כשראה לייבל את מספר הטלפון של זונדיל, מנהל הגמ"ח, על גבי צג הטלפון שלו הוא התפלא - מה קרה? הרי החזרתי כבר את ההלואה שנטלתי ממנו...

זונדיל גולדבערג מנהל גמ"ח גדול להלוואות, לכאורה הגדול ביותר בכל העיר. השמועות בעיר מדברות שברשות הגמ"ח פקדונות של כמה מליוני דולר.

זונדיל מנהל את הגמ"ח ביד רמה, התנאים שהוא דורש מהלווים הם נוקשים. לכל חמשת אלפים דולר מתוך סכום ההלוואה הוא דורש שלשה ערבים שונים. לא כל ערב מספק אותו, הוא בורר אותם ביד אמן כאילו היה זה 'שידוך'...

כמובן, שמראש, בעת שהלוה מקבל לידיו את הכסף, עליו להפקיד ביד זונדיל צ’יק לפקודת הגמ"ח.

אך הכל מבינים לליבו, אינם מתרעמים על כך. הרי אין זה כספו שלו, אלא של אחרים שהפקידו זאת בידיו. ואף אם שלו היה, זכותו להבטיח את הפירעון...

בסופו של דבר, הגמ"ח מעמיד 'בתים' רבים בישראל, תרתי משמע. הן מסייע להורים העומדים בעת שמחת אפריון ילדיהם, והן מסייע לאלו שבאים לרכוש לעצמם קורת גג משלהם.

גם לייבל נזקק כבר מספר פעמים לחסדיו של זונדיל, שמצידו שמח לסייע לו ככל שיכל. הפעם האחרונה שהוא לוה ממנו כסף היה לפני כמעט מחצית השנה.

הוא לוה אז סכום של 10,000$ למשך שלשה חדשים. הוא כבר פרע את ההלואה בזמן שנקבע.

- אולי חתמתי איזו ערבות למאן דהוא והלה לא שילם? - ניסה להיזכר לפני שענה לזונדיל - זונדיל אינו מתקשר אלי סתם כך... הוא לא מאלו המתקשרים לברר 'מה נשמע?'... - הרהר בציניות.

- לייבל - נשמע קולו המתכתי משהו של זונדיל - אני עובר כעת על חשבונות הגמ"ח ואני רואה שעדיין לא שילמת את ההלואה שנטלת לפני כמעט חצי שנה!

יש לי את הצ’יק שנתת לגמ"ח בשעת ההלואה. אתה רוצה שאפקיד אותו? או שיותר נוח לך לבוא ולפרוע במזומנים?

לייבל נבהל - זונדיל! מה קרה לך? שילמתי את ההלואה כבר לפני מספר חודשים!

זונדיל נותר עומד על משמרתו - אני יודע דבר אחד! הצ’יק שלך נותר בגמ"ח. אני מסתמך על כך, ואיני מקבל את טענתך  שכבר פרעת את ההלואה!

- אני לא מבין אותך! תשמענה אזנך מה שפיך מדבר!!! אתה לא יודע ולא בטוח שאכן לא פרעתי! אתה רק רוצה לסמוך על הצ’יק?! עליך לזכור ולדעת בבירור אם פרעתי אם לאו!

אסביר לך מדוע זה קרה. פגשתי אותך בבית הכנסת ופרעתי לך שם את חובי. אחר כך כל הענין נשכח מליבי ולא פניתי אליך שוב לקבל את הצ'יק. כך יצא שאף שכבר פרעתי, הצ’יק עדיין מונח באוצרותיך...

...

לפתרון שאלה זו נקדים כדלהלן:

א) חלוק דינה של הלואה שנעשתה עם שטר החתום על ידי עדים מזו שניתנה בעל פה ואף אם יש עליה עדים.

הלואה בשטר מְזַכָּה את המלוה בשעבוד על נכסי הלוה. על כן, אף אם הלך הלוה לאחר ההלואה ומכר מנכסיו, רשאי המלוה לגבות את חובו מנכסים אלו.  מה שאין כן במלוה על פה, המלוה אינו יכול לגבות מנכסים שמכר הלוה (ראה שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ל"ט סעיף א' וסימן קי"א סעיף א'. ועיין במדור 'קו ההלכה' גליון ע' מה דין נכסים משועבדים האידנא).

