לאחר נסיעה ארוכה, סוף סוף ראה עמרם את ביתו מרחוק. הוא עשה את יומו במונסי לצורך פגישת עסקים, ובדרך חזור הוא 'נתקע' בעומסי תנועה כבדים (Heavy traffic). ראשו היה כבד עליו, הוא ציפה כבר לעלות לביתו ולהשיב את רוחו בכוס תה מהביל.

כשהגיע סמוך לבית, הוא גילה רכב (Car) שעומד וחוסם את כניסתו לחניה הפרטית (Driveway) שלו. הוא כעס מאד - ממש גזל! - הרהר.

הוא תר בעיניו אחר מקום חניה אחר במעלה הרחוב, אך כזה לא היה בנמצא. הוא החל לנסוע מהכא להתם, לאחר שחלפו עשר דקות נוספות, הוא מצא לבסוף מקום להחנות את רכבו.

כשעלה לביתו, הוא ניגש למגירה שבחדרו ושלף ממנה 'מדבקה' (Sticker).

- אדביק זאת על שימשת החלון (The windshield) של אותו רכב! שילמד להבא לא להחנות ברשות של אחרים! הוא יצטרך לעמול להוריד את ה'מדבקה', אולי אף לקחת את הרכב לשטיפה (car wash)...

הוא קרא לבנו הבחור, אהרן, וביקש ממנו לרדת ולהדביק את ה'מדבקה' על הרכב ההוא - בבקשה! אין לי כח לרדת למטה לעשות זאת.

- מהיכי תיתי שמותר לעשות זאת? - נרתע אהרן לאחוריו.

- 'עביד איניש דינא לנפשיה' - הסביר לו עמרם.

- אבל לא תרויח מכך מאומה!

- בפעם הבאה הוא כבר לא יחנה כאן... הוא יחשוב לפני שהוא עושה זאת!

- טאטי! מילא אם רכב זה היה חונה כאן בקביעות, מידי יום, המדבקה היתה מועילה ומרתיעה אותו שלא לעשות זאת שוב.

אך רכב זה, זה לו הפעם הראשונה ואולי האחרונה שהוא חונה כאן... מי אמר שמותר להזיקו?

ובכלל, הוא חונה ברשות הרבים ולא ברשות שלך! אמנם, אתה מורשה לחנות שם ולא אחרים. אך מאן יימר שגם בכהאי גוונא מותר לעשות דין לעצמו?

...

משולם תר בעיניו אחר מקום חניה. לא היה בנמצא אחד כזה בכל הרחוב.

לאחר שהוא כילה את זמנו לשוא, הוא החליט להחנות את רכבו באחת החניות הפרטיות שברחוב. כיון שאיש הגון הוא משולם, הוא הניח פתק על החלון - לבעל החניה שלום וברכה! אם ברצונך לחנות, נא להתקשר אלי. מספר הטלפון שלי הוא 358-258-9995.

למזלו, כשיצא מרכבו הוא הבחין ברכב המאותת ורוצה להיכנס לחניה. הוא ניגש אליו - זו החניה שלך?

- כן. יש לך מזל שלא עזבת! אני במקרים כאלו מזמין מיד 'גרר' (Tow truck) על חשבון בעל הרכב!

משולם הראה לו את הפתק שהניח בקידמת הרכב - גם אם היית מגלה את פתק זה, גם אז היית גורר את רכבי?

- בוודאי! מדוע לא?

- יותר קל לך להתקשר אלי ולבקש ממני להזיז את רכבי... מותר קצת לטרוח כדי להציל יהודי מהפסד...

- 'עביד איניש דינא לנפשיה'!

- ואם תמצא מקום חניה בסמוך? גם אז תקרא לגרר?

- החניה היא שלי! אין רשות לאף אחד לחנות בה!

...

