ה'סדר' בביתו נאוה של ר' שמעון התנהל על מי מנוחות. ההגדה נאמרה ברוב רגש על ידי כל המסובים, כאשר בעל הבית מוסיף ודורש בה ציצים ופרחים כיד ה' הטובה עליו.

בני הבית כבר התרגלו למנהגו של אביהם, המכריז בקול רם בטרם יקיימו המסובים את מצוות אכילת המצה:

כיון שדרשו חז"ל שעל המצה צריך שיהיה דין 'לכם', על כן אני מודיע בזה: אני נותן את רשותי לכל הסועדים לזכות במצה שלפניהם, כך יוכלו לצאת ידי חובת המצוה!

כבר מספר שנים שר' שמעון נוהג במנהג זה, וסימוכין הוא מצא לכך בדברי ה'שפת אמת' (סוכה דף ל"ה ע"א) שכתב וזה לשונו:

'ולפי זה צריכין ליזהר במצה של מצוה שיהיה המצה שלו וכו' ולאורח על שלחן הבעה"ב צריך ליתן לו הבעה"ב המצה במתנה ולא סגי מה שהרשהו לאכול, דצריך להיות שלו ממש וכו' והעולם אין נזהרין בזה'.

...

בעבר (גיליון ק"ח) כבר כתבנו באריכות על כך, ונביא עיקרי הדברים בקצירת האומ"ר:

כתב המחבר (אורח חיים - סימן ק"ע סעיף י"ט): 'אורחין הנכנסים אצל בעל הבית אינם רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית'. ומקורו מחולין (דף צ"ד ע"א).

ושם בגמרא: 'מעשה באחד שזימן ג' אורחין בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא שלש ביצים. בא בנו של בעל הבית, נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו, וכן שני וכן שלישי. בא אביו של תינוק מצאו שעוזק אחת בפיו ושתים בידו, חבטו בקרקע ומת. כיון שראתה אמו, עלתה לגג ונפלה ומתה. אף הוא (האב) עלה לגג ונפל ומת. אמר ר' אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל'.

מאידך פסק הרמ"א (אבן העזר, סימן כ"ח סעיף י"ז) וז"ל 'אורח שיושב אצל בעל הבית ונוטל חלקו וקידש בו, הויא מקודשת', הרי שהארוחה שייכת לאורח ורשאי לעשות בה כרצונו.

בט"ז שם על אתר תמה על דברי הרמ"א מדברי הגמרא הנ"ל בחולין, ומסקנתו שכוונת הרמ"א שמקודשת מספק (שמא נתרצו הבעלים בנתינתו).

דהיינו, שהאיסור לאורח ליטול, מחמת גזל הוא.

אך בבהגר"א שם (סק"נ) לא זו בלבד שלא ראה קושיא על דברי הרמ"א מהגמרא חולין הנ"ל, אלא סבירא ליה שהיא המקור לדברי הרמ"א. כל האיסור האמור במסכת חולין הוא רק משום מעשה שהיה וכאמור. בלאו הכי יכול ורשאי האורח לתת ממה שהונח לפניו לאחרים.

לדבריו, אסור לאורח לתת דוקא לבנו של בעל הבית, ומשום מעשה שהיה.

הרי שנחלקו הפוסקים אם זכה האורח במה שמונח לפניו ואם יכול לתת מזה לאחרים.

ראיה נוספת יש להביא לדברי השפת אמת הנ"ל מסוגיא בנדרים (דף ל"ד ע"ב).

נידון הסוגיא שם במי שאמר לחבירו 'כיכרי עליך'. שיטת רבא שם שנתכוין לאסור את פיתו על חבירו אף אם יתנה לו במתנה. אלמלי כן, לשם מה היה צריך לאוסרה עליו? בלאו הכי זה פת זו אסורה על המודר משום גזל.

אך רב חייא בר אבין שם דחה זאת וסבירא ליה שאם יתן את הפת במתנה למודר, מותר למודר לאכול ממנה. מה שאסר עליו את פיתו, היינו למקום ד'אזמניה עליה', שהזמינו לאכול על שלחנו.