ב) כמו כן, והוא נשוא מאמרנו, בהלואה בעל פה יכול הלוה לטעון שכבר פרע את חובו במועדו. דהיינו, אם כבר עבר זמן הפירעון והלוה טוען למלוה 'פרעתי', נאמן (שם, סימן ע' סעיף א').

מה שאין כן בהלואה שבשטר, אין הלוה יכול לטעון שפרע את החוב, כל זמן שהמלוה מוציא את השטר (שם, סימן פ"ב סעיף ב').

טעם הדבר, כיון שהמלוה טוען לעומתו 'שטרך בידי מאי בעי?'. אם אכן כבר פרעת את חובך, מדוע השטר עדיין נמצא בידי?

דהיינו, שכאשר יש ביד המלוה שטר על ההלואה, מקפיד הלוה בבואו לפרוע את החוב ליטלו מידו. לא יתכן שהלוה יפרע את חובו ויניח את השטר לעמוד ביד המלוה.

(ועיין בש"ך סימן ס"ט סקי"ד דסברא זו שייכת אף בשטר שאין בו אחריות נכסים, שהתנו ביניהם להדיא שלא יוכל לגבות עמו מלקוחות (עיי"ש שהוכיח כן מסוגיא מפורשת בבבא מציעא דף י"ג ע"ב). גם שטר כזה, לא יסכין הלוה להניחו ביד המלוה כשפורע את חובו.)

אמנם, כל הנ"ל הוא דוקא כאשר הלוה מסר למלוה שטר החתום כדין, כדת וכהלכה ודין 'שטר' עליו.

ג) על פי רוב בהלואות הנהוגות היום בין הבריות, אין הלוה מוסר למלוה 'שטר'. הוא כותב בכתב ידו 'אני הח"מ לויתי סך ... מ... ואחזירנו ביום ....'

פתק זה נקרא 'כתב ידו' ואין המלוה יכול לגבות עמו מנכסים משועבדים, שמכר הלוה מנכסיו לאחר ההלואה וכנ"ל (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ס"ט סעיף א').

ונחלקו הפוסקים מה דין 'כתב ידו' לגבי טענת 'פרעתי'. האם בזה שוה דינו ל'שטר', ויכול המלוה לטעון 'שטרך בידי מאי בעי?' ולגבות עמו גם אם טוען הלוה 'פרעתי'. האם גם בכתב ידו, הלוה לא היה מסכים לפרוע את חובו ולהשאיר את הכתב ביד המלוה.

או שמא, כיון שאין לכתב זה תוקף כדיני 'שטר', יתכן להבין ולומר שהלוה לא חשש שישאר כתב זה ביד המלוה ופרע את חובו מכל מקום.

המחבר נקט כשיטה השניה, וזה לשונו 'ואינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי, שאינו חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור'. אמנם הרמ"א כתב שם 'ויש אומרים דאינו יכול לומר פרעתי על כתב ידו, ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות'.

(ועיין שם בסמ"ע סק"ח ובש"ך סקי"ד ובנתיבות חידושים סק"י שנחלקו בדעתו של הרמ"א ולהלכה. וכיון שכל נושא זה נשנה כאן בדרך אגב, על כן לא הארכנו בו את היריעה יתר על המידה ועוד חזון למועד, אי"ה.)

ד) ועתה יש לדון מה דינו של צ’יק. כאשר המלוה מוציאו לראיה על החוב והלוה טוען לעומתו 'פרעתי'.

האם שוה דינו ל'כתב ידו' שנחלקו בו הפוסקים, או שמא אלים דינו יותר מ'כתב ידו' ודינו כמו 'שטר' שאין הלוה יכול לטעון בו 'פרעתי'.

ומצאנו בפוסקי הדור האחרון שנקטו כולם שדין צ’יק כדין שטר, ואין הלוה יכול לטעון כנגדו טענת 'פרעתי' (פתחי חושן - הלואה פרק י' הערה כ"א, מנחת יצחק - חלק ה' סימן ק"כ, דבר יהושע - חלק ג'  חושן משפט סימן ז', קובץ תשובות להגריש"א חלק א' סימן ר' ועוד. ועיין בספר הצ’יק בהלכה - פרק ב' שהאריך בכל האמור בטוטו"ד).

