בשעת ערב מאוחרת הסתיימה 'מסיבת התה' לטובת ארגון 'שמחה וישועה' בבית משפחת גולד. המשתתפות החלו להתפזר לבתיהן ומרת גולד, בעזרת מספר ידידות, עמלה בזריזות לסדר את ביתה.

- היתה מסיבה יפה ומרשימה - החמיאה לה מרת לעווין - נראה לי שהמפות היפות הוסיפו חן מיוחד לשולחנות שהיו ערוכים בטוב טעם - הוסיפה בדרך אגב ­- מהיכן השגת אותן?

- שכרתי אותן מחברת 'שלחן ערוך'.

- חבל שלא חשבתי על כך קודם. מחר 'שמחה וישועה' עורכים בביתי 'מסיבת תה', למשפחתי המורחבת...

- תוכלי לקחת את המפות ולהשתמש בהן למחר. בין כך החברה אמורה לבוא ולאסוף את המפות רק בעוד יומיים...

- הכיצד? לא קיבלתי רשות לכך!

- למה לך רשות? בעלי החברה קנו מפות אלו רק כדי שיוכלו להשכירן ולהרוויח עליהן! זה ה'תיקון' של המפות עלי אדמות... אם תשלמי על השימוש בהן, אני בטוחה שהם ישמחו. מבחינתם זה כמו לצוד שני צפרים בפעם אחת... פעמיים שכירות...

- אשאל את בעלי.

...

מספר חדשים לפני כן. בעת שמשפחת לעווין חגגה שמחת נישואין לבנם, למזלם השכנים מהבית הסמוך נסעו מביתם למספר ימים. אלו שמחו מצידם להשכיר בתשלום את ביתם ל'שבת שבע ברכות', לבנם של לעווין שגר במונסי.

מלכתחילה היה מדובר שהאורחים ישתמשו בבית רק בשבת, אך במוצאי שבת החליט לעווין הבן להישאר ללון בבורו פארק - בין כך אני אמור לחזור מחר בערב לשמחת השבע ברכות. אחסוך את הדרך...

- אך אינני יודע כיצד להשיג את השכנים לשאול אותם - טען האב.

- למה צריך לשאול? נשלם על כך. ובכלל, אנחנו לא נכנסים לגמרי בלי רשות, אנחנו רק ממשיכים את השכירות לעוד יום... - טען הבן.

הם שאלו את הרב.

- ראשית, במקום שאסור להשתמש בלי רשות, הדבר אסור אף אם עד עתה נשתמש באותו הדבר ברשות הבעלים.

למשל, השואל שלא מדעת נקרא גזלן (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רצ"ב סעיף א'). הוא הדין למי ששאל חפץ לזמן מסויים וכלה הזמן, אסור לו להמשיך להשתמש בחפץ לאחר אותו הזמן. אם ימשיך דינו ככל 'שואל שלא מדעת' (מנחת חינוך מצוה ס').

אמנם, המשתמש שלא מדעת הבעלים בחפץ שרוצים הבעלים להשכירו, ודעתו לשלם על כך, כתב הרמ"א דאינו נחשב 'גזלן' (חושן משפט, סימן ש"ח סעיף ז'). ועדיין יש שכתבו דאולי בחפץ שאין הבעלים משכירים אותו לכל אחד, כגון דירתם וכדו', אין 'לשכור' לכתחילה בלא רשות מהבעלים (פתחי חושן - גניבה והונאה, פרק ז' הערה י"ד).

אך בנידונכם, מכיון והשכנים כבר גילו את דעתם שסומכים עליכם להשכיר לכם את ביתם, אני חושב שבוודאי מותר לכתחילה.

...

בעלה של מרת לעווין הזכיר לה את הסיפור הנ"ל - במפות של חברה שכל מהותן הוא בכדי להשכירן, בודאי שמותר לכתחילה לשכור אותן שלא מדעת הבעלים. הם לא מקפידים למי הם משכירים, העיקר להרויח... - פסק.

למחרת בשעת המסיבה, בעוד שֶׁבִּתָּהּ של מרת לעווין ביקשה להעביר את כד השתיה נתקלה ידה בלא משים וכל השתיה נשפכה. כתם גדול של מיץ רימונים נפער על המפה.

כשתמה המסיבה הכניסה מרת לעווין את המפה למכונת הכביסה - אני מקוה שזהו כתם שיורד בכביסה... - הפטירה לבעלה.

