- אין לי בעיה לקחת את זה עימי לארץ ישראל - השיב מנחם לחנניה - אך זאת עליך לדעת, אני לא מקבל על עצמי שום אחריות, אפילו לא של שומר חינם!

חנניה שש על דברי מנחם כעל מוצא שלל רב. הוא ביקש לשלוח לאחיו סכום של 5,000$ עבור עסקיהם המשותפים בארץ ישראל. הוא לא יכל להעביר זאת דרך חשבון הבנק מטעמים מובנים, והוא לא מצא מי שיסכים לקחת עמו סכום כל כך גדול - אני לוקח כבר סכום גדול עימי, אסור להעביר יותר מסכום של 10,000$  - היתה תשובת כל מי שביקש.

- אני סומך עליך שתתנהג עם הכסף באחריות הנדרשת - הגיב חנניה על תשובתו של מנחם.

מנחם ארז את מטלטליו, את התפילין וחפציו האישיים הוא הניח במזוודה (Suitcase) שתעלה עימו לתוך המטוס (Airplane). את מעטפת הכסף הוא הניח בכיס הקדמי של מזוודה זו - הרי מזוודה זו תהיה עימי בכל אשר אפנה בבית הנתיבות (Airport). במטוס, אכניס את המעטפה לכיסי - חשב.

כמנהגו, הוא סייר מעט בין החנויות הפטורות ממכס. לאחר שכילה, הוא עלה למטוס ומצא את מקומו. לפני שהתיישב, הוא נפנה להעלות את תיק היד שלו לתא המטען. הוא תר בידו אחר מעטפת הכסף שמסר לו חנניה, אך שוד ושבר! למעטפה אין זכר...

הוא ניסה לחפש שוב ושוב, אך המאמצים העלו חרס בידו. הוא התיישב במקומו תפוס שרעפים - היכן נעלם הכסף? - ניסה לחשוב - אולי הכסף נגנב בעת שהשארתי את המזוודה בצד ללזמן מה כשפניתי לשטוף את ידיי???

- למזלי התניתי עם חנניה שאיני מקבל על עצמי שום אחריות - ניסה לנחם את עצמו - עם התרעומת שתהיה לו עלי אסתדר עוד איך שהוא... - חייך במרירות.

...

- אתה נשאר כאן לעוד מספר דקות? - שאל ראובן.

- עוד שלש דקות בדיוק! בעוד עשר דקות בדיוק עלי להיות כבר בביתי - ענה שמעון.

- אני לא צריך ליותר מזה. אני רוצה להיכנס מספר שניות לתוך בית הכנסת לראות אם בני נמצא שם. תוך שתי דקות אהיה כבר שוב כאן. שים עיניך על העגלה - אמר תוך כדי שהצביע על עגלה עמוסה בכל טוב שזה עתה קנה בחנות המכולת.

חלפו להן שתי דקות, גם שלש וגם ארבע... שמעון כבר נלחץ, עליו להיות בעוד מספר דקות בבית, הוא לא יכול לאחר הפעם...

- איפה ראובן? - כעס בליבו - הסברתי לו שעלי ללכת לביתי...

כשחלפה לה עוד דקה, חשב שמעון שהוא מתפוצץ - אשאיר את העגלה כך ללא השגחה... זו כבר לא אחריותי... אמרתי לו...

...

נפסק בשלחן ערוך (חושן משפט, סימן ע"ב סעיף ז' ובסימן ש"ד סעיף ד' ברמ"א) כי שומר שאמר בשעת ההפקדה שאינו מקבל על עצמו אחריות, פטור הוא מכל חיובי שמירה ופטור הוא אפילו על פשיעה.

מצד שני, ברור שאף מי שלא קיבל על עצמו דיני שמירה, מכל מקום אסור לו להזיק לחפץ שהופקד בידיו, ואם יזיקנו יתחייב לשלם על כך. לא גרע דינו מכל אדם המזיק (קצות סימן ע"ב סקי"ד ובנתיבות שם סקכ"ג. ועיין בתומים שם סקכ"ג ובהגהות רע"א סימן ש"ב סעיף ד').

ועתה יש לנו לדון מה דין ההנחה במקום שאינו משתמר כבמזוודה וכדו', האם דין מזיק לה.