כיון שעל פי 'דינא דמלכותא' וכן על פי המנהג בין הסוחרים נאמן המוחזק בצ’יק לגבות את מה שבו, שוב אין הלוה טוען לעומתו שכבר פרע. בודאי לא היה מסתכן להשאיר כוח זה ביד המלוה אם אכן פרע את חובו.

ה) ועתה לשאלתנו. לכאורה לפי הנ"ל, נאמן זונדיל על לחייב את לייבל מכוח הצ’יק שבידו.

אך לא כן. כל דין זה שאין הלוה נאמן לומר 'פרעתי' הוא רק כאשר המלוה טוען ב'ברי' שהלוה עדיין לא פרע את חובו.

כאשר המלוה מסופק ואינו יודע בבירור, אלא שבא להסתמך על השטר שבידו ולהוכיח מכך שעדיין לא פרע הלוה, נאמן הלוה בטענתו הודאית שכבר פרע (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן נ"ט סעיף א').

למעשה:

לייבל נאמן.

כיתת ילדים שיחקה בפארק בשעות אחר הצהריים. לפתע הכריז אחד הילדים בקול גדול 'מצאתי צפרדע!'. עוד לפני שהספיק להרים את הצפרדע, בא ילד אחר ותפס אותה. בצר להם, פנו הילדים למלמד שיכריע מי בעל הצפרדע, המוצא או 'החוטף'?

הכרעת המלמד היתה: אף על פי שבראיה בעלמא אי אפשר לזכות ולקנות, מכל מקום המוצא זכה בצפרדע משום 'קנין ד' אמות'.

שאלה: האם צדקו דברי המלמד?

תשובה: בכדי למנוע מחלוקות כאלו, תיקנו חז"ל את 'קנין ד' אמות' שהראשון שבא לתוך ד' אמות של המציאה - יזכה בה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רס"ח סעיף ב'). כיון שמצוי שאדם עומד בתוך ד' אמות למציאה ורוצה לזכות בה, ובא אחר מרחוק וממהר לחטפה ולהגביהה ויבואו להתקוטט למי שייכת. שהראשון יאמר אני הייתי בסמוך להמציאה רק שלא מיהרתי להגביהה, אין זה מן היושר שלא אזכה בה אלא אותו שעמד מרחוק  רק נזדרז במרוצה והגביהה?! לכן תיקנו חז"ל שיקנה אותו שבא ראשון בתוך ד' אמותיה (עיין נחלת ישראל - בבא מציעא, דף י' ע"ב). חז"ל נתנו לד' אמות אלו דין 'חצר' שלו שקונה לאדם כשעומד בצדה.

אמנם, קנין זה אינו חל ברשות הרבים שמצויים בה המונים (ואינו ענין לרשות הרבים של שבת, עיין בהגהות רע"א שם), וכן לא ברשות חבירו. קנין זה הוא דוקא בצידי רשות הרבים או בסימטא שאין בה אנשים רבים. לכאורה, גם פארק ציבורי נכלל בהגדרה זו (ועיין אבני מילואים סי' ל' ס"ק ח').

עם זאת, צריך שלאותו שבא לקנות את המציאה היתה אפשרות לזכות ולתפוס ממש את המציאה. זה כולל דברים דוממים ואף חיות וציפורים, כל שעומד כה סמוך אליהם שאינם יכולים עוד לברוח ממנו (סמ"ע שם סקי"ז). אך קנין ד' אמות אינו תקף למציאות שאף שעומד בתוך ד' אמותיהם עדיין יכולים לברוח ממנו (שם סעיף ד'). אשר על כן, כל שהתלמיד שהבחין ראשון בצפרדע ונמצא בתוך ד' אמותיה יכול היה להרימה ולזכות בה לולא שחבירו התערב בינתים, הרי שקנין זה חל בו.

יש להדגיש, אף ברשות הרבים וכו' שאין קנין ד' אמות חל בהם, מכל מקום על 'החוטף' להניח ל'מוצא' לזכות בזה משום דין 'עני המהפך בחררה'. כאשר מישהו משתדל לזכות במשהו, כל הנוטל זאת ממנו נקרא רשע.

והנה נחלקו הפוסקים אם דין זה חל גם ב'מציאה', אם אפשר לדרוש מהחוטף ש'ימצא' אחר במקום זה שאין זה דבר מצוי. ואף שהרמ"א נקט במחלוקת זו לקולא והתיר (סימן רל"ז סעיף א'), מכל מקום בעל נפש יחמיר על עצמו גם בכהאי גוונא (שלחן ערוך הרב - הלכות הפקר, סעיף י').

