שבת קודש כבר פָּרְשָׂה את כנפיה. אחרוני הטובלים יצאו מה'מקוה' שבקומת המרתף (Basement) של בית הכנסת.

בפתח עמד זלמן, ה'מקוה איד', וזירז את היוצאים. עליו לסור עדיין לביתו ולהחליף את בגדיו לבגדי השבת.

עבודה זו, מהעבודות הקשות שבמקדש. בכל ערב שבת עומד זלמן על משמרתו מעיצומו של יום ועד לכניסת השבת, ועד בכלל. עליו לדאוג שכל ענייני המקוה יהיו על צד היותר טוב. כאשר השמש נוטה כבר לשקוע, הוא נועל את דלתות המקוה ופונה סוף סוף אל ביתו להתכונן לשבת קודש.

גם שכרה של עבודה זו אינו מי יודע מה, משכורת נמוכה המתחשבת לפי שעות העבודה. אך, לא בכדי בחר זלמן במלאכה זו.

מטופל הוא בבית מלא ילדים, והפרנסה אינה מצויה בו בשפע. כל תוספת, וְלוּ הקטנה ביותר, משמעותה רבה בעבור משפחתו של זלמן.

בעודו צועד לביתו, פגש הוא בעמרם - מעבידו. עמרם מיודענו שוכר את המקוה מהנהלת הקהילה, הוא מפעיל אותה ורווחיה מגיעים אל כיסו.

- גוט שבת ר' זלמן!

- היום עבדתי במשך שבע שעות... - הפטיר זלמן לעברו בעודו ממהר לצאת את הבנין ולפנות לביתו (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן של"ט סעיף י').

עמרם ערך חשבון מהיר במוחו ומצא כי עליו לשלם לזלמן עבור עבודתו היום, סך 119$.

הוא נכנס לבית הכנסת, נטל סידור בידו, ופנה אל מקומו הקבוע.

מחשבה טורדנית צצה במוחו - לכאורה עלי לפרוע את שכרו של זלמן עוד עכשיו. אם לא, אעבור משום 'בל תלין'...

הלכה היא, מלאכה שנסתיימה ביום, זמן התשלום בעבורה הוא עד שקיעת החמה. אם סיום המלאכה היה בלילה, זמן התשלום בעבורה הוא עד עלות השחר (שם סעיף ג' במחבר וברמ"א).

יוצא איפוא, כי עלי לשלם את שכר פעולתו של זלמן - שסיים מלאכתו ממש בשקיעת החמה - עד שבת קודש, בבוקרו של יום.

כיצד ביכולתי להימנע מלעבור על האיסור החמור של 'בל תלין'?

מאידך, שמא כיון שאיני יכול לפרוע את שכרו בשבת - שהוא המועד שלאחר סיום השכירות - אולי שוב איני עובר עוד ב'בל תלין'? הרי הלאו הוא רק אם עובר 'בוקר ראשון' ולא פרעו (עיין שם בסעיף ח' ובסמ"ע סקט"ז)...

...

הגאון רבי מאיר שמחה בספרו 'אור שמח' (פרק י"א משכירות) מביא שנשאל בשאלה דומה:

'נשאלתי: בשכרו ליום ערב שבת, דבשבת אינו יכול לפרעו ואינו עובר בבל תלין וכו' ותו אינו עובר, שאינו עובר אלא בוקר ראשון.'

והגאון הנ"ל הביא לחמו ממרחקים, בחריפות נפלאה.

על פי דברי הירושלמי בתחילת מסכת ראש השנה העוסק בדין אימורין שנותרו מקרבנות שעלו בערב יום טוב. עתה, לאחר שכבר נכנס החג, שוב אי אפשר להקריבן.

מסקנת הגמרא שם שעוברים על אימורין אלו משום 'לא תלין חלב חגי עד בוקר'.

כוונת הפסוק באומרו 'לא תלין' אינה שאימורין אלו יוקרבו מצאת הכוכבים בלילה שלאחר מכן ועד למחרת בבוקר.

