הרבנית ראטטענבערג התרווחה לה על הכסא בסלון ביתה, סוף סוף היא רשאית לתפוס לעצמה מנוחה קטנה. 

במוחה חלפו מראות מהשבוע שעבר, בימי חג המצות, בו היה ביתה למרקחה. מידי כמה דקות הופיעה משפחה אחרת מיוצאי חלציהם של הרב ראטטענבערג והרבנית. ב"ה, זרע ברך ה'. 

גילם הלא צעיר של הרב והרבנית נתן כבר את אותותיו על גבם שמעט כפוף נהיה. לא קל בגילם המתקדם לעמוד ולשרת גדוד של עשרות נכדים, בלע"ה. 

- אין דבר. נוכל לנוח אחר מאה ועשרים - חשבה לעצמה כשחיוך על פניה בזכרה את פעלוליו של מוישי התינוק ואת אמרותיו השנונות של חיים בן השש וכו' וכו' - אין הנאה כמו נחת יהודית אמיתית... 

בעודה סוקרת במבטה את החדר נחו עיניה על חבילת דפים שעמדו על אדן החלון הגבוה - מעניין. מה הם אלו הדפים? - חשבה תוך כדי שקמה ממקומה לבדקם. 

כשפתחה את הדפים חשכו עיניה. היו אלו הרשאות למכירת חמץ של מספר אברכים מקהילתו של בעלה הדגול. כנראה שהדפים נשכחו בבית ולא נמסרו לגוי במכירת החמץ. 

היא אצה לחדרו של בעלה - זו בעיה דחופה - הרהרה בלבה והרשתה לעצמה להפריע לו מלימודיו. 

היא הגישה לבעלה את הדפים באין אומר ודברים. 

- נראה לי שעלינו להודיע בדחיפות למשפחת קאופמאן שלא ישתמשו בבקבוקי הוויסקי שנותרו בביתם בפסח. הם לא נמכרו לגוי ודינם כ'חמץ שעבר עליו הפסח' (עיין שערי תשובה סימן תמ"ב סק"ב ובמשנה ברורה שם סק"ד וסקכ"ד)! - הוסיפה לאחר כמחצית הדקה, בעוד הרב ישב תפוס בשרעפיו. 

... 

ישיבת 'בין הזמנים'. עשרות בחורים ישבו רכונים על מקומותיהם ולמדו בהתמדה. בעוד יומיים יחל זמן הקיץ בכל הישיבות, והכל החלו בהכנת הסוגיות לזמן החדש. גם שלמה ומשה, שני האחים לבית רובינשטיין, היו שם. 

ברגע של הפוגה מהלימוד, הם שוחחו מעט על החג בביתם. 

- השנה זה היה נראה שממש היה קשה להורים. אני לא יודע למה יותר מבכל שנה, אך זו המציאות... 

- אכן. מזל שכבר התבגרנו ואנו יכולים לעמוד לעזרתם. 

- אתה תפסת לעצמך את תפקיד מוכר החמץ, אה... איך ההרגשה לשבת עם רב הקהילה ולמכור את החמץ? 

נשימתו של משה נעתקה - מה פתאום! בסוף לא מכרתי את החמץ לרב. אתה אמרת שאתה רוצה לעשות זאת! 

- לא נתכוונתי לרגע לקחת ממך את המינוי המכובד! ציינתי שאני רציתי לעשות זאת ותו לא! 

השניים לא ידעו את נפשם. הם גילו עתה שהחמץ שבבית הוריהם לא נמכר לגוי כדת וכהלכה. אביהם לא טרח לברר מי מהם ילך לעשות זאת והתפקיד נפל בין השלחנות, וכמאמר חז"ל (עירובין דף ג' ע"א) 'קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא'... 

- לכאורה יש כאן דין של 'חמץ שעבר עליו הפסח'! חכמים אסרוהו בהנאה! 

- אבל כל דין 'חמץ שעבר עליו הפסח' שאסור הוא משום שחכמים קנסו את בעליו (פסחים דף כ"ט ע"א). גם במקום שוגג או אונס שייך לקנוס? 

- ניתי ספר ונחזי! 

הם פתחו שלחן ערוך - אורח חיים בסימן תמ"ח (דין חמץ שעבר עליו הפסח) ועל אתר שאלתם באה על פתרונה, לכאורה. 

זה לשון המחבר (שם סעיף ג'): 'חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, אפילו הניחו שוגג או אנוס'. 