בפרט, שמציאת צפרדע בפארק איננה נדירה, ויכול 'החוטף' למצוא אחרים בשופי.

במאמר הבא נדון בע"ה אם צריך כוונת קנין וכן לגבי מעמדו של הקטן בקנין זה.

לאחר שהמעביד והעובד סיכמו את תנאי העבודה ביניהם והתחייבו על זה בקנין, ובא אחד מהם לחזור בו, או אפילו לא עשו עדיין קנין, אבל מפסיד בזה לחבירו, יש לחלק בין חזרת המעביד לחזרת העובד, כדלהלן:

1. חזרת המעביד

• לפני תחילת מלאכה או קנין

מעביד שחוזר בו מההסכם לפני שהתחיל במלאכה או שעשו קנין, אם לא גרם הפסד ממון לעובד, אין לו תביעת ממון על המעביד רק תרעומת שמטריח אותו למצוא עבודה אחרת[1]. אם כבר בשעת ההסכם לא היה יכול למצוא עבודה אחרת, נחלקו הראשונים האם יש לו אפילו תרעומת על המעביד שביטל את ההסכם[2].

אם בשעת ההסכם היה אפשר לו למצוא עבודה אחרת וכעת אינו מוצא עבודה אחרת, חייב המעביד לשלם לו ההפסד שגרם לו על ידי ביטול ההסכם[3]. ויש שכתב שבכלל זה גם את דמי ביטול כלי העבודה, כגון שחישוב המשכורת היא מה שמשלם בעד עבודת הפועל ובעד שכירות כלי העבודה[4]. ויש שכתב שאין להוציא ממון מהמעביד[5].

שיעור הפיצוי

אף לסוברים שהמעביד חייב לפצות את העובד, אינו חייב לשלם לו את כל המשכורת, רק ישלם לו כ'פועל בטל', כלומר, כפי מה שהיה מסכים לוותר משכרו לישב בטל[6], וזאת, אפילו טוען שנוח לו לעבוד מאשר לישב בטל[7], אא"כ המנוחה גורמת איזה חולשה לעובד, או אומדנא מוכחת שמעדיף לעבוד מאשר לשבת בטל, שאז חייב לשלם לו את מלוא השכירות[8].

יש שכתב שדמי פועל בטל הוא חצי השכירות[9] אבל כתבו הפוסקים שיש לדון בזה לפי הענין[10]. אם אפשר לעובד למצוא עבודה אחרת בפחות, חייב המעביד לפצות רק לפי ההפרש שהפסיד לעובד[11].

קבלן

יש שכתב שקבלן שנשכר לעשות איזה עבודה פטור המעביד לשלם לו אפילו כפועל בטל, ואם אינו מוצא כעת, ימצא לאחר זמן[12].

• לאחר תחילת מלאכה או קנין

לאחר שעשו קנין לקיים ההסכם, לא יכול המעביד לחזור בו אפילו אם בשעה ששכרו לא היה הפועל מוצא עבודה אחרת, ואם חזר בו חייב  לשלם לו כ'פועל בטל'[13]. מצא העובד עבודה אחרת בפחות, ישלם המעביד את ההפרש[14] בהתאם לעבודה שמצא[15]. ובזה, אף אם העובד הוא קבלן חייב לשלם לו מה שהפסיד לעשות מלאכתו[16].

מצא העובד עבודה כבידה מהראשונה במשכורת הראשונה, אינו חייב להשכיר עצמו לזה אא"כ מוכן המעביד הראשון להשלים את ההפרש[17], ונחלקו הפוסקים אם חייב להשכיר עצמו למלאכה כבידה אם יוסיפו לו כפי הראוי על המשכורת[18] אבל יש שכתב שלכו"ע חייב להשכיר עצמו[19].

הוספת תנאי

התנו העובדים לפני תחילת המלאכה שאם יחזור בו המעביד ישלם לו כל המשכורת, אזי אם לא ימצאו עבודה אחרת ישלם להם מלוא השכירות, ואם הוא עובד שמדינא צריך לשלם כל המשכורת, כגון מלמד, חייב לשלם לו אפילו אפשר לו למצוא עבודה אחרת, שאז כוונת התנאי היה להוסיף על החיוב מדינא[20].