- מה דעתך לצאת יחדיו באחד הלילות? - שאל מאיר את שלמה, אחיו, בשיחת טלפון - כבר זמן רב שלא ישבנו יחד לשיחה... אני צריך לשמוע היכן אתה אוחז בחייך...

- נשמע לי רעיון מוצלח... להיכן רצונך ללכת?

- שמעתי שבשבוע הבא יתקיים 'ערב עיון' בנושא 'שמחה כהלכה', לקראת פורים. מענין אותך לבוא איתי לשם?

- בהחלט. תזמין שני כרטיסים. אשלם לך בהזדמנות.

בהתקרב המועד התקשר מאיר שוב אל שלמה, לסכם היכן ומתי הן יפגשו.

- סליחה... ממש לא נעים לי... - החל שלמה להתנצל.

- מה קרה?

- לא נראה לי שאוכל ללכת איתך למופע, התחרטתי.

- אל תדאג - הוסיף מיד - אשלם לך בכסף מלא על הכרטיס שקנית בעבורי.

- ומי ישלם על הכרטיס שקניתי לעצמי???

- מה הפירוש? לא חשבתי שאינך יכול לשלם זאת בעצמך... מה? מצבך הכלכלי נתהפך לרעה??? אם כך, אנחנו באמת צריכים להיפגש ולהישמע...

- אל תיתמם... ברוך ה', מצבי הכלכלי טוב יותר מפעם! אך איני הולך לבד לערב העיון. עם מי אשב שם? סתם בזבזתי את הכסף לריק...

- מה  אתה מנסה לרמוז לי? שאני חייב ללכת?

- או שאכן תבוא עימי, או... שתשלם לי על הכרטיס שקניתי לעצמי!

- מאיר! - נזדעק שלמה - הכל בסדך אצלך? מאימתי נהפכת למקבץ נדבות?!

- לא ביקשתי 'נדבה'! אני חושב שאתה חייב לשלם לי את הכרטיס מדינא! לולי שאמרת שתבוא עימי, לא הייתי קונה כרטיס! אתה גרמת לי להפסד!

- 'הרי שולחן והרי בשר והרי סכין' (קידושין דף מ"ו ע"א)! - צחק שלמה בלשונו המלומדת - אתה עדיין יכול ללכת להשתתף בערב העיון וליהנות מכספך!

- אני לא הולך לבד! חד וחלק! כל מה שתכננתי ללכת וקניתי בשביל כך כרטיס, היה רק בגלל שאמרת שתבוא גם אתה!

...

פסק הרמ"א (חושן משפט, סימן י"ד סעיף ה'): ראובן ושמעון, שני בעלי דין, שנדברו ביניהם לנסוע למקום פלוני להתדיין בפני בית דין פלוני. ראובן אכן נסע ואילו שמעון נעדר ולא בא, חייב שמעון שנעדר לפצות את ראובן ולשלם לו את הוצאות הנסיעה שהיו לריק.

סיבת החיוב, לרוב הפוסקים, היא מחמת דינא דגרמי. שהרי ראובן הוציא את הוצאותיו מחמת ששמעון אמר שיבוא, ושמעון גרם לו בוודאות שיפסידם כשאמר שיבוא ולא בא.

לכאורה היה נראה לדון מהלכה זו לנידון שלנו. מאיר, כפי שטוען, מעולם לא היה מזמין כרטיס לערב עיון זה לולי שידע ששלמה יבוא עמו. אם כן, בשעה ששלמה מבטל את הסכמתו, מחמת כן הפסיד מאיר את מחיר הכרטיס ששילם ושלמה לכאורה חייב לפצותו על כך.

אך לאחר העיון נראה דלאו הכי, וכדלהלן.

...

מעשה בשותפים, שמעון ולוי, שעסקיהם היו בניסור וחיתוך העצים, שהיו הסוחרים בעצי היער מביאים אליהם. ויהי היום, בא אחד הסוחרים, ראובן שמו, אל שני השותפים ודבר בפיו:

- ברצוני להגדיל את עסקיי, מעתה והלאה אקנה הרבה יותר סחורה ממה שהורגלתי עד עתה. לשם כך, עליכם לקנות כלי ומכונה חדשה, שהרי המכונה הקטנה והישנה שברשותכם לא תוכל לישא בעול.

