יום שני בצהריים. שני האחים, שלום ומשה, התרווחו בתוך הכיסאות שלהם. עוד מעט המטוס (Airplane) שעליו הם נמצאים יצא לדרכו, אל ארץ הקודש.

אמנם אחים הם, אך כל אחד מהם נסע לארץ הקודש למטרה אחרת. שלום היה צריך לסדר מספר דברים בעסקיו, ואילו משה נסע כדי להשתתף בשמחה משפחתית של קרוב משפחה מצד רעיתו.

- אינני יודע מה אעשה במשך שהותי בארץ - תינה שלום את דאגתו באזני משה - אין לי טלפון.

- אני דוקא שכרתי סעלפו"ן לימי שהותי בארץ... - הגיב משה.

לאחר שתיקה של מספר שניות הוסיף - בעצם אני צריך את הטלפון רק ביום חמישי, ביום החתונה. אוכל להשאיל לך אותו ליומיים, ליום שלישי ורביעי.

שלום שמח על ההצעה, בדיוק בימים אלו הוא צריך להיפגש עם מספר אנשים, הטלפון יהיה לו לעזר.

- כמה שילמת על הטלפון עבור כל יום? - התעניין - אשלם על היומיים שאשתמש בו.

- אין צורך. זה ממש מספר דולרים בודדים, לא 'ביג דיל'...

בבואם לארץ הקודש נפרדו דרכיהם, לא לפני שמשה מסר לשלום את מכשיר הטלפון.

- תדאג שהטלפון יחזור אלי ביום חמישי - הוסיף - אהיה בבני ברק אצל בן דודינו, עקיבא.

לאחר מספר פגישות עסקים, פנה שלום לעבר אכסנייתו. בדרכו, ניגש אליו בחור חמד ושאל אם יכול להשתמש במכשיר הטלפון של שלום - אני רוצה להתקשר להורי - הסביר.

שלום שמח לעזור לבחור ומסר לו את מכשיר הטלפון שמשה השאיל לו.

בעודו ממתין מהצד לבחור שיסיים את שיחתו, חלף רוכב אופניים (Bike) ביעף. הטלפון נשמט מידי הבחור, נפל על הריצפה והתנפץ בקול רעש גדול. רוכב האופניים המשיך בדרכו, והבחור עמד על מקומו במבוכה, הוא חש שלא בנוח - אינני יודע ואינני מבין מה קרה... ראית כיצד זה קרה, שלא באשמתי...

שלום חייך אל הבחור - אל תדאג. הכל יהיה בסדר... יש על כך ביטוח נסיעות (Travel Insurance) שישלם את הנזק (ועדיין יש לדון בחיובו, עיין 'מעשה שהיה' גליון ט"ו, ל"ג וק"ז ואכ"מ)...

- דרך אגב - הוסיף - מה בכך שהקלקול קרה שלא באשמתך?! 'שואל' אתה והתחייבת אף ב'אונסין' (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"מ סעיף א')!

הבחור חייך במבוכה, כנתפס בקלקלתו... מי אינו יודע ש'שואל' חייב ב'אונסין'??

שלום התחרט שהעיר זאת, הוא הכיר בבחור שמבני עניים הוא שעליהם אמרו חז"ל 'היזהרו... שמהם תצא תורה'.

שלום ראה צורך לפייסו - אמרתי לך כבר, יש ביטוח נסיעות שישלם את מחיר המכשיר.

- ומה עם מחיר השכירות? - התעניין הבחור לאחר שהבין במה מדובר - גם את זה יכסה הביטוח?

- אינני יודע. אני לקחתי את המכשיר מאחי והוא שכר אותו. אך אין לך מה לדאוג, מדובר בכמה דולרים בודדים... אחי לא יקפיד על כך.

- כיצד אתה יכול למחול בשם אחיך? - מחה הבחור - אני חייב את הכסף לאחיך, לא לך!

- דבר אחד בטוח! את שני הימים שאחי השאיל לי את המכשיר, זאת בודאי אני יכול למחול. זה שלי! אולי תצטרך לשלם על מספר הימים הבודדים שנותרו.

