ולו הערב של בעל הקורא נישא ברמה בבית הכנסת:

'לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים...'

משה, מחשובי המתפללים, הרהר לעצמו בסיפוק - בשנה זו אקיים, בעזרת ה', את מצוות 'מתנות לאביונים' על צד היותר טוב...'

כבר לפני מספר ימים הוא פנה לגבאי הצדקה של השכונה. הוא סיפר לו על משפחת לוי, הגרה בסמיכות אליו - לאחרונה שמתי אל לבי שמשהו לא טוב עובר עליהם... האב נראה תמיד בפנים נפולות, גם אֵם הבנים כמעט אינה יוצאת עוד את מפתן הבית, אינה מרבה עוד להתרועע עם הנשים. הילדים לבושים ברישול ובהזנחה וכו' וכו'.

ממש נתהפך הגלגל. ממשפחה מאושרת ונעימת סבר, הם נשתנו לבלי הכר!

ביררתי עם קרוב משפחתם, הלה סיפר לי שלאחרונה הפסיד מר לוי את כל רכושו בהשקעה כושלת... הם ממש נותרו בעירום ובחוסר כל...

השנה, את ה'מתנות לאביונים' שלי אייחד בעבור משפחה זו. תמצא כבר כיצד להעביר להם את זה בדרך של כבוד. שלא יתביישו ...

משה הוציא את פנקס הצ'יקים שלו ורשם המחאה על סך 1,500$ לטובת קופת הצדקה, שזו תעביר את הסכום הנ"ל למשפחת לוי.

בסיומה של קריאת המגילה ותפילת שחרית, נתקבצו בבית הכנסת כל גבאי הצדקה. זה מגייס בעבור משפחה שאחד מבניהם נפל למשכב והוצאות הרפואה עולות להון עתק ואין ביכולתם לשלם זאת!

האחר מכריז בקול רעש גדול: מתנות לאביונים לאברכים בני תורה שבמשך כל השבוע לא עולה על שולחנם בשר!

משה חלף על פני כולם ורצה להמשיך בדרכו. הוא כבר נתן השנה די והותר עבור 'מתנות לאביונים'.

אחד מהגבאים, שרגיל היה למתת ידו הנדיבה של משה, ניסה לעצרו:

- ר' משה! להיכן אתה בורח? הן עדיין לא נתת מאומה ל'מתנות לאביונים'!

בהיות שמשה רצה להניח את דעתו, וכדי לצאת ידי חובת 'והייתם נקיים', סיפר לו משה דברים כהוויתן.

- עכשיו אתה כבר מבין? - קרץ בעיניו.

- אם כן יצאת ידי חובתך רק למחצה! - ענהו גבאי הצדקה - הן אמרו חז"ל (מגילה דף ז' ע"א וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך - אורח חיים, סימן תרצ"ד סעיף א') 'ומתנות לאביונים - שתי מתנות לשני בני אדם'!

- מה, שיעור מתנה אחת הוא 1,500 דולר?! לא שמעתי מעודי מי מהפוסקים שיחמיר שצריך לתת 'מתנות לאביונים' שיעור של 3,000 דולר!

- אם היית מחלק את הכסף לשניים והיית נותנו לשני אביונים, בודאי יש כאן שיעור של 'שתי מתנות' בשופי. אך אתה נתת את כל הכסף לעני אחד ולא לשניים (עיין באר היטב סימן תרצ"ד סק"א. אך בשערי תשובה שם נקט בפשטות דמשמעות הש"ס והפוסקים דבכה"ג לא יצא ידי חובתו)!

- נתתי את זה למשפחה המדוברת, מחצית לאב ומחצית לאם. הרי שיש כאן 'שתי מתנות לשני בני אדם'! - התווכח משה.

- 'מה שקנתה אשה קנה בעלה'. כל הסכום שנתת שייך מיד לאבי המשפחה, והוא בן אדם אחד ותו לא! - עמד גבאי הצדקה על דעתו.

...

שנינו בגמרא (מגילה דף ז' ע"א): רב יהודה נשיאה שדר ליה (שלח לו) לרב אושעיא אטמא (ירך) דעיגלא תילתא (של עגל שהיה שלישי לאמו והוא משובח ביותר) וגרבא דחמרא (וקנקן יין).

