מוצאי שבת. יהודה החליט לצאת קצת ל'חילוץ עצמות'... במשך כל השבוע הוא שוקד על תלמודו בהתמדה רבה, מפעם לפעם הוא מרגיש צורך לערוך איזו שהיא פעילות עם גופו, שלא יתנוון...

הוא התקשר לזלמן ידידו, והם סיכמו להיפגש באחד הפארקים הסמוכים לביתם לשחק מעט בכדור.

יהודה הביא עמו את הכדור של ילדיו, והמשחק החל. תוך כדי שהכדור היה בידיו של יהודה, חבט זלמן בכדור בכוח רב, והכדור עף לגובה והתיישב על ענפיו של אחד העצים.

הם ניסו להשליך לעברו אבנים קטנות, אך הכדור נח במקומו בלא זיע...

זלמן חש שלא בנוח - פשעתי בכך שחבטתי בו לגובה בכוח - התנצל - בע"ה מחר אקנה לך כדור חדש.

- מה פתאום??? - התנגד יהודה - הרי לא קרה לכדור עצמו מאומה, רק שאיני יכול להגיע אליו. זו גמרא מפורשת לפטור אותך...

הגמרא בבבא קמא (דף צ"ח ע"א) מביאה את מימרת רבה באחד שזרק מטבע של חבירו לים. אף שבכדי להוציא את המטבע מקרקעית הים יש לשכור בעל מקצוע (בר ארמאה), פטור הזורק (עיי"ש באיזה אופן מיירי).

- מדוע?

- לשון הגמרא שם שהזורק טוען לבעל המטבע: 'הא מנח קמך', הן זה מונח לפניך. 'אי בעית, שקליה', אם תרצה, קח אותו.

- אך הלא אינו יכול ליטול זאת משם?! הוא נדרש להוציא על כך ממון, להביא בעל מקצוע...

- רש"י שם מבאר שנזק זה הינו בגדר 'גרמא'. המטבע לא נשתנתה ממה שהיתה מחמת כך שהיא בתוך המים. אלא מאי? עליך להוציא הוצאות כדי להביאה. זה כבר נזק עקיף כתוצאה ממעשיו של ההוא, הוא לא חייב על כך.

- נו... נו... אתה רוצה להשוות בין שני המקרים... שהרי אם תרצה להוריד את הכדור מהעץ, תוכל לשכור 'מנוף' (Crane) לעשות זאת.

...

הכל נדחפו כדי לזכות ולהתקרב לאדמו"ר, הם רצו לזכות ללחוץ את ידיו. גם שלום היה בין ההמונים.

הוא ניסה לדחוף ולהיכנס למעגל הקרוב ליד האדמו"ר. כשהכניס את מרפקו בתוך עיסת האנשים הסובבת את הצדיק, הוא קרע בטעות  את המעיל של דוד שעמד שם.

- המעיל נקרע בתפר, אפשר לתקן זאת... – ניסה שלום להרגיע את דוד.

- אכן כך - השיבו דוד - אך התיקון יעלה מספר דולרים, לכאורה עליך לשלם זאת...

- ואולי בעצם - המשיך דוד להרהר בקול -  המעיל בעצם לא ניזוק. יש צורך לתקן אותו ולהשיב את ימיו כבראשונה. זהו כבר 'גרמא'...

...

בסוגית הגמרא הנ"ל בבבא קמא לגבי זורק מטבע של חבירו לים, נחלקו הראשונים. יש שלמדו כפי שנסמן לעיל, רבה פטר את זורק המטבע לים משום 'גרמא'. לשיטות אלו, פטור הזורק לכולי עלמא (רש"י על אתר וברא"ש שם סימן י"ג).

אך יש מהראשונים שלמד שרבה פטר את הזורק רק לשיטתו, שסבירא ליה לפטור כל אדם המזיק ב'גרמי'.

אם כן, להלכה דסבירא לן ש'גרמי'  חייב (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שפ"ו סעיף א'), הזורק מטבע לים חייב לממן לבעל המטבע את ההוצאות שיהיו לו כדי להוציאו משם (ראה רמב"ם פרק ז' מחובל ומזיק הי"א ובדברי הרב המגיד שם).

להלכה, האם זורק מטבע של חבירו לים חייב?

נחלקו בכך המחבר (שם) והרמ"א (שם סעיף ג'). הש"ך (שם סק"א וז') הכריע שהעיקר כדעת הרמ"א לפטרו משום 'גרמא'.

מצאנו באחד מהראשונים שלמד מתוך הלכה זו דין נוסף. המזיק בהמה ונפלה למשכב, ובכדי לרפאותה צריך להוציא על כך מעות.