הבחור עמד נבוך מעט. הוא לא הרגיש בנוח לסתור את דברי שלום. סך הכל הוא גמל עמו חסד... - אני מתקשה לרדת לסוף דעתך... אמנם אחיך השאיל לך את המכשיר ליומיים, אך עדיין הוא שילם על השכירות!

- נניח - המשיך הבחור להרצות את דבריו - שלא היית מוחל לי, אלא היית דורש תשלום. מהיכי תיתי שהייתי צריך לשלם לך בכלל?! אתה מעולם לא שילמת את השכירות על המכשיר!

- כל התשלום מגיע לאחיך! אתה לא יכול למחול על כך! - סיים.

...

כתב הרמ"א (חושן משפט, סימן שמ"א סעיף ו'): השואל כלי מחבירו, בטובו (דהיינו: שרשאי השואל להשתמש בכלי כל עוד הוא בעינו וראוי לשימוש. במקום כזה, השואל אינו חייב להשיבו לעולם, כל זמן שהכלי קיים), ונשבר הכלי - השואל חייב להחזיר את שברי הכלי לבעלים ודיו.

כיון שאילו לא נשבר הכלי, יכול היה השואל להותירו בידו ממילא, הרי שהבעלים לא הפסידו מאומה בשבירתו. על כן אינו חייב להשיב כלי אחר במקומו, אלא רק את שברי הכלי השאול (ואלו שייכים למשאיל, מאחר והכלי הראוי לשימוש אינו עוד בעין).

והוכיח מכך הנתיבות (שם סקי"א וכן בסימן ש"ז סק"ג), הוא הדין אם נגנב הכלי מהשואל, אינו חייב להשיב לבעלים מחירו של כלי שלם, אלא די שיחזיר את מחיר השברים של הכלי וכנ"ל (אמנם, עיין בחידושי הרי"מ בבא מציעא דף צ"ו סוע"א  שנסתפק בכך).

ומכאן, גם כאשר שואל רק לזמן, למשל לחמשה ימים, והחפץ נאנס ביום השני - מנכים את דמי ההשתמשות של ארבעה ימים, ורק את הנותר משלם השואל לבעלים.

הרי אותם ארבעה ימים היה החפץ מושאל לשואל ולא יכלו בעליו לקחתו ממנו ולהשתמש בו, אם כן נחסרו אלו הימים מרשותם ואינו חייב לשלם עליהם.

יתר על כן, הוא הדין כאשר מאן דהוא הזיק את החפץ השאול כשהיה עדיין ביד השואל. לדוגמא, השואל מחבירו כלי למשך חמשה ימים, וביום השני בא אחר והזיק את החפץ.

המזיק משלם את מחיר ארבעת הימים שחיסר מהשואל, לשואל. רק את הנותר ממחיר הכלי, חוץ מאלו הימים, חייב המזיק להחזיר לבעלים!

השואל קונה בכלי השאול את שויים של הימים שהושאלו לו, שהרי כל מחיר ושווי הכלי באים מחמת השימושים שבו, ונעשה בעלים לכל דבר על הכלי למשך ימים אלו (עיין חידושי הגר"ש שקאפ בבא קמא סימן י')!

ע"כ מדברי הנתיבות.

ומכאן לכאורה באנו לדון לנידון דידן. הבחור שהזיק את המעות שניתנו בעבור שכירות הטלפון, צריך לשלם למשה, האח השוכר, רק את מחיר הימים הנותרים לבר מאותם ימים שהטלפון הושאל לשלום. את מחיר שני הימים הללו, עליו לשלם לשלום.

אלא שיש לדון אם השואל מכשיר טלפון לשיחה קצרה נחשב בכלל ל'שואל' על הכלי ומתחייב באונסין. שמא ההנאה הבאה לו מהמכשיר אין בה שוה פרוטה, רק המכשיר עצמו יש בו שוויות ממון.

והוא ספיקא דגמרא (בבא מציעא דף צ"ו ע"א) ואין מוציאין מידו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שמ"ו סעיף י').