והסוחרים הנ"ל בשמוע את דבריו, נבהלו נחפזו לקנות המכונה הנצרכת בעבור נסירת הסחורה המרובה שאמר אותו סוחר לתת להם. בהיות שדמיה של מכונה זו יקרים היו, הסכים אף אותו ראובן לתת בידם דמי קדימה לעוזרם ברכישת אותם הכלים.

וכאשר עלה סכום ההוצאות לסכום עתק, סך ארבעת אלפים דולר (באותם הימים), אמר ראובן בליבו: 'למה שיבוזו זרים חילי?' וחזר בו מהבטחתו. הוא הלך וקנה לעצמו מכונה כזו ובה ניסר את סחורתו.

כעת, באו אותם הסוחרים לתבעו וטענתם בפיהם:

- לולי הבטחתך שתשתמש בנו ובכלים שלנו, מעולם לא היינו קונים מכונה זו! עתה, יושבת מכונה זו ושובתת ואין דורש לה, כל העסק שלנו עומד בעמק הבכא! אין לנו מהיכן להחזיר את ההוצאה הגדולה שהיתה לנו בשביל רכישת מכונה זו!

והיה רב אחד רוצה לחייב את ראובן בהפסדים שבאו מחמתו לשמעון ולוי, והוכיח זאת מדברי הרמ"א הנ"ל. כאותו בעל דין שאמר לבוא ולא בא, שעליו לפצות את שכנגדו בהוצאות הדרך משום 'גרמי'. הוא הדין ראובן, שמחמתו כילו השותפים הנ"ל את ממונם בקניית הכלים ללא צורך.

והגאון בעל שו"ת 'זקן אהרן' (חלק א' סימן קט"ו) דחה את דבריו ונביא מלשונו הזהב (הסוגריים אינם במקור ונתוספו לצורך הבנת דבריו):

'וטרם אבוא להשיב על דבריו אם הדמיונות הללו עולים יפה, אומר לו מראש כי לא מחשבותיו מחשבותי. ולעניות דעתי לא רק שגרמי ליכא בזה, אלא אפילו גרמא נמי לא הוה.

דמזיק לא מיקרי אלא כשהזיק בגוף הממון והממון הלך לאיבוד ונפסד. וגם כשהוציא הוצאות על פיו (כגון, שאומר לחבירו לך ואני אבוא אחריך הנ"ל) נמי נקרא מזיק, דהמעות הלכו לאיבוד על ידו.

אבל בנידון דידן, המעות שהוציאו בעלי הטארטאק (היינו אותה מכונת הניסור), לא הלכו לאיבוד רק להשביח העסק. והשבח הזה אמנם מונח וניכר בעסק ויש שבח ההוצאה על גבי הטארטאק, באופן שכל מי שהיה רוצה להשביח העסק במצב כזה היה עולה לו הוצאות אלו. ואם כן, מה שייך לקרותו מזיק? אחרי שלא הזיקם כלום! דכפי שיעור ההוצאה הושבח העסק.

ומה שהם עניים שאין בכוחם להניח בעסק זה הוצאה מרובה כזו, ולפניהם לפי כוחותיהם ולפי ערך העבודה שיש להם היה די במכונה קטנה וגאטור אחד, בשביל זה אין נקרא ראובן מזיק. כיון שבעצם יש כאן שבח כשיעור ההוצאה ואין בזה שום הפסד שנוכל לומר שזה הלך לאיבוד והפסד', עיי"ש בכל דבריו.

ועיקר טענתו היא: רק האומר לחבירו 'לך ואני אבוא אחריך', הרי שאותו שהלך הוציא מעותיו לריק. לא באה לידו שום תועלת מהליכתו, ויציאותיו ירדו לטמיון.

מה שאין כן, אותם הסוחרים שקנו את אותה המכונה, הרי המכונה נמצאת כעת ברשותם ושוויה אכן כפי שהוציאו עליה! הם לא הניחו את כספם על קרן הצבי, בהיות שאכן שווי העסק שלהם נתייקר על ידי מכונה זו.