- ואם לא? לא יהא דינו של 'שוכר' חמור מדינו של 'שואל'. הרי אף 'שואל' פטור ב'מתה מחמת מלאכה' (סימן ש"מ סעיף א')... כל שכן 'שוכר'! המפות מושכרות כדי להשתמש בהם לאירוח (עיין 'מעשה שהיה' גליון נ"ה אם גם כזאת נחשב 'מתה מחמת מלאכה').

...

ראשית, כפי שכבר הובא לעיל, פסק הרמ"א (חושן משפט, סימן ש"ח סעיף ז') וזה לשונו 'הלוקח חמורו של חבירו שלא מדעתו ועושה מלאכתו וכוונתו ליתן לו שכרו הוי כשואל שלא מדעת והוי גזלן. ואם החמור עומד לשכור, לא הוי גזלן' עכ"ל. דברי הרמ"א מקורם טהור בדברי תשובת ה'תרומת הדשן' (סימן שט"ז).

דהיינו, חפץ העומד להשכרה, רשאי לקחתו שלא מדעת הבעלים, אם בדעתו לשלם להם השכירות. ופשוט, שאם נאנס החפץ בידו שפטור מלשלם, שוכר פטור באונס (סימן ש"ז סעיף א').

אמנם, כאשר נפחת החפץ או נתקלקל מחמת השימוש שנשתמש בו, ואפילו מחמת שימוש סביר שלמענו משכירים הבעלים חפץ זה, מצאנו פלוגתא בין הפוסקים אם יכולים הבעלים לחייבו לשלם פחת זה (כאשר מחיר השכירות אינו מכסה את הנזק. יש להדגיש, שאף להמחייבים שוב אי אפשר לחייבו בתשלום השכירות).

יש שחייבוהו (קצות סימן ש"ח סק"ג ונתיבות שם סק"ד. וכן שיטת רבים מהפוסקים בכל שואל שלא מדעת, אף במקום שהותר לו כגון לצורך מצוה. עיין דרישה סימן שמ"ב, מקור חיים לבעל החוות יאיר אורח חיים סימן י"ד). ויש שתלו זאת במחלוקת הראשונים (מחנה אפרים - גזילה, סימן ט"ו).

וביאור הדבר בדעת המחייבים: אכן ה'שוכר שלא מדעת' חפץ העומד להשכיר ובדעתו לשלם על שימושו להבעלים, אינו נעשה 'גזלן' בכך מאחר וחפץ זה עומד הוא להשכרה. מכל מקום, יכולים הבעלים לטעון כי אינו 'שוכר', מעולם הם לא הסכימו על כך והוא נטל זאת שלא ברשותם.

על כן, כאשר קרה 'אונס' שלא מחמת השימוש, אי אפשר לחייבו על כך, הוא אינו 'גזלן'. אך אם בשימושו הוא הזיק את החפץ, חייב הוא על כך שלא ככל 'שוכר' (מחנה אפרים שם).

ובכלל, הן ביסוד הפטור ד'מתה מחמת מלאכה' נאמרו שני דרכים עיקריות בפוסקים וכדלהלן. או שהיא פשיעת המשאיל דהשאיל הכלי למלאכה שאינו ראוי לה, או שהמשאיל מוותר מראש על נזק שיבוא מחמת המלאכה (עיין 'מעשה שהיה' גליון י"א).

בשני טעמים אלו יש מקום לומר שאינם שייכים כשלקח שלא מדעת הבעלים (עיין שדי חמד - מערכת ד' מינים, סימן ג' אות ט').

למעשה:

מותר למרת לעווין 'לשכור' את המפות שלא מדעת חברת 'שלחן ערוך'.

כאשר המפות ניזוקו מחמת השימוש, שיטת רוב הפוסקים נוקטת לחייב 'שוכר שלא מדעת' ויפשרו ביניהם (ובפרט שמפות משומשות היו, עיין 'מעשה שהיה' גליון נ"ה בשומת חפצים משומשים). 

בקשתי מידיד שישאיל לי את המטריה (Umbrella) שלו. הוא הסכים ואמר לי שמונחת בסמוך למדרגות הבית ואטול אותה משם. לקחתי אותה, ובעת שצעדתי עמה ברחוב נשבה פתאום רוח חזקה שאינה מצויה ושברה אותה.

לאחר מעשה התברר שמטריה זו כלל אינה שייכת לידידי, היא היתה שייכת לשכן אחר. המטריה של ידידי היתה מונחת במקום אחר, והוא לגמרי שכח מכך וטעה לחשוב שזו, המונחת בחדר המדרגות, שלו היא.

שאלה: האם אני חייב לשלם לבעליה של המטריה?

