השתמשות במעות ההלוואה, וחיוב הלוה לפרוע
אמרו חז"ל 'פריעת בעל חוב מצוה'[1], וכתבו הקדמונים שזו מצוה דאורייתא[2], ועוד שכשם שמצוה על המלוה להלוות, מצוה על הלוה לפרוע[3]. ואמרו חז"ל 'יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך'[4]. הואיל ו'פריעת בעל חוב מצוה', כופים בי"ד ויורדים לנכסיו כמו על שאר מצוות[5], ומפני זה יש למלווה גם זכות ממון ובזה הוא בעל דבר לתבוע החוב או למחול[6].
שעבודא דאורייתא
נחלקו הפוסקים האם 'שעבודא דאורייתא'[7], כלומר, שמפני החוב משועבדים כל נכסי הלוה למלווה מהתורה להיות לו בם מקצת קנין[8], ואם אינו משלם החוב יורדים לנכסיו מפני שעבוד זה, או 'שעבודא לאו דאורייתא', ואין למלווה קנין בנכסי הלוה אלא זכות תביעה בלבד מפני ש'פריעת בעל חוב מצוה'. ישנם הבדלי דין בגין מחלוקת זו בזכות הגבייה של המלוה מנכסי הלוה, כגון שהלוה מת, מאיזה נכסים יכול המלווה לגבות מהיורשים[9].
השימוש במעות הלוואה
אסור ללוה להוציא את המעות הלוואה שלא לצורך גדול, שאם עושה כן נקרא מאבד ממון חבירו בידים[10] ואפילו המלווה עשיר גדול[11] והוא עני[12], ובכלל 'לוה רשע ולא ישלם'[13]. יש שחילק שכל זה אם לא ביקש ללוות על עסק מסוים, אבל אם ביקש ללוות בעד עסק מסוים מותר להוציא המעות אפילו שלא לצורך גדול שהרי על דעת כן הלווה, וכן מותר להוציא המעות אפילו על צורך אחר אם יודע שהמעות בטוחים בעסק ההוא, שאזי בסתם לא הגביל המלווה אותו דווקא לצורך זה[14].
כמו כן, אסור ללוות מעות אם אינו יודע היאך יפרע, אפילו לצורך מצוה כגון הוצאות שבת ויו"ט, שעל כגון זה אמרו 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'[15], אבל אם בעת שלוה לצורך עסק פרנסתו סבר שיוכל לשלם ואחר כך מטה ידו שאינו יכול לשלם אנוס הוא, ואינו בכלל 'לוה רשע ולא ישלם'[16].
תביעת הפירעון
כשהגיע זמן הפירעון חייב הלוה שיהיה לו המעות מוכנים לשלם למלוה[17] ואפילו לא תבעו עד כמה שנים לא אמרינן שמחל החוב אלא חייב לפרוע כשיתבענו[18]. הפוסקים נחלקו האם יש מצוה על הלוה לפרוע מבלי שהמלוה יתבע הפירעון[19], ונראה שאין חולק בדבר שאם נראה ללוה שהמלוה לא תבע מפני ששכח שהלווה לו ואילו זכר היה תובע את החוב, מצוה לפרוע החוב או עכ"פ להזכיר לו, הגם שלא תבע[20].
לתלות במתנה כשאינו תובע
יש שכתב שאם מסתבר ללוה שהסיבה שהמלוה אינו תובע החוב הוא שמבקש לתת לו את מעות ההלוואה במתנה, אינו חייב לפרוע עד שיתבענו[21], וביארו הפוסקים שהלוה אינו יכול לטעון שמה שלא תבע הרבה זמן מוכיח שוודאי מחל לו החוב רק יכול לתלות שמא במתנה נתן לו, כלומר להרחיב את זמן ההלוואה[22], ויש שכתב דלפי זה אף אם מת המלוה טוענים ליורשים שהלוה עדיין חייב לשלם החוב[23].