אבידה מדעת

- מה הוא עושה? - תמה נתן בלבו כשראה את זלמן מניח את המחשב הנייד (Laptop) שלו על רכבו ונפנה ללכת.

- זלמן - הוא קרא בקול רם.

זלמן נרתע על מקומו והסתובב לכיוונו - אה... זה אתה - נרגע.

- תגיד לי, יצאת מדעתך?

- תסביר מה אתה מתכוין... - התפלא זלמן.

- אתה יודע שאם הייתי רוצה, יכלתי לקחת כעת את המחשב שלך לעצמי?

- אני לא חושד בך שאתה 'גנב'... - עקץ אותו זלמן.

- למה 'גנב'? אתה הפקרת את זה! הרי לא חסרים אנשים המסתובבים ברחוב ומקפידים על 'נטילת ידים'... זו ממש 'אבידה מדעת'!

...

- מזל טוב, מזל טוב - נשמעו קריאות מכל עבר.

ידידים רבים ובני משפחה באו לחוג עם שלמה את שמחתו, שמחת הבר מצוה לבנו, דוד. הוא ערך קידוש לאחר תפילת מוסף בשבת, והאורחים הטיבו את לבם בכיבוד שהוגש לפניהם.

לאחר שאחרוני האורחים עזבו את בית הכנסת, נותרו שלמה וילדיו לבדם בבית הכנסת. הם החלו לנקות ולסדר את בית הכנסת, כך הוא הבטיח לגבאי מראש.

הם הניחו את כל המאכלים והמשקאות שנותרו בפינה במטבח בית הכנסת - במוצאי שבת אאסוף את מה שנותר - הסביר שלמה - נוכל להשתמש בזה למסיבה שנערוך לדוד עם בני כיתתו.

גם כלים חד פעמיים (Paper goods) רבים נותרו נקיים, ללא שיד מאן דהו נשתמשה בהם. שלמה ביקש מבניו שיאספו אותם יחדיו ויניחו אותם יחד עם המזון.

במוצאי שבת, לאחר הבדלה, הגיע שלמה עם רכבו וירד למטבח בית הכנסת. הוא כינס את כל הדברים לתוך ארגז. כשהארגז התמלא בתכולתו, הוא הבחין שלא נותר מקום לכלים החד פעמיים.

- הזמן דוחק בי, אין מה לעשות - חשב לעצמו והחליט לוותר עליהם - אני אשאיר אותם כאן... אולי אמצא זמן לחזור לכאן שוב פעם...

למחרת, בשעת צהרים, נכנס בנימין מיושבי בית הכנסת למטבח. הוא תר בעיניו אחר מזלג (Fork) בו יוכל להשתמש לסעוד את לבו בארוחה שהביא עמו מביתו.

חבילת המזלגות הקבועה של בית הכנסת היתה ריקה, לא נותר בה דבר. הוא הבחין בפינה בכלים שהותיר שלמה אחריו. היו שם מספר מזלגות מפלסטיק, מוכספים ויקרים יותר מהפשוטים בהם הורגל.

- אולי זו נחשבת 'אבידה מדעת'? - הרהר לעצמו - הרי שלמה חזר ולקח את כל מה שנותר מהקידוש שערך, לא נותר מכל מאומה. את המזלגות הוא הותיר כאן ברשות הרבים ולא נטלם. היש לך 'אבידה מדעת' גדולה מזו? הרי רבים הם ה'אורחי פרחי' המסתובבים כאן במשך השבוע ונוטלים מכל הבא ליד!

הוא עלה לבית הכנסת כשמזלג בידו. בדרכו הוא הבחין בהעניך, אף הוא מיושבי המקום. הוא סיפר לו דברים כהוויתם.

- לא נראה לי ששלמה יקפיד על כך... - היתה תגובתו של העניך.

- גם בדבר שאין מקפידים עליו, יש מהפוסקים שאוסרים להשתמש בו שימוש שיש בו כילוי (מנחת פתים סימן שנ"ח סעיף ד' בדעת 'שלחן ערוך הרב', ועיין בגליון פ' מדור 'מעשה שהיה' שהארכנו בכך). מזלג חד פעמי לאחר שמשתמשים בו, דרך כל הארץ שלא להשתמש בו שוב ולטעמי נחשב הדבר כשימוש שיש בו כילוי.