ונצא לדון בכך בהקדם תשובתו הידועה של הרא"ש (כלל צ"ד סימן ב' וד') אשר בשם 'תשובת המנעלים' מכונה וזה תוכנה.

אחד יצא לדרך וביקש חבירו למסור בידיו מנעלים שיוליך אותם עמו למחוז חפצו. אמר לו בעל החמור: הנח את המנעלים על החמור. עשה בעל המנעלים ככל אשר ציוהו ולא שינה, והניחם על החמור. יצא בעל החמור כך לדרכו ולא נגע במנעלים, אלא השאירם כמות שהם, כפי שהניחום בעליהם.

על אם הדרך, עצר בעל החמור בדרכו וסר לצידי הדרך לסוך את רגליו. כשחזר, גילה שהמנעלים אבדו ונשאלה שאלה להרא"ש אם חייב. מסקנת הרא"ש היתה, לחייבו בתשלום דמי המנעלים.

תשובה זו הובאה להלכה על ידי המחבר בשלחן ערוך (סימן רצ"א סעיף ב'). ותמהו על כך בפוסקים, הכיצד פסק המחבר כדברי תשובת הרא"ש. וכי כיצד ניתן לחייב לזה? מדוע לא חש לשיטת הרמב"ם (שם סעיף ה') שבכדי להתחייב בחיובי  ובדיני שומרים, על השומר לעשות קנין המועיל בחפץ שהופקד בידיו. וכי איזה קנין נעשה באלו המנעלים?

ותירץ על כך בנתיבות שם (סק"ז) שאף שלא נעשה עליו שומר מאחר ולא עשה קנין המועיל, אך מי התירו להזיק המנעלים ולהפסידם בידים?! והרי כשהלך לצידי הדרך והותיר את המנעלים על החמור, הוי כאילו הפסידם והזיקם בידים.

מכאן נראה לדון ולפתור את פיתרון הסיפור הראשון ולחייב את מנחם על גניבת המעות. אפילו שהתנה מתחילה שאינו חייב באחריותן ואף לא כשומר חינם, מכל מקום הרי הניחם במקום שאינו משתמר, אם כן 'מזיק' בידים הוא וחייב אף אם אינו שומר עליהן.

(ואף שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שאין זה מוסכם על כל הפוסקים.

דהנה במחנה אפרים (הלכות שומרים, סימן ז') ובגליון רע"א (סימן רצ"א סעיף ב') כתבו דאין הכי נמי, לפי שיטת הרמב"ם והמחבר דשומר צריך קנין כדי להתחייב, אין מקום לחייב לבעל החמור על המנעלים.

אם כן לכאורה חזינן דפליגי הני פוסקים על דברי הנתיבות ופטרו את השומר אף בכהאי היזיקא כל שלא נעשה לשומר בקנין. והוא הדין להכא, שהתנה מתחילה שאין אחריותו על המעות.

אך זה אינו. דדוקא התם שהניחם בעל המנעלים בעצמו על החמור במקום שאינו משתמר, סבירא להו להני פוסקים דשוב אי אפשר לחייב לבעל החמור משום מזיק. ואף שסר לצידי הדרך והניח המנעלים ללא השגחה, אין זה מעשה היזק בידים לשיטתם, כי אם היעדר שמירה ובה הרי לא נתחייב לשיטת הרמב"ם וכנ"ל. אם כן כל מאי דפליגי הוא משום שיש כאן ריצוי הבעלים ועיין אבני חושן שם סק"ג.

אך ודאי לית מאן דפליג שאסור להזיקו בידים, ומי שמניח מלכתחילה סכום כה גדול במזוודה ומסתובב עימה ברשות הרבים שבודאי לא נתרצו הבעלים לכך, ודאי שבגדר 'מזיק' היא.)

אמנם, אין הדברים הנ"ל אמורים כאשר המפקיד גורם את ההיזק לעצמו. שאם הזהירו הנפקד שבתוך מספר דקות לא יהיה במקום לשמור על הפיקדון, בודאי שאם יסתלק הנפקד, אין למפקיד שום טענה עליו. איהו דאזיק נפשיה בכך שלא שמר אמרתו ולא חזר בתוך הזמן שהסכים השומר להשגיח על פקדונו. לא מיבעיא לשיטות הפוסקים דסבירא להו דבנידון דתשובת המנעלים של הרא"ש אינו נקרא 'מזיק', אלא אף להנתיבות דהתם 'מזיק' קרי ליה', הכא שאני ופשוט.