דהיינו, שנותן לו רשות לאכול מפיתו, על כן אין בכך גזל. אך מכל מקום עדיין אין הפת נחשבת ששייכת לאורח - שאם שלו היא לא אסרה עליו דלא כרבא - ומודר הוא הנאה ממנה (וראה בנדרי זריזין שם מה שתמה על דברים אלו).

וראה עוד 'מועדים וזמנים' מהדו"ב חלק ג' סימן רס"ו.

...

כאשר באו בני הבית למצוות אכילת מרור, גדלה הפתעתם לשמע דברי אביהם, ר' שמעון:

אני מודיע בזה: אני נותן את רשותי לכל הסועדים לזכות במרור שלפניהם, כך יוכלו לצאת ידי חובת המצוה!

מבטיהם התמהים של המסובים לא נעלמו מעיני ר' שמעון, שראה צורך להסביר את דבריו:

ידועה תשובתו של ה'שאגת אריה' (סימן צ"ד) בה האריך לדון מה טעם אמרו שמצה גזולה פסולה.

האם משום שנצרך שתהא המצה 'לכם'. או שמא, הפסול במצה גזולה משום 'מצוה הבאה בעבירה' הוא.

נפקא מינה בין שני הטעמים תבוא בדינו של המרור. אם מחמת דין 'לכם' הוא, הרי שגם מרור שהוקש למצה נצרך שיהא 'לכם' ופסול בגזול.

אך אם כל הפסול הוא רק מחמת 'מצוה הבאה בעבירה' הוא, הרי פסול זה לדברי רבים מהפוסקים אינו שייך במצוות דרבנן. יוצא איפוא שמרור שכל מצוותו הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא, כשר הוא בגזול.

ואף שהוקשה המרור למצה, מכל מקום פסול זה אינו מיוחד לגבי מצה, אלא כללי הוא בכל המצוות משום מצוה הבאה בעבירה. על כגון דא, לא עולה ההיקש.

ובשאגת אריה פסק להתיר מרור גזול, עיי"ש.

אך רבים מהפוסקים נחלקו על כך ואסרו מרור הגזול (ראה בביאור הלכה בסימן תנ"ד).

וראיתי להגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (הליכות שלמה - ניסן, פרק ז' סעיף כ"ב ובהערות שם) שמחמת כן כתב שכאשר מפריש מעשר ראשון מהמרור, לא די בקריאת שם כבכל השנה.

עליו להפריד את החלק המופרש עבור מעשר ראשון ולא להשתמש בו למצוות מרור.

טעמו, שאף שהלוי אינו יכול להוציאו ממנו משום המוציא מחבירו עליו הראיה ועליו להוכיח שלוי הוא, אך מכל מקום יתכן שלא נחשב 'לכם'.

לפי כל הנ"ל חשבתי לומר, שיתכן ויש מקום להחמיר בכך את דברי ה'שפת אמת'. שהרי אם נצרך שיהא במרור דין 'לכם', על בעל הבית להקנות זאת לאורחים.

(וראה עוד בדרך אמונה - תרומות, פרק ו' הלכה ב' ובביאור ההלכה שם, מה שכתב בשם החזון איש לגבי מרור ממעשר ראשון והוא כנ"ל.)

אנו מעסיקים עוזרת לעבודות הבית שאינה מבני ברית. במהלך ימי החג היא תבוא לעבוד אצלינו, כנראה עם מאכלים שתביא עמה.

א) האם עלינו להורות לה שלא תכניס את חמצה אל תוך ביתינו? דהיינו, לחייב אותה לאכול את ארוחתה מחוץ לבית.

ב) האם אנו רשאים לתת בידה מעות לצורך ארוחתה? או שמא, עלינו לחשוש שתקנה במעות אלו חמץ?

תשובה: פסק המחבר (שלחן ערוך - אורח חיים, סימן ת"מ סעיף ג') כי עכו"ם הנכנס לרשות ישראל וחמצו בידו, אינו מחויב להוציאו מרשותו. זאת, אף שהישראל רואה את החמץ שביד הגוי. כל מה שאסרה התורה חמץ ב'בל יראה', הוא דוקא 'לך' - שהחמץ שייך לישראל.