- אם כן על מה סמכת שנטלת אותו לעצמך? דברים של טעם דיברת...

- סמכתי על כך שהדבר נחשב כ'אבידה מדעת'. שלמה מבין שהכלים שנותרו כאן במטבח, לא ישארו שם לאורך ימים... הכל כאן 'הפקר' ואין איש שם על לב...

- אח... אפילו אם נחשב כ'אבידה מדעת', מי התיר לך לקחת זאת לעצמך? מקסימום אינך מחויב ב'השבת אבידה' ואתה יכול להשאיר את הדברים ללא השגחה ותו לא!

- אכן... זו מחלוקת הראשונים. הרמב"ם (פרק י"א מגזילה ואבידה הלכה י"א וכן כתב המחבר בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן רס"א סעיף ד') נוקט כדבריך וטוען ש'אבידה מדעת' איננה נחשבת כהפקר ואסור למוצאה ליטלה לעצמו... - נזכר בנימין.

...

נחלקו הראשונים בדין 'אבידה מדעת'. לדעת הרמב"ם נתמעט רק מדין 'השבה', אך אין המוצא רשאי ליטלה לעצמו. הטור (סימן רס"א) פליג עליה ולשיטתו המאבד מדעת הרי הוא כמפקיר. לשיטתו מותר למוצא אבידה זו אף ליטלה לעצמו.

הבית יוסף (שם) מצדיק את דברי הרמב"ם וכותב על דברי הטור 'לאו מילתא היא. שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו, לא נאמר שהפקירה'. וכן פסק בפשטות בשלחן ערוך. כדבריו כתבו גם בב"ח ובט"ז.

הרמ"א הביא את שיטת הטור בשם 'יש אומרים'. גם הש"ך (סק"ג) הכריע כדברי הטור והוכיח כן מכמה מקומות בלשון הש"ס שכוונת 'אבידה מדעת' היינו דהוי הפקר, וכ"כ בשלחן ערוך הרב (הלכות מציאה ופקדון סעיף ט"ז).

כשבאים אנו לדון בסיפורים הנ"ל, לכאורה הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים אם רשאי ליטול זאת לעצמו.

אך בסיפור השני נראה להתיר לבנימין להשתמש במזלג. ראשית מדברי הב"ח דסבירא ליה דטעמו של הרמב"ם לשיטתו דכל הפקר אינו מועיל ללא שיוציאנו בפיו (ואף הקשה על הטור כיצד פליג הכא על הרמב"ם ובסימן רע"ג הביא דברי הרמב"ם דהפקר היינו דוקא בפיו. ועיין בבהגר"א כאן סק"ט שתלה דברי הרמ"א לשיטתו בסימן רע"ג דהפקר מהני אף בינו לבין עצמו). אם כן כיצד נהפכה האבידה מדעת להפקר? ומה שאמרה הגמרא בבבא מציעא (דף כ"א ע"א) שלאחר שדשו הבעלים ונטלו העיקר ('במכנשתא דבי דרו'), מותר ליטול מה שנותר בשדה, ואף שלא הפקירו זאת בפיהם. היינו משום שמאחר שנטלו הבעלים העיקר והותירו מקצת ולא חשש ליטול זאת כאת השאר, נחשב זאת כאילו הפקירו זאת בפירוש (ב"ח סימן רע"ג).

גם כאן מאחר ושלמה נטל את רוב הדברים שנותרו בבית הכנסת, מה שנותר מאחוריו, דין 'הפקר' יש לו אף לדעת הרמב"ם.

ועוד, מכיון שבנימין כבר נטל את המזלג, הוא אינו חייב להשיבו לכולי עלמא. כתב הנתיבות (סימן רס"א סק"א) לחדש דאף לשיטת הרמב"ם שאסור ליטול זאת לעצמו, אם עבר ולקח זאת אינו חייב להשיב. הוא מוכיח זאת מלשונו של הרמב"ם 'אינו חייב להחזירה'. ודינו כמו בכל המוצא אבידה שספק לו אם בעליה הניחוה שם בכוונה תחילה, דלשיטת הרמב"ם אסור ליטול אותה משם, אך אם עבר ונטל והוי דבר שאין בו סימן אינו חייב להשיב (סימן ר"ס סעיף ט').