גם מקרה זה אפשר לדמותו להזורק מטבע של חבירו לים. מצד זה שלא הוזקה הבהמה עצמה ולא נפחת שוויה, אלא שיש לבעליה הוצאות בגין הנזק והמחלה.

ואכן פסק המרדכי (בבא קמא סימן קי"ד ורי"ג): שגם נזק זה ייחשב 'גרמא' ופטור המזיק. הוצאות אלו אינן בכלל 'נזק' שהרי יכול לתקנן, אלא 'ריפוי' הוא זה והתורה לא חייבה זאת במזיק בהמה.

לכאורה בפשטות נראה ללמוד מדברי המרדכי הללו לכל מזיק חפץ, שאם ניתן לתקן את הנזק על ידי תיקון אף אם יעלה כסף, שפטור המזיק. ההוצאות שנגרמו בגין נזקו, נחשב הוא עליהם רק כ'מזיק בגרמא'.

והדברים קשים להבנה. הכיצד ניתן לפטור את המזיק על תיקון הנזק שעשה? וכי רק בנזק שאינו עומד לתיקון חייבה התורה במזיק? אתמהה.

וכבר נתבאר דינו של המרדכי מעל גבי במה זו בעבר (גליון מ"ז מדור 'מעשה שהיה' וגליון קמ"א מדור 'קו ההלכה').

יש שלמד שדברי המרדכי נסובו רק אודות מכה שיכולה הבהמה להתרפאות ממנה אף בלי הוצאות. אלא שבעליה רוצה לזרז את רפואתה ונותן לה סמים לצורך כך. על כן, נזק זה אינו נחשב כ'נזק' מאחר ויכול לחלוף ולעבור מהעולם מאליו (נתיבות סימן ש"מ סק"ג).

אלא שבפשטות דברי המרדכי נראה שדן כך בכל מכה, אף אם לא תעלה לה ארוכה בלא רפואה והוצאות ודלא כדברי הנתיבות.

וביאר בחזון איש (בבא קמא, סימן י"ג סק"ב) שרק במזיק בהמה יש מקום לומר שאין זה נחשב 'נזק' כלל כל שניתן לרפאותה. כי במקרים רבים יכולה להתרפאות מאליה, ואף כשצריך לרפואות ולהוצאות ממון, אין עוררין שאף כוחה של הבהמה וכח חיותה נתנו ברפואתה. על כן נחשב שלא הוזקה הבהמה כלל אלא רק 'גרם טורח'.

אם כן במזיק כלי או בגד, אף שניתן לתקנו, מכל מקום הרי שנשתנה הכלי מכמות שהיה ובתיקונו באו לכאן פנים חדשות וממילא נחשב שהיה כאן 'נזק' (עיי"ש שחידש שאף מי שלכלך בגד, נחשב שבכיבוסו באו לכאן פנים חדשות ונחשב 'נזק' וחייב לשלם זאת).

(במאמר המוסגר – עיין בדברי הקצות סימן שס"ג סק"ד דמדבריו משמע לפטור. אך כבר תמהו על דבריו מכוח גמרא מפורשת בנדה דף נ"ח ע"א דחייבו לשואל לכבס את הבגד שלכלך ועיין משיב בהלכה חלק א' סימן קצ"א ובגליון שמ"א מדור 'קו ההלכה' שצויין לעיל. ועיין עוד ש"ך סימן שפ"ו סק"ז.)

העולה מכל האמור:

הן לשיטת הנתיבות והן לשיטת החזון איש, כאשר קרע את בגדו של חבירו, אף שהקרע במקום התפר וניתן לתקנו, נחשב 'מזיק' אם כדי לתקנו על בעל הבגד להוציא מעות.

אמנם, במקרה הראשון הוא ממש דברי רבה בבבא קמא ופטור מלשלם על הכדור. ובפרט שיתכן שכן דרך המשחקים ואינו כלל בגדר 'מזיק'.

נסענו יחדיו, כל בני הישיבה, ל'שבתון'. במהלך אחת הסעודות הוטל עלי לומר 'דבר תורה', וחיפשתי בדחיפות אחר 'סיפור' או 'מעשה רב' איתם אוכל לתבל את דבריי. אחד החברים הציע 'למכור' לי סיפור תמורת $100 ואף דרש לקבל לידיו את הכסף מראש. מאחר ולא היה ברשותי סכום זה, סיכמנו שאשלם לו כשנשוב לישיבה. עתה, לאחר שחזרנו, הוא דורש את הכסף.