ראשית נקדים: הלכה היא 'עביד איניש דינא לנפשיה' אף במקום שלא יפסיד מאומה באם ימתין לתבוע את שלו בבית הדין. דהיינו, שעושה דין לעצמו בכדי למנוע מעצמו את הטירחה שיש בהליכה לבית הדין (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ד').

דין זה שייך גם לנדוננו. וכך מצאנו בגמרא (בבא קמא דף כ"ז ע"ב) הממלא רשות הרבים כולה בחביות, מותר לשבר את חביותיו בכדי לעבור בה. הרי שכל שמונע מהבריות את השימוש המקובל ברשות הרבים, מותר להזיקו בכדי להשתמש ברשות הרבים.

הוא הדין נמי למי שחוסם את החניה (Driveway) שלבעליה יש רישיון לשימושו הבלעדי במקום זה. במקרים מסויימים רשאי בעל החניה לגרור את הרכב החונה וההוצאות יפלו על בעל אותו הרכב (עיין מדור 'פסקי דינים' מהגר"ח קאהן שליט"א - גליון מ"ו).

אמנם, אף ד'עביד איניש דינא לנפשיה', ברור שאין הכוונה שאין לנו יותר צורך בבתי דינים וכל אחד 'ידאג' לעצמו! הפוסקים מגבילים הלכה זו בכמה וכמה הגבלות.

אחת מהן היא, כל היתר זה הוא דוקא אם אינו יכול להציל את שלו באופן אחר. במידה ואינו נצרך להזיק את ממון הזולת בכדי להציל את שלו, הרי שהנזק אינו בא כדי להציל את שלו ואין בו כל צורך ואסור לעשותו (רמ"א שם).

ומינה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין היתר להזיק את ממונו של הזולת, אם לא תצמח לך כל תועלת מכך.

אם כן, אין כל היתר להדביק 'מדבקה' על רכב של אחר החונה על מקומך, המדבקה לא תזיז את הרכב המפריע.

אלא, שאם בעל החניה מזהה רכב מסויים שחונה כבר מספר פעמים על מקומו, מותר לו להדביק על גביו 'מדבקה'. בכך יועיל לעצמו שהלה לא יעשה זאת עוד.

הוא הדין נמי לגבי קריאה למשטרה (Police) לצורך כתיבת דו"ח (Ticket) לרכב החונה שלא ברשות.

מצאנו הגבלה נוספת בדברי הפוסקים. אם בטירחה מועטת יכול להציל את שלו ללא שיזיק את השני, אינו רשאי עוד להזיקו.

והדברים נלמדים מתוך תשובת הרא"ש (כלל ק"א סימן ג' הובאה בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן שפ"ג סעיף ב') באחד שסמך את חביתו על אבן של חבירו, ובא בעל האבן ושמט את אבנו מתחת לחבית ונשברה החבית.

וחייבו הרא"ש לשלם את דמי החבית, שיכל להביא אבן אחרת ולסמוך תחת החבית, במקום האבן שלו שנטל.

ולמדו מכך הפוסקים, כל שיכול להציל את שלו ללא שיזיק את ממונו של השני, אף אם יצטרך לטרוח מעט בשביל כך - חייב לעשות זאת (דברי משפט ומנחת פתים שם בסימן שפ"ג, אולם המשפט סימן ת"י סעיף כ"ט וחזון איש בבא קמא סימן ד' סק"ג).

אם כן, כאשר בעל הרכב השאיר פתק עם מספר הטלפון שלו, הרי שבטירחה מועטת יכול בעל החניה להציל את הלה מהפסד ואסור לו לגרור את הרכב ממקומו.

ובמקרה שיש לו מקום אחר בקירבת מקום לחנות, לכאורה אף טירחה אין בכך ואינו רשאי להזיק את החונה.

בדעתי לתבוע את ראובן לבית הדין. אני חושש שהוא יכחיש את טענותיי, ולצורך כך ברצוני להראות לבית הדין הקלטה (Recording), ממצלמת מעקב (Surveillance camera) ובה נראה ראובן כשהוא מאשר את טענותיי.