אלא, שהאימורין לא יבואו לכלל 'לינה'! אשר על כן, כאשר אי אפשר להקריבן בלילה, שיום טוב הוא, יש לדאוג להקריבן מבעוד יום. 'לא ילין' משמעותו שלא יבואו האימורין לכלל לינה.

דון מינה ואוקי באתרן, גם כוונת מאמר הפסוק 'לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר' היא שלא יבוא אור היום ועדיין לא שולמה משכורתו של הפועל.

על כן, במקום שאי אפשר לפרוע את שכרו של הפועל בלילה שלאחר תום השכירות, שומה על המעביד לפרוע את השכר עוד קודם לכן.

[אמנם, דבריו שהשווה בין שתי הסוגיות צריכים יישוב. אימורין, אף שיכול להקריבן בכל הלילה שלאחר מכן, מכל מקום זמנן החל כבר ביום - שיכול כבר להקריבן.

מה שאין כן שכר שכיר, כל זמן שלא כילה את פעולתו - עדיין אינו חייב בתשלום שכרו. רק לאחר שסיים את פעולתו, בשקיעת החמה, אזי נתחייב המעביד לשלם לו ועתה שוב אינו יכול כיון ששבת היא (עיין שבט הלוי - חלק ז' סימן רל"א ובתשובות והנהגות - חלק א', סימן תתצ"ט אות ט').]

גם בשדי חמד (פאת השדה, מערכה ב' סימן כ"ו) דן בשאלה זו והביא מדברי 'זבח השלמים'  שכתב בשם האר"י שראשי תיבות 'שב"ת' הוא ב'יומו ת'תן ש'כרו, שאין האדם מקבל נשמה יתירה אם עדיין לא פרע שכר השכיר. וביאר הדברים שעובר בכהאי גוונא משום 'בל תלין' אם לא השלים את שכרו מבעוד יום, בערב שבת.

ובאהבת חסד (חלק א', פרק ט' סעיף ב') פסק למעשה 'ובערב שבת, שהמנהג לפסוק ממלאכה מעט זמן מעט זמן קודם שקיעת החמה, יש לו למהר לפרוע קודם שקיעה, אם תבעו ויש לו מעות, ומקיים בזה מצות עשה ביומו תתן שכרו'.

הרי שהצדיק שיטה זו מחמת שהפועל מסיים את מלאכתו עוד לפני שקיעת החמה (ועיין בנתיב החסד שם סק"י שיישב בכך דברי החינוך המובאים להלן).

אלא שבספר החינוך (מצוה תקפ"ח) דן אף הוא לדון בשאלה זו וכתב:

'והשוכר בערב שבת ונדחה מלפרוע השכר בשביל שבת, יש לדון בזה. שאינו עובר עוד בשל תורה הואיל ואדחי אדחי (עיין במשפטי החושן - סימן של"ט סק"ז בהערות מש"כ לגבי בין השמשות), אבל חייב מדבריהם משום אל תאמר לרעך לך ושוב' (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן של"ט סעיף ח' שעובר באיסור זה מדברי קבלה אף במקום שאינו עובר בבל תלין מדאורייתא. ולכאורה כוונת החינוך שעובר בכך אם ידחהו לאחר שבת שהוא בוקר ראשון דכבר אידחי).

ובמנחת חינוך (מצוה ר"ל) סבירא ליה אף הוא שאינו עובר משום 'בל תלין' בכהאי גוונא. אך הוסיף נופך לדברים מדיליה.

לשיטתו, לא גרע מה שאינו פורע בשבת מחמת שאסור הדבר, למקום שמראש יודע השכיר שלמעביד יש מעות רק ביום השוק ואז יפרע לו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן של"ט סעיף ט').

מכיון ומלכתחילה הסכים לכך הפועל, על כן אין בדחיית תשלום שכרו ליום השוק והוא הדין ללאחר שבת, משום 'בל תלין'.