- לכאורה אין כאן מקום לדיונים. עלינו להודיע בבית, שאסור להשתמש בכל החמץ שצריך היה להימכר ולא נמכר, ונותר ברשות טאטי בכל הפסח! 

- איני בטוח. אולי כל דברי המחבר נסובו על מי שגם לא ביטל את החמץ.  

אך חמץ מבוטל שנותר בבית, מהיכי תיתי לאסרו בכלל? על מה נקנוס את בעליו?! הרי אינו עובר על שום איסור מדאורייתא מאחר שביטל את החמץ! 

... 

ראשית כל, יש לדון אם חמץ שהיה בדעת בעליו למכרו ונאנס ולא מכרו, האם מכל מקום הביטול שעשה לחמץ חל גם על חמץ זה. 

ומצאנו שנחלקו בכך הפוסקים (עיין ארץ צבי - חלק א', סימן פ"ד שהאריך בשיטות). יש שכתבו שאף חמץ שבדעתו למכרו, מועיל עליו הביטול. אך אחרים נחלקו ולשיטתם כל שבדעתו היה למכרו, לא הועיל בו כלל הביטול. 

אף אם נסמוך על השיטות שהביטול הועיל, עדיין יש לדון בדברי המחבר שאסר חמץ שהניחוהו בעליו באונס, אם דבריו אמורים גם בחמץ שבעליו ביטלוהו ורק לא מכרוהו. האם גם בכזה אופן אסור לאחר הפסח משום 'חמץ שעבר עליו הפסח'. 

בביאור הלכה על אתר מביא שנחלקו בכך הפוסקים. יש שסבירא להו שכל דינו של המחבר שאסר מי שהניח חמצו בפסח בשוגג, מיירי רק כאשר גם לא ביטלו. אך מי שביטל את חמצו, שמדאורייתא די בכך, שוב חכמים לא קנסוהו משום 'חמץ שעבר עליו הפסח'. 

אך אחרים נחלקו וסבירא להו שרבנן גזרו על חמץ שעבר עליו הפסח אפילו במקום שבעליו ביטלו את חמצם ושוב אינו עובר עליו מדאורייתא. 

להלכה, הכריע שם המשנה ברורה שיש לסמוך לכתחילה על המתירין במקום שיש הפסד מרובה. 

וכיון דכך, לכאורה היה נראה מקום לאסור החמץ שבשני המעשים אין בכך הפסד מרובה, אלא שעדיין יש מקום לדון.  

האם דברי המחבר שאוסר מי שהניח חמצו באונס, מדובר בכל מקרה אונס. או שמא באונס מוחלט שכלל לא היה עליו להעלות בדעתו, אין הדברים אמורים והחמץ מותר. 

במשנה ברורה שם (סק"ח) הביא מה שדנו הפוסקים אודות ישראל שהניח בערב הפסח דגן ביד עכו"ם שיטחן אותם ברחיים שלו בעבורו. נתעכבו הדברים והעכו"ם לא עשה זאת לפני החג. בתוך החג, הלך הנכרי וטחן את הדגן ואפה מהקמח פת חמץ והביאה לישראל. 

ועתה יש לדון האם יש לפת זו דין חמץ שעבר עליו הפסח, שהרי היתה ברשות הישראל ובבעלותו בתוך החג. 

וכתב על כך בבית מאיר (אורח חיים, סימן תמ"ח סעיף ב') להתיר פת זו אף באכילה לאחר הפסח. כל מה שאסר המחבר הניח חמצו אף אם היה אנוס, היינו דווקא אונס שהיה עליו להעלות בדעתו. בכהאי גוונא אסרוהו חכמים. 

אך אונס שלא היה על הישראל להעלות כלל בדעתו, וכגון כאן שהגוי טחן את הדגן והכין מהקמח פת לישראל, בכהאי גוונא הוי אונס דלא הוי ליה לאסוקי אדעדיה ומותר לאחר הפסח. 

מכאן הכריע מרן ה'שבט הלוי' זצ"ל להתירא במקום שהרב שכח מספר הרשאות ולא מסרם לגוי. הרי לגבי בעלי החמץ אונס גמור הוא זה, שלא היה עליהם להעלות בדעתם שהרב ישכח כזאת ד'חזקה שליח עושה שליחותו' (קובץ מבית לוי - ניסן תשס"ו, עמוד י"ג הערה א'). 