שאלה: האם בית הדין יתייחס לקלטת זו?

תשובה: חוקי התורה קבעו כללים ברורים מאוד בנושא זה. בית דין יקבלו את דבריהם של שני עדים שבאים ומעידים בפני בית הדין או אם העדים חתומים על שטר. גם הודאת בעל הדין בעל פה בבית דין או כתב ידו המודה בתביעת התובע, מתקבלות בבית הדין (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ס"ט סעיף א').

ואף על פי כן מעיקר הדין כאשר לב הדיין נוטה להאמין לדברים, אף על פי שאין לכך ראיה הנדרשת מדין תורה, הוא רשאי לפסוק דינו על פי זה. למשל, אם העדים הם קרובים לאחד מבעלי הדין, אך בית הדין משתכנע באמיתות דבריהם, הם ישמשו את בית הדין בהחלטתו אף שמדין תורה אין עדותם מעלה או מורדת (שם, סימן ט"ו סעיף ה').

אלא שהמחבר שם מביא את דברי הרמב"ם על כך, שבימינו שנתרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה, אין לבית הדין להסתמך על ראיות שאינן תקיפות מדין תורה. מאידך, גם אין לו לדחותן, אלא ישא ויתן הדיין עם בעלי הדין עד שיודו בדבר.

לכאורה, הוא הדין לקלטת המדוברת, אף שבמקומות אחרים משמשת היא כראיה. אם בעל הדין יכחישנה, לא יוציאו בית הדין ממון על פיה (נתיבות סימן ט"ו סק"ב). אלא שכתבו הפוסקים שכאשר היא אומדנא 'חזקה' המקובלת על כולם, אפשר לדון על פיה. מקרים כאלו מצויים כבר בדברי הפוסקים, שפסקו הלכה על פי אומדנות ברורות וחזקות (פתחי תשובה סימן ט"ו סק"ט ועיין גם בקובץ הפוסקים שם).

אם כן, אם בית הדין יקבל את אמינות הקלטת שהיא מקורית ואינה מזוייפת, יש מקום לומר שהיא תכריע את הדין. בפרט שב'שטרי הבוררות' הנחתמים האידנא בבית הדין נכתב שבית הדין רשאי להכריע על פי אומדנא ושיקול דעתם (ערך ש"י וראה עוד ריטב"א בבא בתרא דף נ"ה ע"א). יש להדגיש, שקלטת שבה הוא אינו נראה, אלא רק קולו ישמע, אינה משמשת ראיה. קול ניתן לזייף בקל ולשנותו, כפי שמצינו אצל יעקב ועשיו (חתם סופר - הו"ד בפתחי תשובה חושן משפט סימן פ"א סק"ב).

בשבוע הבא נדון מה הדין אם התובע טוען שלא ידע כשהודה שמקליטים אותו לקריאה

א] דמי שכירות:

קבעו דמי שכירות

המשכיר והשוכר חייבים לקבוע את דמי השכירות לפני הקנין ואזי סומכת דעתם שיחול הקנין[1]. אם דמי השכירות ידועים ממנהג המדינה או שידוע לשוכר שזהו המחיר הקבוע של המשכיר, לא צריך לפרט את המחיר[2]. הסכימו שניהם שצד שלישי יקבע את שווי השכירות, יקבע המחיר לפי דעתו[3]. וכן אם לפני הקנין לא בדקו את המחיר אבל הסכימו שהמחיר יהיה לפי מנהג המקום  קובע המנהג[4] ואם מצאו שיש מחירים שונים בשוק, אזי כאילו התנו שדמי השכירות יהיו כפי השער הממוצע[5]. נראה, שאם הדבר השכור נמצא במקום שהמחיר שונה ממקום שנעשה הקנין, קובע המחיר או המנהג של מקום הקנין, לדוגמא, כשמשכירים דירה בא"י והמשכיר והשוכר נמצאים בחו"ל, המחיר גבוה מאם המשכיר או השוכר נמצאים בא"י, לפיכך קובע המחיר בחו"ל.  