שאלה: האם אני מחוייב לשלם לו, מאחר ומעולם לא הסכמתי ברצינות ובלב שלם לשלם לו מחיר זה?

תשובה: על אף שהסכמת לשלם בשעה שהיית דחוק וזקוק לכך בדחיפות, מכל מקום אין ספק שסכום כה גבוה $100, בעבור איזה 'סיפור' - הוא אינו מתקבל על הדעת. על כן, אף שאם כבר שילמת אינך יכול להוציא זאת מידיו, כל זמן שעדיין לא שילמת - מסתבר לומר שפטור אתה מלשלם וכדלהלן.

מצאנו בגמרא מספר מקרים דומים לכך. מי שברח מבית האסורים ומבקש לעבור את הנהר, ומאן דהוא הסכים להעבירו תמורת סכום מופרז והבורח הסכים לכך. יכול הבורח אחר מכן לפטור את עצמו ולשלם את מחיר השוק האמיתי בעבור מלאכה כזו, ויאמר למבריח 'משטה אני בך' (בבא קמא דף קט"ז ע"א, שלחן ערוך חושן משפט, סימן רס"ד סעיף ז'). כמו כן, יבם שנתחייב חליצה מפני שאינו הגון ליבמתו, ומבקש ממון תמורת חליצתו והתרת היבמה להינשא לאחרים, יכולה היבמה לטעון לאחר מכן שמעולם לא הסכימה לכך (יבמות דף ק"ו ע"א, שלחן ערוך אבן העזר, סימן קס"ט סעיף נ'). גם מצאנו, חולה שהסכים לשלם עבור רפואתו סכום מופרז שאינו מחיר האמיתי לרפואה זו, אינו חייב לאחר מכן אלא במחיר האמיתי שעולה רפואה זו (ריטב"א, קידושין דף ח' ע"א, שלחן ערוך - יורה דעה, סימן של"ו סעיף ג'). וכן מי שאמר לחתנו תלמוד עם בנך ואני משלם לך, פטור כיון דבלאו הכי חייב האב ללמוד עם בנו, יכול לומר לו 'משטה הייתי עמך' (חושן משפט, סי' פ"א סעי' א').

כשנתבונן בכל המקרים הללו, נמצא שמכנה משותף להם. בכולם, אותו שדורש ממון, עשה לחבירו פעולה שקיים עמה הנותן - מצוה. יש מהפוסקים שדנו מכך שטענת 'משטה אני בך' תקיפה, רק כאשר הפעולה עליה דורש ממון, מצוה היא. כאשר אין זו מצוה, לא יכול המקבל והנהנה לפטור את עצמו בטענה זו.

ואף שמצאנו בשלחן ערוך (חושן משפט, סימן רס"ד סעיף ז') שטענה זו קיימת גם ב'שדכן' הדורש סכום מופרז על עבודתו. מכל מקום, יש שכתבו שאף עבודתו של השדכן מצוה יש בה, ממילא בשל כך יתכן ששייך לטעון 'משטה אני בך' גם כלפיו (מהריב"ל - חלק א', סימן ק').

אך יש שלמדו שטענה זו היא על כל פעולה שיש לה מחיר בשוק, וזה שנותנה מנצל את מצוקתו של המקבל ומפריז במחירה (להנתיבות דלהלן היינו בכל מקום שמוסיף יותר משתות ממחיר השוק). בכל כהאי גוונא, פטור המקבל מלשלם יותר ממחיר השוק. ולכן, גם בדבר הרשות כסרסור כל שיש קצבה לשכרו והלה מחמת דחקו מבטיחו שכר הרבה, בטלה הקציצה (ש"ך סימן רס"ד סקי"ד ורמ"א סימן קכ"ט סעיף כ"ב).

יתר על כן, רשאי המקבל לכתחילה להתחייב על הסכום שנתבקש על ידי המציל וכו', כשבדעתו לטעון מאוחר יותר 'משטה אני בך', מאחר ויש במחיר זה משום 'אונאה'. ואף שפרשת ה'אונאה' אינה אמורה לגבי שכר פעולה, היינו שאי אפשר לבטל את המקח ולדרוש בחזרה את המעות כבמקח וממכר. אך בודאי שהדורש על פעולתו יותר משתות ממחיר השוק, עובר בכך משום איסור 'אונאה' (נתיבות סימן רס"ד סק"ח כפי שביארו באמרי יושר חלק א' סימן צ"א).

עם זאת, אם כבר שילמת את הסכום המופקע שנדרש ממך, שוב אינך יכול לתבוע את המעות בחזרה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רס"ד סעיף ח' וקצות סימן רכ"ז סק"א), ויבואר עוד במאמר הבא בעז"ה.