שלח ליה (רב אושעיא): קיימת בנו רבינו 'ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים'.

ולכאורה בגירסת הגמרא כפי שהיא לפנינו קשה, הכיצד יצא רבי יהודה נשיאה בכך ידי חובת שתי המצוות, משלוח מנות ומתנות לאביונים? והרי במשלוח שלו היו רק שתי מנות ותו לא!

ובמהרש"א (חידושי אגדות) על אתר מישב, דב'משלוח מנות' ליכא שיעור כמה צריך להיות שיעור המנה ודי במנה כל שהיא. אם כן, כאשר במשלוח של רבי יהודה נשיאה היו שתי מנות גדולות ומכובדות, הרי שיצא בהן ידי חובת 'מתנות לאביונים' נמי.

(במאמר המוסגר - לגבי אם יכול לצאת ידי חובת משלוח מנות ומתנות לאביונים באחת: עיין עוד בהגהות הב"ח, הגהות הגר"א, טורי אבן, שפת אמת והגהות מהר"ץ חיות שם. ועיין בביאור הלכה סימן תרצ"ה ד"ה 'או'.)

ומוסיף המהרש"א וכותב, דאף דמתנות לאביונים נצרך לתת לשני אביונים, מכל מקום יצא רבי יהודה נשיאה במה ששלח לרבי אושעיא ובני ביתו, ונחשבים לשני עניים ואף שהבנים סמוכים על שולחן אביהם!

(ובדרך החידוד הוסיף שם וכתב דבתיבת אביוני"ם יש רמז דכולל התיבות א"ב וכן בנ"י, דבנתינה לשניהם יוצא ידי חובת שתי מתנות לשני בני אדם.)

גם בחתם סופר בדרשותיו (חלק א' עמוד קצ"ז) כתב דבודאי רבי אושעיא לא נתכוון במה ששלח לומר כך לרבי יהודה נשיאה לחנופה בעלמא.

אלא כיון שהיה באותו ירך ויין ששלח רבי יהודה נשיאה מוֹתָר לאחר שסעד בהם רבי אושעיא את סעודת הפורים שלו, על כן יצא בכך אף ידי חובת 'משלוח מנות' מלבד מה שיצא ידי חובת 'מתנות לאביונים' במה שהוא ואשתו סעדו את סעודת הפורים.

הרי שגם הוא למד בדברי הגמרא דהשולח לאיש ואשתו מקרי 'שתי מתנות לשני בני אדם' ואף דקיימא לן 'מה שקנתה אשה קנה בעלה'.

וכן נקטו עוד מהפוסקים (שו"ת בנין עולם סימן ל"ו והביאו בכף החיים אורח חיים סימן תרצ"ד סק"י).

ואף שהלכה היא 'מה שקנתה אשה קנה בעלה' וכיצד נחשב שנתן לשני בני אדם בתתו לאיש ואשתו?

נראה לומר דהני פוסקים סבירא להו בגדר 'מה שקנתה אשה קנה בעלה', דקודם זוכה בזה האשה לעצמה וממנה זוכה הבעל. על כן, נחשב שנתן לשני בני אדם (עיין פני יהושע - בבא מציעא דף י"ב ע"א ד"ה 'רבי יוסי'. ועיין בהערת בן המחבר בשו"ת 'בנין עולם' הנ"ל מש"כ הוא ליישב).

אך בערוך השלחן (אורח חיים סימן תרצ"ד סעיף ב') כתב וז"ל 'ויראה לי, דאם נתן לאיש ולאשתו, או לאיש ולבנו או לבתו שהם על שלחן אחד, לא יצא בזה ידי חובת שני אביונים, דכאחד חשיבי (וראה עוד באשל אברהם (בוטשאטש) סימן תרצ"ה שכתב כן ובשו"ת התעוררות תשובה - חלק ג' סימן מ"ז).

(מענין לענין באותו ענין - מצאנו שדנו בפוסקים לגבי חובת האשה ב'משלוח מנות' וב'מתנות לאביונים' (כמבואר ברמ"א - אורח חיים, סימן תרצ"ה סעיף ד') הכיצד תקיימם? והרי אין לה ממון משלה.