על כן, רשאי שמעון להסתלק ולהשאיר את עגלת ראובן במקומה, ואין לו דין 'מזיק'.

אני וחברי שלמה שותפים בבאנגאל"א. לקראת קיץ זה החלטנו בינינו מראש שאני אשתמש בבאנגאל"א בארבעת השבועות הראשונים, ואילו שלמה ישתמש בו בארבעת השבועות האחרונים של הקיץ. עתה, בפרוס הקיץ, קיבלנו הודעה שבשני השבועות הראשונים אי אפשר להשתמש בבאנגאל"א, מחמת איזו סיבה צדדית.

לדעתי, כיון שכך הרי שיש לחלוק את ששת השבועות הנותרים לשניים וכל אחד מאיתנו ישתמש בבאנגאל"א למשך שלשה שבועות. אך שלמה חלוק עלי עלי וטענתו ששני השבועות הנפסדים ינוכו מחלקי בלבד, כך שאשתמש בבאנגאל"א למשך שבועיים בלבד.

שאלה: הצדק עם מי?

תשובה: מצאנו בתשובות החתם סופר (חושן משפט, סימן קע"ט, והובא בפתחי תשובה, חושן משפט, סימן קע"א ס"ק ח') שנדרש לשאלה דומה לזו. הבית והעליה השייכים לשני אנשים בשותפות, וזה דבר השותפות: במשך שנתיים ידור האחד בבית והשני בעליה, ובשנתיים הבאות להיפך וחוזר חלילה. ויהי היום, והעליה היתה למאכולת אש ולא יכלו לדור בה ונשאלה שאלה: האם ההפסד יעלה כולו לחלקו של זה שבתורו נשרפה העליה, או שמא יחלקו ההפסד בשוה ויחלקו מעתה שניהם בבית יחדיו.

ופסק שם שלגבי הגוף אכן שותפים הם שוה בשוה, על כן בבנית העליה מחדש יחלקו ביניהם בשוה. אך לגבי הפירות, דהיינו המגורים בבית, הפסיד מי שכעת זמנו לדור בעליה וחלקו הוא שנשרף. פשיטא, שאם לאחר שיעבור תורו למגורים בהעליה והעליה תעמוד עדיין בחורבנה, שיוציא בעל העליה דהשתא את שותפו וידור הוא בבית, מעתה המגורים בו הם פירותיו ורכושו.

לכאורה היה נראה להשוות בין המקרים ולדון דברי החתם סופר לשאלתך. מאחר והבית/הבאנגאל"א על תילו עומד אלא שלא ניתן להשתמש בו, הרי שההפסד יושת עליך שפירותיך הם אותם שני שבועות. אלא שאין הנידון דומה לראיה. בנידון דהחת"ס כבר דרו שניהם כל אחד בחלקו, המגורים נחשבים לקנין של ההסכם שביניהם. אך כאן, שעדיין לא נכנסתם לגור, הרי שלא קנית עדיין בחלקך את שני השבועות הראשונים ולא משלך נחסרו.

אשר על כן, צדקה טענתך ועליכם לחלוק שוה בשוה את ששת השבועות שבהם ניתן להשתמש בבאנגאל"א.

בגליון קי"ח נתבאר שבכל התורה הולכים אחר הרוב אפילו נגד החזקה ש'רובא וחזקה רובא עדיף'[1], מלבד בממון שקיי"ל שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מן המוחזק[2]. אך ישנם אופנים שאף בממון הולכים אחר הרוב להוציא מהמוחזק.

הספק חל גם על דינים אחרים

הפוסקים דנו באם הרוב אינו מכריע לספק ממון בלבד אלא גם לדינים אחרים, האם הולכים אחר הרוב אפילו לגבי ממון[3]. לפי האמור יש שכתבו שמי שאינו יודע אם אביו היה ישראל או כהן או לוי חייב לפדות עצמו, הואיל והספק נוגע אף לשאר דיני כהונה כגון לטמאות למתים, וכאשר לזה הרוב מכריע שדינו כישראל, ג"כ לדיני ממון הולכים אחר הרוב שהם ישראל, וחייב בפדיון[4]. כמו כן נחלקו הפוסקים אם לא ידוע האם אמו בת כהן או לוי לחייבו בפדיון שאין הולכים בממון אחר הרוב[5].