ואף שמצאנו שאם הפקיד הגוי את חמצו ביד ישראל, חייב לעשות לו מחיצה. סיבת הדבר כי חוששים אנו שיבוא ישראל להיכשל ולאוכלו. טעם זה אינו שייך כאשר הגוי מחזיק את החמץ בידו ומשמרו לעצמו (משנה ברורה שם סקט"ז).

ואף שכאמור רשאי ישראל לתת לגוי לאכול חמץ בביתו של הישראל, היינו דוקא כאשר הגוי נמצא בביתו של הישראל באקראי (כגון, בעל מלאכה שבא לתקן משהו בבדק הבית). אך כאשר מזונותיו של אותו הגוי מוטלין על הישראל - בעל הבית, חוששים אנו למראית עין - שיאמרו שהישראל נתן לו את החמץ - ואסור. הוא הדין לעוזרת בית, שמזונותיה מוטלין על המעסיק (שלחן ערוך הרב שם סעיף ג' ובשער הציון שם סק"ל).

ואף במקום שהתירו, כגון בבעל מלאכה וכנ"ל, אסור לישראל לסעוד עמו באותו שלחן. רחוק הדבר שלא יתערב מהחמץ אפילו משהו בתוך מאכלו של הישראל, וחמץ בזמנו אסור אפילו במשהו. בשונה מדין שנים שאוכלים יחדיו, זה בשר וזה חלב, שהתירו בשלחן אחד כל שיש היכר ביניהם - מפה מפסקת (שלחן ערוך שם ובמגן אברהם סק"ז).

מטעם זה, מצאנו בפוסקים שדנו במי שבא בדרך בפסח, כגון במטוס (Airplane) או ברכבת (Train), שדרך היא שכל הנוסעים אוכלים בזמן אחד - האם מותר לישראל לסעוד כשהיושב סמוך אליו אוכל חמץ. הגם שאוכלים כל אחד על שולחן נפרד, מכל מקום קרובים הם ויש שאסרו לאכול באותה העת (ראה פסקי תשובות שם אות ג').

ולענין הנידון השני, מותר לתת ביד הגוי מעות אף אם יקנה בהן חמץ. המעות שלו הן, ואין בכך כל איסור. אמנם, אם יורה לו לקנות חמץ הדבר אסור, ששלוחו של הישראל הוא (משנה ברורה - סימן ת"נ סקט"ו). ואם פורע הישראל את התשלום לחנווני בעת הקניה, הדבר אסור [והוא הדין באם כבר הקדים הישראל מעות להחנוני והורה להגוי שיקנה על חשבונו]. אנו מחשיבים את החנוני כשלוחו של הישראל ונחשב כמאכילו בידים (שלחן ערוך - אורח חיים, סימן ת"נ סעיף ו' ובמשנה ברורה שם סקי"ט).

הפוסקים דנו באם נזקף הדבר לחוב והישראל יפרע מאוחר יותר. יש שאסרו, שנחשב החנווני גם בכהאי גוונא כשלוחו של הישראל. אך אחרים מתירים, שהחמץ מעולם לא בא ליד הישראל. ומה שפורע לו לאחר זמן, הוא חוב בעלמא שנזקף על הישראל מחמת שערב על קנייתו של הגוי. לכתחילה יש לאסור, כל שמזונותיו של הגוי מוטלין על הישראל ויודע שיקנה חמץ (שם בשלחן ערוך ובמשנה ברורה סקי"ח).

חומר גניבת גוי מגזילת גוי, וע"מ לשלם, לצערו

יש שכתב שהתורה הקפידה ביותר על איסור גניבה[1], שמלבד האיסור ממון אסרה התורה המידה הגרועה הזאת, לפיכך דן שגניבת הגוי אסורה מדאורייתא אף לסוברים שגזילת הגוי אסורה מדרבנן[2]. לפי האמור, כתב שאיסור גניבת גוי[3] כולל האיסור אף לגנוב ממנו ע"מ לשלם או לצערו כמו שאסור לישראל[4]. 