למעשה: 

במקרה הראשון, מותר להשתמש בחמץ לאחר החג. 

במקרה השני, קשה להגדיר שכחה ואי הבנה כזו כאונס גמור דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה ויש להחמיר (ואף אם רבה של אותה קהילה הוסיף בשטר המכירה שמוכר בעבור כל מי שרוצה למכור ונטרד ושכח, יש שהחמירו. עיין פסקי תשובות סי' תמ"ח אות כ"א). 

בבעלותי בית נופש, שבכל מהלך ימות השנה אני משכיר אותו לאחרים לתקופות קצרות. לאחרונה, שכר אותו אחד למשך שבועיים. לאחר ששהה בו שבוע אחד, היה עליו לעזוב את המקום ולחזור לביתו. הוא שילם לי עבור כל השבועיים, כפי שסוכם מראש. למזלי, עוד באותו היום מצאתי שוכר אחר, ששכר את הבית למשך אותו השבוע. 

שאלה: האם עלי להשיב לשוכר הראשון את השכירות של השבוע השני, מאחר שכבר קיבלתי זאת מאחרים? 

תשובה: שכירות בית, נחשבת בעצם לקנייתו למשך זמן זה. על כן, השוכר חייב לשלם לבעלים עבור כל התקופה ש'קנה' מהם, אף אם לא נשתמש בכולה. עם זאת, השוכר אינו יכול למנוע מהבעלים להשכיר את הבית לאחרים כשאינו שם, מאחר ואינם חפצים שביתם יהיה נטוש (רמ"א - חושן משפט, סימן שט"ז סעיף א'). 

אלא שנחלקו הפוסקים מי מקבל את מעות השכירות של השני, הבעלים או השוכר. יש מהפוסקים שכתב שאם השוכר הראשון שילם כבר את מחיר כל התקופה לבעלים, שוב אין השוכר הראשון יכול לבקש את מעות השכירות של השני. אך כל זמן שעדין לא פרע, ישמשו מעותיו של השני כפירעון בעבור הראשון וינוכה סכום זה מחובו (סמ"ע שם סק"ג). ההיגיון שבדבר, כאשר השוכר הראשון עדיין לא שילם, הרי שעדיין לא ניתק את עצמו מהבית ורוצה לעמוד בשכירותו. מה שאין כן, אם כבר שילם ועזב, הרי שאין לו עוד מאומה בבית (אגרות משה - חושן משפט, חלק א' סימן ע"ד בביאורו לשיטת הסמ"ע). 

אך אחרים נחלקו וסוברים שאף אם הראשון פרע כבר שכירותו, מכל מקום המעות שבאו מיד השני שייכים אליו. שהרי הבית ברשותו הוא לתקופה זו (בית יוסף - חושן משפט, סימן שי"ב וקצות ונתיבות סימן שט"ז סק"ב). למעשה, הוא ספיקא דדינא ויחלקו המעות ביניהם (אגרות משה שם). 

גם בנידון דידן, מאחר וכבר שילם על שני השבועות ועזב, הרי שבאנו למחלוקת הנ"ל, והיות שכבר מוחזק המשכיר במעותיו יכול להחזיקם לעצמו. יש להדגיש, אם בהסכם השכירות נאמר שהשוכר אינו יכול להשכיר לאחרים את הבית, יש מקום לומר שכל המעות ילכו לבעלים, שאין לשוכר הראשון שום זכות וכוח בשכירות השניה (עיין נתיבות שם ופתחי תשובה סימן שט"ז סק"ב). 

התחייבות לשלם עם נכס

כתבו הפוסקים שדעת הפועל בסתם שהמעביד ישלם את המשכורת במעות מזומנים, ועל דעת כן השכיר עצמו[1]. לפיכך חייב המעביד לטרוח לשלם את המשכורת במזומנים אפילו אם לא התחייב על זה בקנין[2]. ברם, הראשונים דנו מהו החיוב של מעביד שסיכם עם הפועל לשלם לו את המשכורת עם איזה נכס, הן קרקע או מטלטלין, מבלי שיעשה קנין מיוחד לחייב עצמו על זה.

בדין זה יש לחלק בין ייחד את הנכס שישלם בו, כגון שאמר שישלם את המשכורת עם החפץ הזה, לבין האומר בסתם שישלם עם איזה חפץ אבל לא ייחד את החפץ שישלם בו.