רוב בדיני ממון

מדין תורה שפוסקים הדין בדיני ממונות על פי רוב דיינים שנאמר 'אחר רבים להטות', ומוציאים ממון על פיהם[6], לעומת זה כאמור, הלכה פסוקה היא שאין הולכים בממון אחר הרוב[7]. בהבדל בין הנושאים כתבו הראשונים נימוקים שונים, והם נפק"מ לדינא.

רוב שלפנינו ורוב שאינו לפנינו

בדיני רוב יש לחלק בין רוב שלפנינו ונודע שיעור הרוב (רובא דאיתא קמן), כגון רוב של דיינים, לעומת רוב שאינו לפנינו רק נודע מאומדן המציאות, כגון עיר של רוב ישראל (רובא דליתא קמן)[8].  

רוב שלפנינו בדיני ממונות

יש שכתבו שגם בדיני ממון יש לחלק בין שני סוגי רוב אלה, ממה שפוסקים הדין על פי רוב דיינים שהוא רוב דאיתא קמן להוציא מהמוחזק, ואילו ברוב דליתא קמן אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק.

לפי האמור, פקדון שנתערב בין הרבה חפצים של השומר שדומים לפקדון, ונאבד אחד החפצים, הואיל והרוב של 'איתא קמן' הוא של השומר הולכים בממון אחר הרוב שחפץ של השומר נאבד, והשומר אינו יוכל לפטור עצמו שהחפץ הנאבד הוא של המפקיד[9].לעומת זה כשידוע לנו מאומד המציאות שמשתמשים ברוב החפצים לצורך מסוים (רובא דליתא קמן), והלוקח טוען שקנה את החפץ לצורך זה ורוצה לבטל את המקח, ונמצא שאינו ראוי לדבר זה רק לשימוש שמיעוט חפצים ראויים לו, אין הולכים אחר הרוב, והדין עם המוכר שהמקח קיים אע"פ שהלוקח טוען שהוא מהרוב[10].

אולם רוב הפוסקים כתבו שגם ברובא דאיתא קמן אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק[11], ולכן לא יוכל המפקיד לחייב את השומר לומר שהחפץ שלו נאבד, וכן פסק הרמ"א[12]. לדעתם שונה הרוב של דיינים משאר רובא דאיתא קמן בדיני ממונות. יש שפירשו שאף בדיינים אין הולכים אחר הרוב שאף מיעוט הדיינים מסכימים שהדין נותן לפסוק כמו הרוב, ולכן המיעוט כמו שאינו[13].

רוב שאינו לפנינו בדיני ממונות

כבר נתבאר שברובא דליתא קמן הדין הוא שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק[14]. ברם יש ראשונים שכתבו שאף ברובא דליתא קמן אם הרוב 'חשוב' הולכים אחר הרוב[15]. יש שפירש בביאור דבריהם שהמדובר בחפצים שברובם משתמשים לצורך מסוים, כגון שוורים שברובם משתמשים לחרישה, אבל הלוקחים שקונים רוב השוורים, כגון מאה שוורים, הם מיעוט לעומת הלוקחים שקונים חפצים אלה לצורך אחר, כגון שכל אחד קונה רק שור אחד לשחיטה, וכגון זה השימוש של רוב החפצים אינו רוב חשוב להכריע נגד השימוש של רוב הלקוחות שקונים לצורך אחר הגם שקונים מיעוט החפצים[16].

ויש שפירש דבריהם שבדבר שתלוי ברצון האדם אין הרוב חשוב להוציא ממון על פיו, כגון כשקונה לאיזה שימוש, שרצונו עלול להשתנות לשימוש אחר, אבל רוב התלוי בטבע כגון רוב בהמות כשירות הולכים אחר הרוב להוציא ממון שהלוקח אינו יכול לטעון לבטל המקח בטענה שמא הבהמה טריפה[17].