שכיח במחוזותינו שעסקים וחנויות מעמידים שירות לקוחות (Customer service) לקונים. כגון, איש מכירות (Salesperson) המסייע בבחירת בגד, הצבע שלו ומידתו וכו'. לעיתים, יש והמתעניין אינו מעוניין בכלל לרכוש בחנות ובעסק זה, אלא במקום אחר שהמחירים שם זולים יותר. כל מגמתו היא לנצל את שירות הלקוחות של עסק זה, בכדי להחכים ולידע לעצמו מה יקנה.

שאלה: פשוט שאין זה מן היושר. האם כרוך בכך גם איסור?

תשובה: כבר כתבנו במאמר הקודם (גליון קצ"ט) כי הנוהג כך עובר משום א) אונאת דברים, ב) גניבת דעת. במאמר זה נוסיף על הנכתב שם:

ג) גזל - השואל שלא מדעת גזלן הוא (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רצ"ב סעיף א'). יש מהפוסקים שכתבו שהרוצה לקנות ספר ממחבר הספר בעצמו - שמוכרו בזול יותר מבחנויות - אסור לו להיכנס לחנות בכדי לעיין בספר זה ולקחת משם את מספר הטלפון או הכתובת של המחבר. אם עשה זאת, הרי הוא שואל שלא מדעת ועובר בגזל (ראה קונטרס 'שים שלום' - פסקי הגריש"א שבסוף הספר 'משפט כהלכה', סימן רכ"ח). ואף שסתם מוכרי ספרים מסכימים שיעיינו בספרים, זאת רק אם הלקוח בודק אם רוצה לקנותו. אך אם יודע שאינו חפץ לקנותו כאן, יש בכך משום גזל.

יש שהוסיפו שאף בכניסתו לחנות ביודעו שאינו רוצה לקנות בה, עובר משום גזל שמשתמש בקרקע של המוכר ללא רשותו (עיין רשב"ם בבא בתרא דף נ"ז ע"ב ד"ה 'לקולא'. ועיין עוד ערך ש"י סימן שס"ט סעיף ו').

בכל האיסורים שנמנו כאן עד עתה, אף שעבר עליהם - מכל מקום אין כאן חיוב תשלומים לבעל החנות על השירות שגזל ממנו לחינם. ויש לדון גם לחייב את הלקוח שלא נתכוין כלל לקנות. או מצד מה שמנע ריוח מבעל החנות, או על השירות שקיבל ממנו.

ד) מזיק. לעיתים בעל החנות והמוכר עסוקים וטרודים עם 'טרדן' זה, שאין בכוונתו לקנות בכלל, ומפסידים בשבילו לקוחות אחרים שאינם מקבלים מהם התייחסות כנדרש. ואף שהוא בגדר 'גרמא' - שהנזק בא ממנו בעקיפין ולא ישירות - מכל מקום אסור לכתחילה להזיק ב'גרמא' (בבא בתרא דף כ"ב ע"ב. ומקרא מלא דיברה התורה 'ואהבת לרעך כמוך' -  עיין יד רמ"ה בבא בתרא פרק ב' סימן ק"ז). ולדעת חלק מהפוסקים המונע ריוח מחבירו, חייב לשלם את נזקו לצאת ידי שמים (שו"ת רדב"ז חלק א' סימן פ"ד ושו"ת אמרי יושר חלק א' סימן קמ"ט. ועוד עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן של"ג סעיף ב').

ה) עושק - מונע שכיר משכר פעולתו. המוכר ובעל החנות מעולם לא הסכימו לתת את שירות הלקוחות בחינם ללא תשלום, אלא רק כדי לרצות את הלקוח שיקנה אצלם. לולי זאת, הם היו דורשים תשלום על הייעוץ שהם נותנים (עיין בדברי הרמ"א סימן רס"ד סעיף ד').

כל הנ"ל שייך אף אם מתייעץ עם העובדים השכירים שבחנות ולא עם בעל החנות עצמו. בעל החנות משלם את שכרם שיעשו מלאכתם והוא מבטלם ממנה ומזיקו.

לסיכום: נתברר שהתנהגות זו אינה ראויה והמתנהג בה עובר בכמה וכמה איסורי תורה.