תשובה: אם המטריה היתה אכן שייכת לידיד שלך, היית פטור על שבירתה. 'שואל' פטור ב'מתה מחמת מלאכה', שהנזק בא מהשימוש הרגיל בחפצים מעין אלו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"מ סעיף א'). אלא, שלכאורה פטור זה אינו קיים כאשר לא קבלת את רשותם של הבעלים להשתמש ברכושם. הסיבה ששואל פטור ב'מתה מחמת מלאכה' היא משום דטוען למשאיל 'וכי לאוקמא בכילתא שאילתא', דהיינו ששאלתי ממך החפץ כדי לעשות מלאכתי. אם כן, לכאורה כששאל שלא מדעת הבעלים לא שייכת טענה זו (עיין ריטב"א בבא מציעא דף מ' ע"ב ד"ה 'מתקיף').

והנה במושכל ראשון היה נראה שיש לחייבך מצד דין 'שואל שלא מדעת' שדינו כ'גזלן' (סימן רצ"ב סעיף א'). אף שמעולם לא נתכוונת לגזול, כלל הוא 'אדם מועד לעולם' ומעשיו מחייבים אותו אף ב'אונס'. לכאורה על אף שנעשית ל'גזלן' בשוגג ובטעות, 'גזלן' אתה ודינך להתחייב אף באונסין כגזלן.

אלא שכתבו כמה פוסקים שכלל זה ד'אדם מועד לעולם' הוא דוקא במזיק שגזירת הכתוב היא ממה שנאמר 'פצע תחת פצע' לרבות שוגג כמזיד, אך 'גנב בשוגג' אינו כן ופטור באונסין. אף דפשיטא שחייב להשיב את הגניבה ליד הבעלים כשהחפץ בעין דהא ממונו בידו, מכל מקום הוא פטור באונס ושלא כדין 'מזיק' (קצות ונתיבות סימן כ"ה סק"א).

אך יש מהפוסקים שכתבו שזו מחלוקת הראשונים והעיקר כהשיטות דגם 'גנב בשוגג' הוי גזלן אם נתכוון להוציאו מרשות הבעלים. דהיינו, אם היית סבור שהמטריה שייכת לך ועל דעת כן נטלת אותה, אינך נחשב ל'גזלן' עליה להתחייב באונס. אך אתה, באשר היית סבור שהמטריה שייכת לידידך, הרי שנתכוונת להיות 'שואל' עליה. על כן, גם אם לבסוף נודע ששל אחרים היא, דינך כ'שואל שלא מדעת' דהוי 'גזלן' (מחנה אפרים - גזילה, סימן ז', ועי' חי' ר' שמואל ב"ק סי' כ' אות ה').

העולה מכל הנ"ל שיש מחלוקת בין הפוסקים לגבי אחריותך, ופטור אתה (ומשום 'שואל' אי אפשר לחייבך, דהא בדעתך היית סבור שהוא של ידידך וממילא מעולם לא קיבלת על עצמך להתחייב עליה אם יבוא נזק 'מחמת מלאכה' - עיין פתחי חושן גניבה פרק ז' הערה ב' וערך ש"י סימן ש"מ סעיף ד' ד"ה 'מחמת').

חז"ל דרשו מפסוקי התורה שראובן (מלוה ראשון) שהלווה לשמעון (לוה ראשון ומלוה שני), ושמעון הלווה ללוי (לוה שני), גובה ראובן את חובו מלוי אע"פ שלוה משמעון ולא מראובן. כלל זה נודע כ'שעבודא דרבי נתן' (שדר"נ), בעל מימרא של הלכה זו[1].

כשהגיע זמן הפירעון

כל זה כשהגיע זמן הפירעון של החוב השני, אבל לפני שהגיע זמן הפירעון, או אם שמעון הלווה ללוי עם תנאי שלא יגבה עד שירצה לוי לשלם, לא עדיף ראובן משמעון ואינו יכול גבות מלוי[2]. ברם, אם הגיע זמן הפירעון ולא תבע ראובן את חובו משמעון, יכול שמעון לגבות חובו מלוי[3]. הטורח לגבות מלוי הוא על ראובן ואינו יכול לכוף את שמעון שיתבע מלוי ויפרענו[4], ואף בזה יש שכתב אם אי אפשר לגבות מלוי בלי עזרת שמעון חייב שמעון לטרוח לגבות מלוי[5]. אבל יש שכתב שאם לוי לפנינו ואינו רוצה לשלם לראובן חייב שמעון לעשות כל טצדקי שישלם, שהרי עדיין חייב החוב לראובן ואם אינו עושה כן הרי הוא לוה רשע ולא ישלם, אא"כ לוי אינו לפנינו אזי שמעון אינו חייב לטרוח אלא ראובן יפנה לבי"ד שיוציאו מלוי[6].  