החיוב להעמיד מושכר חילופי בשכירות סתם

משכיר שהתחייב להעמיד שכור בלתי מסויים, הן בית או מטלטלין ('בית סתם, חמור סתם'), אם השכור התקלקל עד שאינו ראוי לשימוש עד תום זמן השכירות, חייב המשכיר להעמיד שכור אחר[1]. הן בשכירות בית והן בשכירות מטלטלין התחייב המשכיר בחיוב זה כשקנה השוכר זכות השכירות בדרכים שנכסים אלה נקנים[2].

להוסיף משלו להעמיד מושכר חילופי

בגדר חיוב זה נחלקו הראשונים[3], יש אומרים שעם הקנין שהשוכר עושה במושכר מטלטלים להשתמש בו לצורך מסוים, משתעבד המשכיר בכל נכסיו להעמיד לו את המושכר לצורך זה, ולכן אם התקלקל המושכר, חייב המשכיר להעמיד לו מושכר אחר לצורך זה[4].  ונראה שלדבריו בכלל שעבוד המשכיר להעמיד כל מושכר שמתאים לצורך ששכר השוכר, הגם שאינו אותו המושכר כבתחילה[5], כמו השוכר מכונית מ'טיפוס' (דגם) מסויים והתקלקל, ואין למשכיר מכונית מהדגם שהשכיר, חייב המשכיר להשיג מכונית אחרת דומה שתואם את הדגם ושווי דמי השכירות שהשתעבד בו לשוכר.

לעומת זה, לדעת הרבה ראשונים הקנין שעשה השוכר במושכר אינו משעבד את נכסי המשכיר להעמיד ממנו מושכר אחר, ברם יש שכתבו שאם עשה קנין המועיל המחייב מטלטלין - כגון קנין סודר - להעמיד מושכר אחר, התחייב המשכיר להעמיד מושכר כמוהו אם המושכר יתקלקל[6]. לפי האמור, אם השוכר מכונית חתם על חוזה שמחייב מדין סיטומתא חייב המשכיר להעמיד מכונית אחרת.

ויש שכתבו שאפילו אם עשו קנין לא מתחייב המשכיר להעמיד מושכר חילופי ורק אם המשכיר מבקש את שכרו חייב להעמיד שכור אחר, אבל אם אינו מעמיד מושכר אחר מפסיד המשכיר גם את דמי השכירות עד עתה[7].

וכן דעת הרמב"ם[8] והמחבר[9] שאין חיוב על המשכיר לתת מושכר אחר בחילוף המושכר שהתקלקל, אלא שלדעתם השוכר רשאי למכור את שברי השכור בכדי לשכור אחר, ובכדי למנוע זאת יכול המשכיר להכריח את השוכר לקבל מושכר אחר[10]. יש שכתב שלדעה זו מועיל הקנין שעשה השוכר מתחילה לכוף את המשכיר להעמיד מושכר אחר שהיה ברשותו בעת עשיית השכירות[11], ולא היה אז מושכר או מושאל ביד אחרים[12].

בשכירות בתים

כשם שנחלקו הפוסקים הנ"ל בשכירות 'מטלטלין סתם' שנתקלקל האם המשכיר חייב להחליף ולהוסיף משלו, כן נחלקו בשכירות 'בית סתם'[13], שאם נפל הבית יש אומרים שנכסיו נשתעבדו לשכור לו בית אחר[14], ויש אומרים שאינו חייב להוסיף אבל מפסיד שכרו[15] ויש אומרים שאם הקדים שכרו חייב להוסיף[16].

מושכר מסויים

משכיר שהתחייב להעמיד מושכר מסויים ('בית זה, חמור זה'), והתקלקל המושכר אינו חייב להעמיד מושכר חילופי, שלא שיעבד לו רק את המושכר הזה, אבל שברי המושכר של מטלטלים משועבדים לשימוש, וביד השוכר למכור את השברים כדי להשלים את מלאכתו ששכר בעדו[17], לעומת זה, בית שנפל עד שאינו ראוי לדור בו  השברים לא משועבדים לשוכר[18], ואף אם אפשר לתקנו נחלקו הראשונים האם המשכיר חייב לשפץ[19]. אף שנתקלקל המושכר משלם השוכר למשכיר את כל דמי השכירות ואם לא היה יכול להשלים מלאכתו במטלטלים או להשלים את זמן השכירות לדור בבית, משלם למשכיר כפי ערך שהשתמש במושכר או שבריו[20]. ברם, אם מחמת הקלקול לא נהנה מהשכירות פטור לשלם דמי השכירות[21].