא ופלא! - שח יוסף לכתריאל - ראיתי היום את מאיר, הנגיד, כשהוא כל כולו עסוק בכתיבת ה'פרוזבול'. הוא בירר וחקר עד כמה שידו מגעת, כדי להיות ברור ששמיטה לא תשמט את חובותיו...

- ומה כל כך מפליא בזה? אדרבה! בעצמך ציינת שהוא נגיד ושוע. בטוח אני כי רבים לוו ממנו מעות. מה? בגלל שהוא עשיר, הוא אינו יכול להשתמש בתקנתו של הלל הזקן???

- כנראה שאתה אף פעם לא ניסית לבקש ממנו הלואה! - לעג יוסף ל'תמימותו' של כתריאל - הוא תמיד מתחמק בטענות שונות ומשונות. עליו ועל שכמותו יאה מאמר העולם 'עכברא דשכיב אדינרי'... הכל נמצא בחשבון הבנק שלו...

- ואולי הוא מפקיד את מעותיו בבנק שבבעלות יהודים?

- מצאת כיצד ללמד עליו זכות? זה עדיין לא פוטר אותו מלעזור לנצרכים! מה בגלל שהוא מעדיף להתעסק עם ישראל ולא עם עכו"ם???

- לא הבנת אותי נכון. נתכוונתי לומר שמחמת כן הוא נצרך לערוך 'פרוזבול', כדי לא להפסיד את כל מעותיו המופקדים בבנק שבבעלות ישראל.

- אהה... זה בטח שלא... נראה לך שאם הייתי מפקיד את התכשיטים של רעייתי בכספת שבביתך, הייתי צריך לערוך לכך 'פרוזבול'? לולי זאת, היית יכול ליטלם לעצמך ולומר ששביעית השמיטתם???

- זה ממש 'שני דינים' - ענהו כתריאל בשפה למדנית - תכשיטים המופקדים בכספת הם 'פקדון' ו...

- ומעות המופקדות בבנק אינן נחשבות ל'פקדון'? אלא למאי?

- 'פקדון' הן בטח לא. מעולם לא שמעתי על 'פקדון' שהשומר משתמש בו ומכלה אותו. 'הלואה' היא זו ולא 'פקדון'! 'מעות (הלואה) להוצאה ניתנו' וכלל זה הוא הסימן אם 'הלואה' יש כאן או 'פקדון'.

...

בני משפחת כהן נכנסו בדומיה לחדרו של הרב לוי. אביהם הישיש, ר' ישראל ז"ל, שבק חיים לכל חי לפני מספר שבועות ועתה הם באו כדי לדעת כיצד לחלק את ירושתו כדת וכדין.

הם הציגו לפני הרב רשימה הכוללת את כל נכסי אביהם, וחיכו למוצא פי הרב כיצד להתחלק בירושה.

הרשימה כלל את כל הנכסי דלא ניידי שרכש אביהם, כל חפצי הערך ככלי כסף ותכשיטים. וגם לרבות, את פירוט כל חשבונות הבנק שהניח אביהם המנוח, בהם הפקיד בחיי חיותו סכומים נכבדים.

- ומה שאלתכם?

- אבינו מת ובנות לא היו לו, רק בנים. הוא לא חילק את ירושתו בצוואה, ואנכי הוא הבכור. רצינו לדעת כיצד לחלוק את ירושתו על פי דין תורה.

- כמה בנים אתם?

- שלשה.

- הרי שעליכם לחלק את הירושה לארבעה חלקים. אתה, הבכור, תיטול שני חלקים. ואתם - פנה הרב אל שני האחים האחרים - תטלו את שני החלקים הנותרים (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רע"ז סעיף א').

- והדברים אמורים לגבי כל מה שהותיר אבינו?

הרב נפנה לעיין במסמכים שהביאו הבנים - הדברים אינם אמורים לגבי חשבונות הבנק שהניח אביכם. שם תחלקו שוה בשוה, דהיינו כל אחד מכל שליש.