עיין בזה בשו"ת בית יצחק - יורה דעה, חלק ב' סימן קמ"ד.

אמנם, עיין בהליכות שלמה - מועדי השנה (תשרי - אדר) פרק י"ח סעיף י"ז ובהערות שם. שם כתב שהבעל יתן בעבורה ואינו צריך כלל להקנות לה את המעות ודי שיודיע לה שנתן בעבורה.)

אני כותב כעת צַוָּאָה ליורשיי וברצוני להניח סכום נאה מתוך נכסיי שיורשיי יחזיקו בו לומדי תורה לעילוי נשמתי (אני עורך את הצוואה אצל מומחה שעושה זאת באופן שיהא לכך תוקף).

שאלה: האם יותר רצוי לתת סכומים נאים ומכובדים לקצת אנשים, או שמא לתת נתינות קטנות להרבה אנשים?

תשובה: מפורסמים דברי הרמב"ם בפירושו למסכת אבות (פרק ג' משנה י"ט) כי עדיף לתת הרבה נתינות קטנות לצדקה, מאשר לתת סכום גדול ובפעם אחת. הוא מנמק שם את דבריו, שבכל נתינה האדם משריש בעצמו את מידת הנדיבות, ועל כן אם יתן בפעם אחת סכום גדול הרי שעשה זאת רק פעם אחת, מה שאין כן כאשר הוא יעשה זאת פעמים רבות תושרש היטב בליבו מידה זו (ופשיטא, דמה שהנותנים מתרגלים למידת הנדיבות הוא גם תועלת להמקבלים). דרך אגב, זו גם הסיבה שבפורים המצוה לתת מתנה אחת לשני אביונים שלא כבמשלוח מנות שהמצוה היא לתת שתי מתנות לאחד (ב"ח ומגן אברהם בסימן תרצ"ה סעיף קטן י"ב). פשיטא, שטעם זה אינו שייך בצדקה שנעשית לאחר פטירתו של האדם.

יש שכתבו טעם נוסף להעדיף לחלק מתנותיו לרבים, כיון שכך רבים יהנו ממנו (ב"ח שם). טעם זה שייך גם בנידון שאלתך (דובב מישרים - חלק ג', סימן קמ"ד). סיבה נוספת להעדיף נתינות קטנות לאנשים רבים, כך סביר להניח שלפחות חלק מהמעות באו ליד עניים הגונים (יוסף אומץ [פרנקפורט תפ"ג], פרק הצדקה ומעשר). פשיטא דזה שייך גם בנידון שאלתך (עיין עוד שלחן ערוך - יורה דעה, סימן רנ"ז סעיף ט' ובקידושין דף כ"ז ע"א בתוד"ה 'נתון').

בנותן טעם להוסיף, דאף שאמרנו להעדיף הרבה נתינות קטנות מאחת גדולה, מכל מקום לפעמים ישתנה הדין והכל תלוי לפי הענין. למשל, אנשים רבים המבקשים ממנו הלוואות בסכומים קטנים ואחד מבקש הלוואה בסכום גדול. במידה ובהלוואה גדולה זו יחזיק באותו אחד שלא יתמוטט, יש להעדיף במקרה זה הלוואה אחת גדולה (אהבת חסד - חלק א', פרק א' סעיף י"ד).

גם בתשובות 'חתם סופר' (חלק ו' סימן ט') מצאנו בנידון מעות שנותרו מבניית חומה סביב לבית הקברות, שעדיף ליתנם לתלמיד חכם אחד שילמד לטובת נשמות הנפטרים, מאשר לחלק את המעות להרבה אנשים ולא יקבל אף אחד כדי נתינה (ועיין עוד בדבריו בחלק חושן משפט סימן ק"ח).

אם כן, עדיף לחלק את המעות באופן שהמקבל יתהנה מאותה הנתינה. יש שכתבו, שאף דברי הרמב"ם לא נסובו במקום שהנתינות המרובות תהיינה סכומים שאין בהם כדי מחייתו של אדם (צדקה ומשפט פרק ג' הערה ט"ז). ועיין כזה בספר חסידים (סימן ס"א) שאם אין לו לפרנס אלא אחד, טוב שיתן לאחד משיתן לחמשה ולא יספיק לפי שכל אחד חסר, אבל אם גם אחרים נותנים לכל אחד ואחד טוב לו לתת גם הוא לכל אחד ואחד, עכ"ד. 