התחייב לשלם בנכס זה

אם אמר המעביד שישלם עם נכס זה, יש שכתב שבזה קונה הפועל את הנכס בעבודת השכירות[3], אבל יש שכתבו - וכן כתב הרמ"א - שאינו קונה את החפץ ורק מתחייב בדמיו[4].

יש שכתב שאם בשכר העבודה ייחד לו חפץ, קנה את החפץ כדין הקונה מטלטלין בקנין כסף, שדינו הוא שאינו קנין גמור אבל החוזר בו חייב במי שפרע[5], ואע"פ שלא קנה לגמרי דינו כאפותיקי מפורש שאם נפסד החפץ אינו יכול לגבות מנכס אחר מלבד האפותיקי[6], ולכן אם נשרף החפץ ההפסד של הפועל[7]. בביאור הדבר יש לפרש שעבודת השכירות של הפועל היא כמו כסף[8]. ולפי האמור, אם ייחד לו קרקע בשכר העבודה, קנה את הקרקע כדין קרקע שנקנה בקנין כסף[9].

לעומת זה יש שחילקו בזה על פי הכלל שחיוב שכירות ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, כלומר, שחיוב דמי השכירות הוא מיד על כל פעולה שעושה הפועל במשך העבודה אע"פ שלא נגמרה עדיין כל המלאכה ומעתה נעשו דמי השכירות למלווה שאינו קונה בו החפץ, ועל כן כשנשכר לעבודה שפעולה האחרונה אין בה שווי פרוטה, לא קנה החפץ בקנין כסף אפילו למי שפרע[10], ורק בעבודה כגון שדכנות שעיקר העבודה נעשית עם גמר הפעולה, שווה הפעולה בסוף שווה פרוטה, ואם ייחד לשדכן את החפץ ביד טרחתו קנה השדכן בקנין כסף[11].

התחייב לשלם בנכס סתם

לעומת זה, אם המעביד לא ייחד את החפץ ורק התחייב בסתם לשלם עם חפץ, הואיל ולא ייחד את החפץ יכול לשלם במעות את שווי החפץ[12]. ויש שהסתפקו בעיקר החיוב, היות שגוף הדבר לא נקנה בטלה הפסיקה, ולכן הדין נותן שישלם כפי שיישומו הבי"ד את שווי הפעולה[13].

התחייב לשלם שטר חוב

מעביד שיש לו שטר חוב על אחרים וייחד לפועל לשלם לו את המשכורת בשטר זה, לא קנה הפועל את השטר והברירה ביד המעביד לתת לפועל את השטר חוב עצמו או לשלם לו מעות כפי מה ששווה למכור[14]. יש שחילק שאם בגמר העבודה השטר חוב עדיין מחוסר גוביינא, אזי חייב לתת רק מה ששווה למכור, אבל אם כבר גבה את החוב חייב לתת לפועל כפי מה שגבה[15], ויש שכתב שכן הדין אם שכרו לעשות פעולות לקיים את השטר ולהביא את השטר חוב לגוביינא וישלם לו חלק משווי השטר, שאז צריך לתת מה ששווה בשעת גמר הפעולה אבל לא כפי ששווה בשעת גביית החוב[16], אבל יש שכתב שבזה נעשה הפועל לאריס בגוף השטר, דהיינו שותף ברווח, ונוטל חלקו כפי שיגבו אחר כך את החוב[17].

התחייב לשלם בדבר שלא בא לעולם

הבטיח המעביד לשלם לו בדבר שעדיין לא בא לעולם, וגמר הפועל את העבודה לפני שהדבר שהבטיח לתת לו בא לעולם, נחלקו הפוסקים. יש שכתב שחייב לשלם כפי השווי כשיבוא לעולם[18], ויש שכתב שחייב לשלם רק כפי השווי בשעת גמר העבודה שאז הוא שעת פירעון השכירות[19].

זמן השכירות

נכון שיקבעו ביניהם את משך זמן השכירות, ויש סוברים שאסור להשכיר עצמו ביותר משלוש שנים באופן שכל הצטרכותו על המעביד[20]. לא פירשו לכמה זמן נשכר ואין מנהג ברור בדבר, יש שכתב שדינו תלוי במחלוקת הפוסקים במי שחייב עצמו לזון את חבירו ולא קבע זמן, האם החיוב הוא לכל חייו של הניזון או שצריך לו, או שהחיוב הוא לשנה אחת[21], אבל יש שכתב דבשכירות פועל לכו"ע המשמעות ששכר אותו לזמן שצריך לו[22].