ראובן שכר ממני משרד. בתום תקופת השכירות הוא עזב והותיר במשרד מספר ארגזים. למרות שפניתי אליו מספר פעמים וביקשתיו לבוא וליטול את שלו, ולמרות ההבטחות החוזרות ונשנות שלו לעשות זאת, הוא עדיין לא עשה זאת והארגזים מונחים ברשותי.

לוי שכר ממני שטח למחסן למשך שנה. הוא שילם רק על החודש הראשון ומאז עברו כבר שלשה חדשים ללא תשלום.

שאלה: האם אני מחויב להמשיך ולהחזיק את רכושם בתוך רשותי? או שמותר לי לזרוק אותם או למכור אותם?

 תשובה: הגמרא בבבא מציעא (דף ק"א ע"ב) מספרת על אחד שקידש אשה כדי שתסכים להחזיק בביתה את חביות היין שלו. לאחר שהיא קיבלה את היין לביתה, הוא גירש אותה. האשה לקחה את היין ומכרה מקצתו וכך היה בידה מעות לשלם לסבלים שישאו את היין ויוציאוהו מביתה. רב הונא בריה דרב יהושע הצדיק את מעשיה ואמר 'כאשר עשה כן יעשה לו'. ואף אם המקום עומד לשכירות ולכאורה יכלה לדרוש ממנו לשלם, היא איננה מחויבת להסכים להשכיר לו בהיות שאיננה סומכת עליו כיון שדומה עליה כאריה אורב.

גם בשלחן ערוך (חושן משפט, סימן שי"ט סעיף א') מצאנו הלכה זו אודות מי שנותן רכושו ברשות אחרים ללא רשותם, או שהונה אותם והכניסו את שלו לרשותם ואחר כך נעלם. המחבר מתיר לו לסלק זאת מרשותו, ואף למכור חלק מהרכוש כדי לשלם את ההוצאות של ההוצאה. אלא שלכתחילה יש להודיע לבית דין, והם ישכרו בעבורו מקום, שאין להפסידו כל כך אף שנהג שלא כשורה. הרמ"א מביא שיטות הסבורות שעל המסלק להודיע לבעל הממון וכך יפטור את עצמו מכל נזק שיקרה ברכוש זה.

יש מהפוסקים שחילקו בין היכא שהרשות איננה עומדת להשכרה, אז אין חילוק אם רק הניח ללא רשות הבעלים או שהטעה אותה ומחמת כן נתנו לו את רשותם. אך במקום שהחצר עומדת להשכרה, מותר לבעלים לסלק זאת מרשותו רק אם הטעו אותם. משא"כ אם רק הכניסו בלא רשותם, לא יסלקו ויגבו שכירות בעבור כך (בית יוסף, סמ"ע סק"א ובקצות סק"ב בשם רבנו ירוחם).

כאשר בעל החצר צריך מקום זה לעצמו, הוא רשאי לסלק את הדברים לאלתר. כמו שמצאנו בגמרא בבא קמא (דף כ"ז ע"ב) בממלא חצירו של חבירו בחביות, מותר לבעל החצר לעשות דין לעצמו, ואם צריך יכול אף לשבור את החביות כדי לפלס לעצמו דרך לצאת ולבוא (ט"ז).

עליך להודיע לבעל החפצים שבכוונתך להשליך את חפציו מרשותך. ואם אזהרה זו לא תועיל, מותר לך לסלק זאת. בפרט שמסתמא הבעלים כבר אינם חפצים בזה מאיזו סיבה שהיא, לולי כך הם היו באים ונוטלים את שלהם. 

שני ערבים להלוואה אחת

הלוואה שיותר מערב אחד נכנסו לערבות עליה[1], רבו פרטי הדין הן במידת אחריות הערבים כלפי המלוה לשלם לו מה שהתחייבו, והן באחריות הערבים אהדדי, לגבות מהערב האחר מה ששילם למלוה בעדו, כפי שיבואר.

קבלו ערבות בנפרד

המדובר שהערבים נכנסו לאחריות יחד, אבל אם קבלו ערבות כל אחד בנפרד בעד אותה ההלוואה, גובה המלוה כל החוב ממי שירצה, והערב שהמלוה גבה ממנו אינו חוזר וגובה מחבירו[2]. ונראה שדנין בזה לפי האומדנא, שאף אם לא היו יחד בעת שנכנסו לערבות אם מוכח מהענין שקבלו הערבות ביחד, הם כערבים שנכנסו לאחריות יחד יחד[3].