ואף שאינם מסוגלים להפיק ממכונה זו את התועלת ולהרויח על ידה, זה אינו גורע משוויה של המכונה (אמנם, עיי"ש בסוף דבריו שהציע לפשר ביניהם, בהיות 'שגרם להם היזק גדול וגם ירד לחייהם לקפח פרנסתם')!

...

הוא הדין לגבי שלמה ומאיר. אף שמאיר לא היה קונה כרטיס לאותו 'ערב עיון' לולי ששלמה אמר שיבוא עמו ועתה הוא אינו בא. אך אין כאן כל היזק, שהרי מאיר יכול ללכת בגפו, ולא הפסיד את זכותו להשתתף בערב זה בכך ששלמה אינו בא (הגם שיש שהעירו על דברי הזקן אהרן הנ"ל, עיין בפתחי חושן - נזיקין, פרק ג' הערה ס"ד, מכל מקום בנידון דידן נראה דכולי עלמא מודו)!

למעשה:

שלמה פטור מלשלם למאיר.

אחד התלמידים בכיתתי, כבן אחת עשרה שנים, החזיר לכיתה קופה מלאה במטבעות שקיבץ ואסף לטובת הישיבה. תוך כדי שספרנו את המטבעות, הוא גילה מטבע עתיקה שכנראה שווה מספר דולרים ומי שנתנה לא הכיר בערכה.

שאלה: האם המטבע שייכת לישיבה או לילד שאסף אותה? האם הוא יכול להחליפה במטבע רגילה וליטול אותה לעצמו?

תשובה: התלמיד יכול להחליפה במטבע רגילה. כל ערכה של מטבע זו שייך לו, חוץ מהערך של מטבע רגילה.

נידון זה דומה לנידון בפוסקים אודות סוחר שקנה דבר בסברו שהוא בדיל, ולאחר שמכרו לאחרים נתגלה שהוא כסף או זהב ורק צפויו בדיל. הלכה היא שאין המוכר יכול לבטל את המקח. מכיון שמעולם הוא לא היה ידע את הערך האמיתי של מה שבידו, הוא מעולם גם לא זכה בשווי זה (רמ"א - חושן משפט, סימן רל"ב סעיף י"ח).

יש מהפוסקים שכתבו שזו ההלכה היא רק כאשר החפץ היה מצופה בבדיל ומחמת כן טעו בו. אך אם המוכר ראה וידע שכסף או זהב בידו, אלא שטעה בסברו ששווי הכסף כשווי הבדיל, בכהאי גוונא הרי שזכה המוכר בכל שוויו של חפץ זה. למעשה נפסק לא כך, ובכל אופן לא זכה המוכר בערך המוסף שבידו שלא היה מודע אליו (עבודת הגרשוני סימן צ"ד והובאו דבריו בפתחי תשובה סימן רל"ב סק"ח).

אמנם, כל הנ"ל הוא רק בקונה, אך המקבל - במתנה או בירושה - חפץ שאינו מודע לערכו, הרי שזכה בכל שוויו האמיתי (לבוש  סימן רל"ג). גם זאת נראה שהוא דוקא כאשר הנותן מצידו היה מודע לערכה של המתנה ונתכוין לתתה במלוא שוויה, אך אם גם הנותן לא היה מודע לערכה האמיתי של נתינתו, לא זכה המקבל בשוויה האמיתי (ראה שבט הלוי - חלק ד', סימן רי"א).

בנידון דידן, יש להניח שהנותן לא היה מודע לערכה של מטבע זו ומעולם לא זכה בשוויה האמיתי. על כן, אף במקרה שגדול - שזכייתו בעבור הישיבה מועילה - היה מקבל מטבע זו ולא היה מכיר בערכה האמיתי, לא היתה הישיבה זוכה בשווי שמעבר למטבע רגילה. כל שכן כאשר קטן קיבל זאת, שבכלל אין קטן יכול לזכות בשביל אחרים.

יתר על כן, שווי המטבע חלוק בין המקומות. בעוד שלאספנים שווה מטבע זו מספר דולרים, בסתם חנות לא יחשיבוה יותר משוויה של מטבע רגילה. גם הנהלת הישיבה אינה אוספת וסוחרת במטבעות מעין אלו, ולדידה שוויו של מטבע זו ככל המטבעות. על כן רשאי הילד להחליפה במטבע רגילה וליטלה לעצמו.