לא קבעו דמי שכירות

לא קבעו ביניהם את דמי השכירות לפני הקנין, ונמצא שיש מחירים שונים בשוק, והשתמש השוכר בדבר השכור, לא אומרים שדעת השוכר היה לשלם כפי המחיר הממוצע בשוק אלא כפי המחיר הנמוך בשוק[6]. ברם, אם המשכיר אינו מסכים שהמחיר יהיה כפי המחיר הנמוך שבשוק, יכול הוא לחזור בו מהשכירות כמו בכל מקח שהמוכר יכול לחזור בו מהקנין אם לא קבעו ביניהם את המחיר[7], אפילו אם קבעו בעת הקנין זמן לשכירות[8].

לא התנה שישלם לו

כאשר הדבר עומד להשכיר ובעל הבית אומר לו שידור בדירה או ישתמש בחפץ שלו, אם השוכר רגיל לשכור דבר כזה, לא צריך בעל הבית לפרש לו שכוונתו בזה הוא שישלם לו, כי בוודאי לא היה כוונתו שישתמש זה בשלו בחינם[9], אבל אם ידוע שהמשתמש אין דרכו לשלם, ורק השתמש בו בגלל בקשת הבעל הבית, חייב בעל הבית לפרש שמבקש שכר בעד השימוש, ואם לא פירש פטור לשלם[10].

ב] זמן השכירות:

זמן קצוב

הסכימו שניהם על אורך תקופת השכירות, הן אם פירשו את היום או חודש, והן אם הזכירו אירוע טבעי כגון שאמרו 'עד הגשמים'[11] זוהי 'שכירות לזמן קצוב' ושניהם חייבים לקיים את השכירות עד תום הזמן[12], או לפי המנהג[13]. נראה, שבמקום שנהוג לחתום על טופס סטנדרטי של חוזה, קובע החוזה כמו מנהג גם אם הם לא חתמו על חוזה[14]. כשקצבו את דמי השכירות לכל תקופת השכירות, ונשתנה שווי השכירות בתוך הזמן, לא יכולים להוסיף או לגרוע עד תום השכירות[15], אפילו היה שינוי ניכר שלא היה אפשר לחזות מראש[16].

לאחר זמן השכירות

ברם נחלקו הפוסקים אם לאחר תום תקופת השכירות המשיך השוכר להשתמש בה, והמשכיר לא הודיע לשוכר מיד שמעלה את דמי השכירות כפי הערך השוק, האם המשכיר יכול לגבות ממנו למפרע (מיום תום השכירות) דמי שכירות כפי הערך שהתייקר[17].

סתם שכירות

אם לא קבעו ביניהם את תקופת השכירות, אזי בשכירות מטלטלין יכול כל אחד לחזור בו מתי שירצה[18], אבל בשכירות בית לא יכול המשכיר להוציאו לפני שלושים יום ש'סתם שכירות שלושים יום'[19]. הפוסקים דנו אם הזכירו בעת המשא ומתן את תקופת השכירות אבל לא בעת הקנין, אם דינו כשכירות לזמן קצוב[20].

צורך מסוים

הודיע השוכר למשכיר ששוכר הדבר לצורך מסוים, כגון שאמר לו ששוכר מכונית לנסוע למקום פלוני, תקופת השכירות היא עד שיגיע למקום ההוא[21], או שאמר לבעל האולם ששוכר את האולם בשביל אירוע מסוים שכרגיל אורך שבוע, תקופת השכירות הוא עד סוף האירוע[22].

הקדים השכר

לא פירשו את זמן השכירות אבל השוכר הקדים לשלם דמי שכירות כתב הרמ"א[23] שבסתמא שכרו כנגד מעותיו, ויש שכתבו שלא אומרים בזה ש'דמים מודיעים', שגובה המעות מוכיח ששכרו לזמן מסוים[24].