שכירות פועל עני

יש שכתבו שמעביד שסיכם את תנאי השכירות עם פועל שאין לו במה להתפרנס ודינו כעני שמותר להתפרנס מהצדקה[1], אסור לחזור בו מדין נדר לצדקה[2], אבל יש שכתבו שאם המעביד התכוון לשכור את הפועל בעד שכר פעולה בדרך מו"מ ולא בתורת צדקה לא התחייב חיוב צדקה[3], אא"כ פסק לו מתחילה ביותר מהראוי לו שאז נראה שהתכוון לצדקה[4]. ולכו"ע השוכר פועל עני מקיים מצות 'והחזקת בו' שהיא המעלה הגדולה שבצדקה[5].

אינו מפרט שישלם לו

המבקש מחבירו שיעשה לו איזה שירות ולא פירש שישלם לו בעד פעולתו, אם דרך העולם לשלם בעד זה אינו יכול לפטור עצמו בטענה שסבר שיעשה לו זאת בחינם[6], ואפילו אם הלה עשה את השירות מבלי שהתבקש לעשות חייב לשלם לו בעד ההנאה מהשירות[7], כגון שדכן שלא התבקש להציע שידוך[8], ויש שכתבו גם במלמד את בן חבירו מבלי שהתבקש[9] חייבים לשלם לו כדין המשביח נכסי חבירו[10], אבל אם רק מצילו מההיזק שהיה עלול לבוא עליו פטור כדין המבריח ארי מנכסי חבירו[11].

פועל שהסכים לעבוד בחינם

פועל שהסכים לעבוד בחינם מותר לחזור בו לפני שהתחיל לעבוד, שהיה למעביד להבין שיתכן שהפועל יחזור בו[12], אך אם המעביד ביקש ממנו דבר שהיה ראוי שיסמוך שיעשה, עובר הפועל על שארית ישראל לא יעשו עוולה[13], ויש שחילק שכל זה אם הפועל בחזרתו לעבוד אינו גורם היזק למעביד אבל בדבר האבד אם המעביד מציע עתה לשלם שכר אינו יכול לחזור בו[14], ואף בזה יש שפירש שכל זה רק בפועל שאמר מתחילה 'אני שאול לך' שבאמירתו זו שעבד גופו למעביד לעבוד בחינם אינו יכול לחזור בו אם מפסיד בזה למעביד, אבל אם אמר אני מקבל עלי לעבוד שלא שעבד גופו לעבוד יכול לחזור בו[15].

לא קבעו גובה השכר

לא קבעו ביניהם את גובה השכר רק שכרו בסתם, ונמצא שבשוק אין שער אחד קבוע בעד השכירות, חייב המעביד לשלם רק את המחיר הנמוך ביותר בעיר[16], אבל אם אמר המעביד שישלם לפועל כפי ששוכרים בשוק, יש שכתבו שגם בזה משלם רק המחיר הנמוך ביותר[17], ויש שכתב שכל המזכיר שמשלם כפי השוק משלם את המחיר הבינוני שבשוק, וכן אם עדיין אין שער בשוק אבל שכרו עכשיו שיעבוד לזמן מאוחר יותר ואז יש שער בשוק, כאילו הזכיר לו שישלם כפי השער שיהיה אז בשוק ומשלם כפי השער הממוצע בשוק[18]. אמר המעביד שישלם 'כאחד או שנים בעיר', לכו"ע משלם את המחיר הממוצע בשוק.

הפוסקים הסכימו ש'מחיר הממוצע' היינו המחיר הממוצע בין המחיר הגבוה ביותר והנמוך ביותר, אבל לא המחיר האמצעי, כלומר כשיש שלושה מחירים שישלם את המחיר האמצעי[19].

שכר העוזר

קציצת השכר היא כפי כובד העבודה, לפיכך מעביד שמפני כובד העבודה המוטלת על הפועל הסכים לשכור עוזר, וכאשר לא עמד בהבטחתו התאמץ הפועל וגמר את העבודה בשלימות בלי העוזר, חייב המעביד לשלם לפועל גם את משכורת העוזר[20].