טעות גוי

בדין טעות גוי נחלקו הפוסקים, וכמה שיטות נאמרו בדבר, להקל ולהחמיר, ברם, בכל חשש של חילול השם לכו"ע אסור להטעות או לקבל טעות גוי[5]. וכתב הערוך השולחן[6] 'וכתבו הגדולים שראו בעיניהם שאותם האנשים שהרוויחו מטעותם לא הצליחו ונכסיהם ירדו לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה, ורבים אשר קדשו שם שמים והחזירו טעותם בדבר חשוב, וגדלו והעשירו והצליחו והניחו ייתרם לעולליהם, [באר הגולה[7]] והרי אפילו גניבת דעת אסרו חז"ל כמ"ש בסי' רכ"ח. וכתב בספר חסידים (תתרע"ד) ואם השעה עומדת לו, יהיו נפרעין מזרעו'.

יש אוסרים להטעות את הגוי כמו שאסור לגנוב דעתו של גוי[8], כגון כשנותן לו מידע מוטעה נותן לו הגוי או פוטר אותו מממון[9], ויש שכתב שאם מטעהו בחשבון בנתינת מעות שפסקו בעד חפץ עובר על 'וחישב עם קנהו'[10], אבל אין איסור אם הגוי נותן מעצמו יותר ממה שחייב לו, או שתבע פחות ממה שמגיע לו[11], ואף בזה יש שכתב שיאמר לו הישראל ראה שאני סומך על חשבונך[12], ויש מתירים להטעות את הגוי הואיל ונותן מדעתו[13], ואף לדעות אלה נחלקו הפוסקים, יש שכתב שאסור להטעות לגוי בעת המקח כגון שמטעה אותו לשלם יותר ממחיר המקח או לתת לו יותר חפצים, ורק אם כבר התחייב לו בעד המקח מותר להטעותו שזה בכלל הפקעת הלואתו[14], יש שכתב שאם החוב הוא מה שהתחייב בדמי המקח, אינו יכול להפקיע את עצמו שלא לשלם את דמי המקח[15], ויש שכתב שאף להטעותו במקח מותר שאם אינו מוציא ממון ממנו שלא מדעתו אלא נותן לו בטעות אינו גזל[16].

הפקעת הלוואה

ממון גוי שבא ליד ישראל בהיתר, כגון הלוואה שהגוי נתן לו מדעתו, ואפשר לו בדרך עקיפין להימנע לשלם (הפקעת הלוואה), כתבו רוב הפוסקים שאינו בכלל גניבת גוי[17], כי ממון שבא לידו מדעת הגוי נקרא 'בהתירא אתי לידו'[18]. ברם, יש שכתב, שכל זה כאשר המעות באו לו בדרך היתר אבל מי שסבר שהגוי חייב לו חוב, והוציא ממנו בע"כ, ושוב נודע לו שהגוי לא חייב לו, נמצא שגזל בשוגג שהרי המעות לא באו לידו מדעתו וחייב להשיב לו אפילו שהגוי התייאש[19].

הפוסקים נחלקו האם הלוואתו של הגוי נפקע ממילא ואין לגוי שעבוד על הישראל או שיש לגוי שעבוד על הישראל והלווה צריך לגלות דעתו שמפקיע את החוב[20], אך לכו"ע מותר ללוות מגוי אפילו כשדעתו בשעת הלוואה להפקיע את החוב[21].  

היה חייב לגוי חוב על שכירות הרי זה עושק, ונחלקו הפוסקים האם אף בזה מותרת הפקעת הלוואתו[22]. עוד יש שכתב שהגם שהפקעת הלוואה מותרת אבל אם באו לבי"ד והביא הגוי ראיה עושים לו דין לזכותו, ומוציאים ממנו[23]. ויש שכתב שלדעת כמה ראשונים הפקעת הלוואה אסורה מדינא[24].

הפקעת פיקדון

יש שכתבו שפיקדון של גוי בכלל 'הפקעת הלוואה' שמותר לבוא עליו בעקיפין וכן מכירת משכון שלו הואיל שבא לידו בהיתר מותר מכלל הפקעת הלוואה[25], ומכ"ש שמותר להשתמש במשכונו ואינו כשואל שלא מדעת, כגון בליל פסח[26]. ויש שכתבו שדינו כגניבה ואסור לבוא עליו בעקיפין, וכן אסור למכור משכונו של גוי[27] או להשתמש בו שלא מדעתו[28], ויש שכתב שמ"מ מותר להשתמש במשכונו של גוי[29].