- ומדוע?

- הבכור נוטל פי שנים רק ב'מוחזק', קרי: נכסים שכבר באו ליד האב בחייו והיו ברשותו. אך ב'ראוי', נכסים שעתידים לבוא לאחר מיתת האב נוטל הבכור כאחיו האחרים.

גם 'מלוה' בכלל זה, שאם הלוה האב את מעותיו לאחרים והפירעון הגיע לאחר מיתת האב, אין הבכור נוטל מפירעון זה פי שנים אלא שוה בשוה עם אחיו (שם, סימן רע"ח סעיף ג').

אדם המפקיד מעותיו בחשבון הבנק, נחשב הדבר שהלוה מעות אלו לבנק. כשמושך את מעותיו מחשבונו, נחשב הדבר כפירעון הלואה. אם כן, הרי שזה נחשב 'ראוי' שאין הבכור נוטל בזה פי שנים.

- אך הלא אבינו רשאי היה למשוך בכל עת ועונה את מעותיו! מדוע זה לא מוגדר שמעותיו היו מופקדות ביד הבנק? הן ב'פקדון' שהפקיד האב ביד אחרים, נוטל הבכור פי שנים.

- ומה בכך שיכול למשוך מעותיו בכל עת? מסקנת פוסקי זמנינו כי מעות המופקדות בבנק נחשבות כ'הלואה'. הבנק רשאי להוציא מעות אלו ולתיתם בעסקיו, בשביל זה הם משלמים ריבית למפקיד מהרווחים שהגיעו על ידי המעות. בודאי שאין זה נחשב 'פקדון'.

ואף שבלשון בני אדם מורגל הנוסח 'פלוני הפקיד את מעותיו בבנק', אין בכך להפכו ל'פקדון' מאחר שכל מהות הפקדה זו כ'הלואה' (שאילת יעב"ץ - חלק ב' סימן ל"א, גינת ורדים - אבן העזר כלל ד' סימן י"ט והביאם בחיים שאל - סימן ע"ד סעיף ח'  (ועיי"ש מש"כ בשם ספר שתי הלחם (חאגיז) סימן מ"ה לחלק ובדומה לזה כתב בתשובות והנהגות - חלק א' סימן תתנ"ב), אגרות משה - אבן העזר, חלק א' סימן ק"ד, שבט הלוי - חלק ד', סימן רט"ו ופתחי חושן - ירושה, פרק ב' סעיף ל"ו).

(במאמר המוסגר - יש להעיר שאם הבנק בבעלות ישראל, הרי בודאי שעסקיו מתנהלים על פי 'היתר עיסקא'.

בכל 'עיסקא', שמחציתה 'מלוה' ומחציתה 'פקדון', נחלקו הפוסקים מה דינו של הבכור.

יש שנקטו כפשטות הדברים, הבכור נוטל פי שניים בחלק הפקדון בלבד, רק מחצית זו נחשבת כ'מוחזק' ולא כ'ראוי', מה שאין כן המחצית השניה 'מלוה' היאונחשבת כ'ראוי' .

אחרים סבירא להו, שנוטל הבכור פי שנים בכל סכום העיסקא ואף ממחצית ה'מלוה'. כיון שמתנאי העיסקא שלא יוכל המתעסק להוציא אף לא את המחצית מלוה אלא לעיסקא, הרי שמעות אלו אינן זה ככל הלואה שלהוצאה ניתנה.

ושיטה שלישית יש, שאין הבכור נוטל פי שניים אף לא במחצית הפקדון, מאחר והמתעסק/הלוה מוציא מעות אלו ומשלם אחרים תחתיהן, ממילא אין זה 'פקדון' (עיין בפתחי תשובה, סימן רע"ח סק"ד שמביא כל השיטות).