אך יתכן ושיחת טלפון יש בה שוה פרוטה. ואף שרבים אינם מבקשים זאת מיד המשתמש, אך מכל מקום שווי ממוני יש בזה (ועיין עוד במשפטי החושן - שאלה, סימן שמ"ו ציונים סקצ"ג).

למעשה:

הבחור חייב לשלם למשה, שוכר הטלפון, רק על הימים שנותרו וימי השאילה אינם בכלל. על ימים אלו, שלום ששאל את הטלפון מחל לו.

בני בן השתים עשרה קיבל מאבי שטר של עשרים דולר במתנה. הוא התערב (Bet) עם אחד מחבריו על סכום זה, וכשהפסיד סירב לשלם בטענה שזו 'אסמכתא' (התחייבות שאינה תקיפה, מאחר שאין חיובו ברור מראש ולא נתכוין מעולם באמת להתחייב).

חבירו הלך ותפס ממנו בכוח את הכסף, ובני ביאושו הכריז ואמר שהוא נותן את השטר הנ"ל לצדקה. כעת, חבירו החזיר את הכסף לבני.

שאלה: האם מה שנתחייב לתת שטר זה לצדקה תקף, מאחר ובני אינו חייב עדיין במצוות?

תשובה: בעיקרון, כאשר ילד פחות מגיל שתים עשרה, או בת פחות מגיל שתים עשרה, נודרים - אין הנדר חל ואפילו אם הם מבינים את משמעותו של נדר (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן רל"ג סעיף א'). אלא, שחובה להעמידם על חומרת הענין, כדי שלא יתרגלו לנדור. זאת ועוד, אם הנדר הוא דבר שקיומו הוא דבר קטן וקל ואין בכך עינוי נפש לקטנים, יש לחנך אותם לעמוד בדיבורם ולקיים את הנדר (רמ"א שם. וראה נחל יצחק (סימן ז' על סעיף א' בטור ענף ג') שסובר שהנ"ל אמור בשבועות ולא בנדרים, ועיין ספר 'כל נדרי' פרק י"ז הערה ה').

אך ילד שכבר הגיע לגיל שתים עשרה שנדר, אם מבין את משמעות הנדר, חייב לקיימו (שלחן ערוך שם). אם כן, כאשר הוא נודר לצדקה, נדרו מחייב (מנחת חינוך מצוה תע"ט אות ז', מעדני ארץ - תרומות פרק ד' הלכה ה').

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל היה מלמד את בניו ובנותיו טרם באו לגיל זה את הלכות נדרים, כדי שלא יכשלו בעוון זה. ופעם אמר לאחד מנכדיו שנעשה בן י"ב שנים, שמעתה ועד לבר המצוה יש חובה אחת המוטלת עליו, והיא לשמור על דיבורו מנדרים, ובזה ילמד לייקר את כח הדיבור לכל ימי חייו (הליכות שלמה - תשרי, עמוד ז').

אלא, שבמקרה דנן אין דיבורו של בנך מחייבו מאומה. אילו היה נודר: 'כשיחזור הכסף לידי אמסרנו לצדקה' אכן היה מתחייב בכך, וכנ"ל. אך הוא אמר שמוסרו לצדקה בעוד שהכסף היה ביד חבירו שתפס את הכסף ממנו, ואף שהוא בעליו מכל מקום אינו ברשותו ואינו יכול להקדישו ולהקנותו (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן רנ"ח סעיף ז'-ח'. וראה גם בחושן משפט, סימן רי"ב).

יש איפוא לנצל את ההזדמנות להסביר לבנך את חומרתם של נדריו, ואף שבמקרה זה אינו חייב.

הדברים שדד"מ נוהג בהם

כבר נתבאר שדינא דמלכותא נוהג בכל סוגי שלטון הן שלטון של מלך שנתמנה מבני המדינה או שלטון דמוקרטי שבני המדינה קבלו עליהם את שלטון הנבחרים[1].

דינא דמלכותא נאמר בדרך כלל בדברים ששייכים להנהגת המלוכה כגון מסים או מטבע, אבל לא בחוקים בין אדם לחבירו שמנוגדים לדין תורה, כגון דיני מוחזק[2].