דין זה נאמר גם בכמה מלווים ולווים, כגון שראובן הלווה לשמעון ושמעון ללוי ולוי ליהודה וכן הלאה, גובה ראובן מהאחרון[7].

גדר שדר"נ

בגדר שעבוד זה נחלקו הפוסקים:

הפוסקים דנו למה נצרך לימוד מיוחד לשעבודא דרבי נתן לחייב את לוי לשלם לראובן, הלוא כל נכסי שמעון משועבדים לו, ובכלל זה החוב שלוי חייב לשמעון[8].

יש שכתבו שמעתה משועבד לוי לראובן כאילו ראובן הלווה לו, ולכן גובה ראובן את חובו מלוי אפילו אם יש לשמעון נכסים ורוצה לפרוע לו, ולכן שמעון אינו יכול למחול ללוי או להאריך את זמן הפירעון מה שחייב לו, ואף רשאי ראובן למכור את החוב שלוי חייב לשמעון שמעתה הוא הבעל חוב[9].

ויש שכתבו ששדר"נ מועיל שלוי לא יכול לטעון לראובן שאינו בעל דברים שלו כשיש לשמעון נכסים ולכן גובה ראובן מלוי אפילו שהניח לו נכסים אצל שמעון, אבל כל זה רק כשאין הפסד ללוי מהגבייה כגון שבין כך היה צריך לשלם את חובו לשמעון, אבל אם יש לשמעון נכסים לפרוע ומחל ללוי או האריך לו את זמן הפירעון לא יכול ראובן לגבות ממנו[10]. ובזה יש שביאר את הדין של שדר"נ שחיובו של לוי דומה לחיוב של ערב, ומפני זה חייב לוי לפרוע לראובן את חובו של שמעון גם אם יש לשמעון נכסים לפרוע אבל הוא אדם אלם שקשה לראובן לפרוע ממנו[11].

ויש שכתבו שראובן לא נעשה למלווה של לוי כשיש נכסים לשמעון ואינו יכול לגבות ממנו אא"כ אין נכסים לשמעון שאז פקע השעבוד שלוי חייב לשמעון. לפיכך, אף לדעה זו כל זמן שיש לשמעון נכסים לפרוע לראובן יכול שמעון למחול את חובו של לוי או להאריך את זמן הפירעון, אבל כשאין לו כדי לפרוע לראובן אינו יכול למחול או להאריך את זמן הפירעון[12].

לגבות מהערב של לוי

כתב המאירי שראובן שהלווה לשמעון, ושמעון הלווה ללוי עם ערב, ואין ללוי לפרוע, לא יכול ראובן לגבות מהערב של לוי שזה שעבד עצמו לשמעון ולא לראובן, ושיש מפקפים בכך[13].

שדר"נ בשאר חיובים

שדר"נ נאמר בכל סוגי חוב, הן חוב של מלוה, על פה או בשטר, או שאר חוב כגון חוב שכירות שלוי חייב לשמעון משכורת, או דמי מקח שלוי חייב לשמעון, או שלוי הזיק את שמעון וחייב לו דמי הזיקו[14], אפילו הזיק אותו בגרמי שחיוב התשלומים הוא רק מדרבנן[15], בכל אלה גובה ראובן מלוי את החוב ששמעון חייב לו.

שדר"נ בפיקדון או צדקה

הפוסקים נחלקו האם ראובן יכול לגבות מלוי את הפיקדון ששמעון הפקיד בידו[16], אבל אינו יכול לגבות ממי שחייב עצמו לתת מעות צדקה לשמעון[17].

שדר"נ בגוי

שדר"נ שייך אף בגוי, דהיינו אם הלווה ראובן לשמעון, ושמעון הלווה לגוי גובה ראובן מהגוי, ואם הלווה ראובן לגוי והוא הלווה לשמעון, יש שכתבו שגם בזה שייך שדר"נ וראובן גובה משמעון[18], ויש שחילק שזה רק אם קדמה הלוואת ראובן לגוי להלוואת שמעון מהגוי שבהלוואתו מהגוי נשתעבד שמעון לראובן, אבל אם קדמה הלוואת שמעון מהגוי להלוואת הגוי מראובן כבר נפקע החוב של שמעון מהגוי כדין הפקעת הלוואה ולכן לא יכול ראובן לגבות משמעון, אבל נראה שאין כן הסכמת האחרונים[19].