1. אחריות הערבים למלוה

שני ערבים שקבלו ערבות ביחד לאותה הלוואה, כשאמר מתחילה מאיזה מכם שארצה אפרע החוב, יכול לגבות כל החוב מאחד מהם[4].

לא אמר המלוה בתחילת ההלואה ממי שארצה אפרע, נחלקו הראשונים האם יכול לגבות כל החוב מערב אחד הגם שיש לשני הערבים נכסים לשלם ביחד את החוב.

יש שכתבו שהמלוה יכול לגבות כל החוב מאיזה ערב שירצה ואינו צריך לטרוח לגבות מכל אחד חלקו, בדומה להלוואה עם כמה משכונות שיכול לגבות כל ההלואה ממשכון אחד[5], ויש שכתבו שגובה רק חצי הלוואה מכל ערב שמתחילה הלוה על דעת שניהם ועל דעת כן נשתעבדו[6], ודומה לשנים שלוו מאחד שגובה מכל לוה חצי החוב, ורק אם אינו מוצא לגבות משניהם גובה הכל מאחד[7].

יש שהכריע שערבים בשעת מתן מעות שהתחייבו בגלל שהמלוה הוציא המעות על פי שניהם, גובה מכל אחד החצי, אבל כשנעשו ערבים לאחר מתן מעות נתחייב כל אחד בגלל ששעבד עצמו לכל ההלואה, ולכן גובה כל ההלואה מאחד[8], ויש שכתבו שערבים קבלנים לכו"ע משתעבדים מעצמם והמלוה גובה כל החוב מאיזה שירצה[9].

מחל לאחד הערבים

אמר המלוה מתחילה אפרע החוב מאיזה מכם שארצה, ומחל לאחד מהם, יכול לגבות כל החוב מהשני שהרי כל אחד בפני עצמו משועבד למלוה[10].

לא התנה המלוה שיכול לפרוע ממי שירצה, ומחל לאחד משני הערבים, נחלקו הפוסקים האם עדיין יכול לגבות כל החוב מהערב השני ואפילו אם הם ערבים קבלנים. יש שכתבו שלסוברים שהמלוה יכול לגבות כל החוב מאחד הערבים לא נפטר הערב השני אבל לסוברים שאינו יכול לגבות כל ההלוואה מערב אחד גובה ממנו רק את מקצת החוב[11], ויש שכתב שאם לערב שמחל לו אין נכסים, לכו"ע יכול המלוה לגבות מהערב השני את כל החוב[12].

1. אחריות הערבים אהדדי

כתב המחבר[13] כשקדם אחד הערבים ופרע את כל החוב, חוזר וגובה חלקו מחבירו, יש שכתב שזה רק לסוברים שהמלוה אינו גובה הכל מערב אחד שלכן הם משועבדים אהדדי לפרוע כל החוב, והפורע חוזר וגובה מה ששילם בעד חבירו, וממילא אם המלוה התנה אפרע ממי שארצה לא משועבדים אהדדי לשלם החוב ואם המלוה נפרע מאחד אינו חוזר לפרוע מחבירו, וכן לסוברים שגובה מכל אחד הכל אינו חוזר וגובה מהשני[14], ויש שכתבו להיפך, שרק לסוברים שהמלוה יכול לגבות הכל מאחד נשתעבדו אהדדי שאם יפרע מאחד חוזר וגובה מחבירו, ואילו לסוברים שהמלוה גובה מכל אחד מחצה לא נשתעבדו אהדדי, ואם קדם אחד ופרע הכל כאילו פרע חובו של חבירו, ואינו חוזר וגובה ממנו[15].

בדומה לדין האמור נחלקו הפוסקים אם מחל המלוה לאחד מהם וגבה מדינא הכל מהערב השני[16] האם חוזר וגובה מהראשון, דלפי הסוברים שהשתעבדו הערבים אהדדי מה שהמלוה מחל לערב האחד אינו מפקיע את זכות הערב שפרע למלוה לגבות מחבירו ערב לו, ואילו לסוברים שלא נשתעבדו אהדדי אינו חוזר וגובה מחבירו[17].