מכיון והילד סמוך על שלחן אביו, הרי שמטבע זו שייכת לאביו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ר"ע סעיף ב').

הסכם עבודה

כבר התבאר שרצוי שהמעביד והעובד יסכימו ביניהם על כל תנאי השכירות, זמן השכירות ותשלום השכר, ואם שכרו לעבודה מסויימת (קבלן), אף יפרטו את העבודה המוטלת[1].

מחוסר אמנה לפני הקנין

כמו בשאר דיני ממון נעשה החיוב על ידי עשיית באחד מדרכי הקנין שתקנו חז"ל בזה[2]. אכן לאחר שסיכמו ביניהם את תנאי השכירות, וסמכו דעתם לחייב עצמם בקנין, החוזר בו לפני הקנין הוא מחוסר אמנה[3].

יש שכתב שאפילו אם בנסיבות שחוזר בו לפני קנין השכירות אינו מחוסר אמנה, כגון שהשתנה השער מעת שעשה ההסכם עם הפועלים ומצא פועלים זולים יותר[4] או שכעת אין למעביד צורך בפועלים[5], וכן הדין בפועל שחוזר בו מפני נסיבות אלה, ואע"פ שאינו בדין מחוסר אמנה יש לשני תרעומת על החוזר, שמטריח אותו למצוא מעביד או פועל אחר במקומו[6], אבל יש שכתב שהסמיכות דעת בשכירות פועלים גדולה משאר מו"מ ולכן אם השתנה השער לאחר ההסכם לכו"ע החוזר בו הוא מחוסר אמנה[7].

פיוס לאחר חזרה מההסכם (לפני תחילת המלאכה)

השתנו הנסיבות מעת שסיכמו ביניהם את תנאי השכירות, כגון שהתייקר השער לטובת הפועל או הוזל השער לטובת המעביד, ומחמת זה ניכרת תרעומת בין הצדדים ושוב התפייסו[8], יש להבדיל בין אם היה הפיוס לאחר שחזרו בהם מפני השינוי, או שעדיין לא חזרו בהם[9].

אם לא חזרו בהם בפירוש מהסכם העבודה, וכדי שזה לא יחזור בו פייס השני את חבירו בדברים אבל לא הבטיח לו דבר[10], ההסכם בתוקפו כבתחילה, רק יוסיף כפי מה שנראה מדבריו שאמר שראוי לתת שיתפייס בו, כגון אם המעביד פייס לפועל, ירבה לו באוכל הניתן לפועל, או אם הפועל פייס למעביד ישתדל לעבוד ביותר חריצות[11], אבל אם לא היה משמעות בדבריו להוסיף רק פייסם בדברים בסתם, אינו חייב להוסיף דבר[12].

ברם, אם המעביד או הפועל חזרו בהם לאחר שתבעו לשנות את תנאי ההסכם לטובתם, אם היה מן הדין שהשני יסכים לשינוי, כגון שהפועל תבע הוספה מפני שהתייקר השער, והמעביד לא הסכים להעלות את השכר ולכן הפועל חזר בו, ושוב פייס המעביד את הפועל וביקש ממנו שיחדש את ההסכם אבל לא פירש שמסכים להוספה שביקש הפועל, הדין עם הפועל והמעביד חייב לשלם לו כפי שביקש הפועל שכבר התבטל ההסכם הראשון ועל דעת התנאים החדשים הסכימו לחדש את ההסכם העבודה[13].

דין זה נאמר גם לאחר שהפועל התחיל במלאכה אם אין למעביד הפסד ממה שחזר בו, ויבואר להלן בע"ה[14].

הסכם לפי מה שיתפשרו

יש שכתב אם הסכימו ביניהם שיתפשרו על תנאי השכירות ולא קבלו קנין על זה, אין להסכם תוקף ויכול כל אחד מהם לחזור מהסכם זה הואיל ולא הסכימו בפירוש על תנאי השכירות[15].

אמתלא כדי לחזור מהסכם

יש שכתב שאם הסכימו ביניהם על תנאי השכירות, ואחר כך טוען אחד שמתחילה הסכים רק מפני שפחד שהלה יקלקל לו בעסק זה, אם אינו מוכיח כדבריו אינו יכול לבטל ההסכם שזה כדברים שבלב שאינם דברים[16].