אמנם, לגבי חשבון בנק כתבו כל הני פוסקים דלעיל שלכולי עלמא ייחשב הכל כ'ראוי' ולא כ'מוחזק' לגבי ירושת הבכור. הבנק רשאי להוציא את המעות כראות עיניו וכן אכן היא הנהגתו, ואין זה יכול להיחשב כלל כ'מוחזק'.)

...

למעשה: הכרעת הפוסקים דמעות המופקדות בבנק דינם כ'הלואה'. מחמת כן:

א) אין הבכור יורש בהן פי שניים.

ב) יש לערוך על מעות המופקדות בבנק של ישראל 'פרוזבול'.

(ועיין בספר 'שמיטת כספים כהלכתה' פרק י' סעיף ד' שהביא סברא מאחד מהפוסקים דכיון שהבנק סוגר בעת מוצאי שמיטה הרי זה כקבעו ביניהם שזמן הפירעון יהיה לאחר שנת השבע שאינו משמט. אך הביא דברי הגריש"א דפליג וס"ל דטוב לעשות פרוזבול על מעות המופקדות בחשבון בנק.)

שניים מהעובדים שלי יש להם טענות ותביעות אודות משכורתם, וטענותיהם שוות. ברצוני להתפשר עם אחד מהם, אך בשום פנים ואופן לא עם השני. אני חושש שהשני ישתמש בכך שהתפשרתי עם הראשון כראיה שצדקו דבריו.

שאלה: האם יש מקום לחשש כזה?

תשובה: בעיקרון מצאנו בהלכה סימוכין לטענתך, ושייך להטיב רק עם אחד ולא עם חבירו. המשנה (כתובות דף ס"ו ע"א) דנה במי שהבטיח לחתנו נדוניה ומת חתנו ונפלה בתו לייבום, ובא הייבם ותובע את נדוניית אחיו. יכול אביה לומר לו: לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. בגמרא (שם ע"ב) מבואר שאפילו הראשון עם הארץ והשני תלמיד חכם יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן.

מכאן גם נפסק להלכה (רמ"א - חושן משפט, סימן ע"ז סעיף ז') בלוה שהגיע לפשרה עם אחד משני שותפים שהלוו לו מעות בשטר אחד, אך אינו רוצה לשלם לשני. טוען הלה: מכך ששילמת לשותפי, ראיה שתביעתנו צודקת! יכול הלוה לטעון: לחבירך ראיתי לנכון לוותר אך לא לך, אין כאן ראיה שצדקה טענתכם.

מאידך, לכאורה מצאנו פסק סותר לזה. מי שהודה לאחד מהשותפים על חוב, הודאה זו משמשת גם ראיה לגבי השותף השני (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן קע"ו סעיף ל"א). הסמ"ע (שם סקע"ג) מיישב זאת כי יש הבדל בין 'הודאה' ל'פשרה'. הודאה ותשלום חוב דינם לשמש כראיה גם לגבי השותף השני, שהרי הודה הנתבע בעצם החוב. אך פשרה, בהיות שאינה הודאה על תביעת התובע, אלא כמתנה תיחשב שהסכים הנתבע לתתה, שוב אינה יכולה לשמש כראיה לגבי השותף השני.

הוא הדין לנידון שאלתך. אם תסכים לתביעת אחד העובדים במלואה, ייחשב הדבר כהודאה ושוב כראיה על צדקת טענות שני העובדים. אך אם תתפשר עמו רק על חלק מתביעותיו, תוכל לטעון לשני: עמך אינני רוצה להתפשר ולוותר (עיין כנסת הגדולה סימן קע"ו - הגהות בית יוסף קס"א ובמהרש"ם - חלק ג', סימן רס"א).

שביעית משמטת את המלוה[1]. שמיטת כספים נוהגת מדרבנן בזה"ז אע"פ שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל[2]. יש שכתבו שאין שמיטת כספים נוהג בזה"ז בחו"ל, אבל האחרונים הסכימו שראוי לנהוג שמיטת כספים אף בחו"ל[3]. שביעית משמטת בסופה, וכשתשקע החמה בליל ר"ה של שנה שמינית אבד החוב[4].

כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ולא יעברו המלווים על הלאו של 'השמר לך וכו' בלבבך בליעל' תיקנו חז"ל פרוזבול. גופו של פרוזבול הוא שאומר 'מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה', והעדים או הדיינים חותמים על הפרוזבול[5], וכתב הרמ"א שיכול לומר כן אפילו אם לא נמצא במקום הדיינים[6], וי"א שיכול לומר כן בע"פ ואין צריך לכתוב הפרוזבול[7]. ואפילו אם שולח כתב לבי"ד שרוצה שיכתבו פרוזבול יכולים הבי"ד לכתוב פרוזבול מזמן שליחות הכתב[8].

לדעת הרמב"ם והשו"ע כותבים פרוזבול רק בבית דין חשוב, שבקיאים בדין ובענין פרוזבול והמחום רבים עליהם באותה העיר[9], אבל הרמ"א הכריע שבזה"ז כותבים פרוזבול בכל בי"ד[10]. אין כותבים פרוזבול אלא אם יש ללוה קרקע, ואם אין לו, יכול המלווה לזכות לו קרקע שלא מדעתו אבל לא בע"כ[11], אכן די גם ביש ללוה קרקע בשכירות או שאלה[12]. כותבים לאיש על נכסי אשתו, ולאשה על נכסי בעלה, ולאפוטרופוס על נכסי יתומים[13].

לרוב ראשונים כותבים פרוזבול בסוף שנת שביעית[14], ויש מחמירים לכתוב בתחילת שנת שביעית אע"פ שמשמטת רק בסוף שביעית[15].

פרוזבול מועיל רק להלוואות שהלוה לפני כתיבת הפרוזבול, לפיכך פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול[16].

שביעית משמטת המלוה, אפילו מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים[17]. שביעית אינה משמטת עיסקא, ואפילו השקיע על צד היתר עיסקא משמטת רק הפלגא מלוה, אבל לא הפלגא פקדון[18], ואם כתבו היתר עיסקא כולו פקדון אינו משמט, וכן אם היו חפצי שותפות ביד אחד השותפים אין השביעית משמטת מה שחייב לשותפו מחפצי השותפות[19].

כאשר המלוה אינו צריך לנגוש את הלוה אין שביעית משמטתו, לפיכך המלוה על המשכון אין השביעית משמטת, ונחלקו הפוסקים אם משמט היתר על המשכון[20], ואם משכנו שלא בשעת הלוואה על ידי בי"ד דינו כמלוה על המשכון[21]. ונראה דגם כשמסר הלווה למלווה צ"ק בנקאי אינו משמט מאחר שאינו צריך לנגוש, ויש לדון האם אף צ'ק רגיל בכלל זה.

קבע זמן לפרעון, והגיע זמן פרעון בשנה שמינית אין השביעית משמטת[22], אבל המלוה חבירו בלי קביעות זמן, אע"פ שאינו יכול לתבוע החוב לפני ל' יום והגיע הזמן בשנה השמינית השביעית משמטת[23]. המוסר שטרותיו לבית דין אין השביעית משמטת[24], וכן החייב לקופת צדקה[25].

המוכר סחורה בהקפה (חקפת חנות), אין השביעית משמטת שזה כאילו לא הגיע עדיין זמן הפרעון[26], אבל זקף עליו במלוה, משמטת ונקרא זקיפה משעה שקבע זמן לפרעון, או אפילו רק כתב החובות בפנקס המיועד לחובות[27].

התנה עם הלווה על מנת שלא תשמיטנו שביעית, מתנה בזה ע"מ שכתוב בתורה והשביעית משמטת אבל אם התנה שהלווה לא ישמיט החוב אין השביעית משמטת[28].