מטבע

דיני מטבע הם מעסק המלכות והדינא דמלכותא קובע[3]. לפיכך המטבע שמגזירת המלכות היא המטבע היוצאת במדינה, נפרעים חובות במטבע זו, וכן אם החליפו המטבע וגזרו היאך ישלמו החובות מהמטבע הקודמת, הולכים בזה אחר גזירת המלך[4]. וכתבו האחרונים שבכלל זה שטרות כסף שהשלטונות קבעו כמטבע היוצא שמחמת זה דינם כמטבע שגופו ממון ולא כשטרות שאין גופם ממון, ואפשר לפדות הבכור בשטרות אלה ולחייב דיני שומרים[5].

מסים

השלטונות זכאים לגבות מסים לצרכי המדינה מדינא דמלכותא, הן מלך גוי והן מלך ישראל[6]. הפוסקים נחלקו האם מותר להפקיע עצמו מחיובי מסים של מלך גוי כדין הפקעת הלוואה במקום שאין חילול השם, וכן להפקיע עצמו ממי שקנה זכות המסים מהמלך[7] אבל אסור להפקיע אם הקונה הזכות הוא ישראל[8]. ונראה שבחיוב מסים יש לחלק בין סוגי שלטון שאם דד"מ של מלכות שבני המדינה משועבדים למלך שלכן שעבוד המסים הוא כחוב למלך הפרטי, לבין מדינות דמוקרטיות שחיוב מסים אינו חוב למלך פרטי אלא זכות השלטונות לגבות המס[9].

חיוב קנסות

מלכות רשאי להעניש עונש ממון את מי שעובר על החוק ולהפקיע ממנו ממון[10]. לדוגמא, כשמתקינים איזה סדר לטובת המדינה[11], כמו חוקי תנועה, זכותם מדין תורה להעניש את העובר על הסדר עונש ממון (דו"ח, טיקע"ט).

בדברים שיש למלך או למלכות זכות לגבות אם המלכות מכרו את זכות הגבייה לישראל, אסור להפקיע ממנו את החוב שהרי כעת הוא בעל הממון[12].  

לטובת המדינה

כל חוק שנעשה לתקנת המדינה נאמר בזה דינא דמלכותא דינא[13], ועל כזה כתבו האחרונים שדנים  את זכויות היוצרים כפי חוקי המדינה[14]. ודנו בזה בכל דבר לגופו של ענין, כגון בחוק הגנת הדייר, שנחלקו  הפוסקים האם חוק זה הוא תקנת המדינה[15].

בין אדם לחבירו

דינא דמלכותא נאמר רק בחוקים שנחקקו לתועלת השלטון או הכלל, אבל חוקים בין אדם לחבירו שנחקקו לסדר ענינים שבין אדם לחבירו שאין להם תועלת למלכות, כגון דיני צוואה, אסור לדון כדיניהם אפילו בדייני ישראל, שאם כן נמצאו כל דיני תורה בטילים[16], ויש שכתב שגם בדברים שאינם לתועלת המלך כגון דיני שטרות נאמר דינא דמלכותא דינא[17], וכן יש שכתב שחוקים שמונעים הכחשות וקטטות דיניהם דין שאם לא כן לא תעמוד הארץ ותיהרס[18]. וכן מתחשבים בדיניהם במה שהוא לפנים משורת הדין, כגון בדינא דמלכותא להחזיר אבדה או גזלה לבעלים לאחר ייאוש, כתב הרמ"א שמטעם זה חייבים אף בדיננו להחזיר את האבדה[19].

כנגד דין תורה

יש שכתב שלא אמרינן דינא דמלכותא שמפורש שלא דין תורה כגון שלא יוכל למכור משכון עד שנה[20], ויש חולקים שאם ייסד זאת המלכות נעשה מזה מנהג מדינה ותקף הדבר מפני המנהג כאילו התנו על כך[21], או מפני שבכל שהוא לתקנת המדינה ואף אנו היינו מתקנים כך, המלכות הם בדר 'שליחותייהו'[22]