איסור העברת נחלה

אמרו חז"ל שהמעביר נחלה מיורשיו, כלומר, שנותן מנכסיו, הן קרקע או מטלטלין[1], מתנה לאחרים כדי שלא יפלו לפני יורשיו, מה שעשה עשוי אבל 'אין רוח חכמים נוחה הימנו'[2]. בירושלמי נאמר שעליו הכתוב אומר 'ותהי עונותם על עצמותם'[3]. ברם, אם הסכים היורש עצמו למחול על ירושתו, אין שום קפידא[4].

אמרו חז"ל שאין להעביר נחלה של יורש אפילו אם אינו מתנהג כשורה, שמא יצא מבן המביש זרע טוב[5], לפיכך יש שכתבו שכל זה כשעובר על איסור בין אדם לחבירו - אפילו כמסור - אבל אינו עבריין על עבירות שבין אדם למקום שמחנך את בניו בדרך התורה, אבל מותר להעביר הנחלה מאפיקורס או מחלל שבת שמסתבר שזרעו לא יחזור בתשובה[6], ויש פוסקים שמפקפקים על חילוק זה[7]. 

יש סוברים שהמעביר נחלה אין רוח חכמים נוחה הימנו אבל אינו איסור גמור[8], ויש שכתבו שזה איסור דרבנן[9].

להעיד או לסייע להעביר נחלה

מידת חסידות שלא להעיד בצוואה זו[10], ואף לסובר כשמעביר הנחלה לבן בין הבנים אינו בכלל אין רוח נוחה הימנו, לא יעיד ולא יהיה דיין בצוואה זו[11], אבל מותר להורות איך יעשה לרבות אחד ולמעט לאחר[12], וכל זה כשבא להזמין אותו לעד או דיין אבל אסור להשיא עצה מעצמו להעביר נחלה[13].

מעביר לבן בין הבנים

יש שכתב שהאיסור הוא כשמעביר מיורשיו אבל אין איסור כשמעביר הנחלה לבן בין הבנים[14], אבל מראשונים נראה שלא חילקו[15].

נדוניית בתו

כתב הרמ"א שאין להוסיף לנדוניית בתו יותר מעישור נכסיו[16], אבל יש שכתבו שלנדוניית בתו יכול להוסיף כמה שירצה[17], ויש שהוכיח מזה ועוד פוסקים שאפילו במעביר רק מקצת נכסים נאמר איסור זה[18].

משאיר מנה יפה, נתן לצדקה

יש שכתב ע"פ ראשונים שאם משאיר כשיעור ארבעה זוזי – דהיינו שיעור מועט - ליורשיו אין איסור להעביר לאחרים וגם רוח חכמים נוחה הימנו[19], אבל יש שהשיג וכתב שיש מהראשונים שכתב כן רק כלפי האיסור החמור שנאמר בירושלמי הנ"ל, אבל עדיין עובר על האיסור של העברת נחלה אא"כ במי שאין לו בנים ומחלק ממונו לצדקה שדי בנותן מנה יפה ליורשיו[20], אך מאידך יש שהשיגו וכתבו דכל אדם יכול לתת מנכסיו לצדקה אם משאיר ליורשיו[21], וכן יש שהוכיח מראשונים שהאיסור נאמר רק אם מעביר כל נחלתו מיורשיו[22]. ויש שמחלק שמשאר יורשיו יכול להעביר אם משאיר להם חלק אבל לבניו צריך ליתן כל אשר לו מלבד מה שרוצה ליתן לצדקה עולמית[23].

בשעת מיתה או נותן מתנה

יש שכתב שהאיסור נאמר רק במעביר נחלה בלשון ירושה בשעת מיתה אבל בלשון מתנה בהיותו בריא אין איסור[24], אבל יש שהשיג עליו שגם במתנת בריא נאמר האיסור, אא"כ מטרת המתנה מנכסיו למי שאינם יורשיו היא כדי שיחזיקו בו בעירוב ימיו, וכן מתיר לתת מתנה בלי כוונת הברחה מיורשיו, אבל אוסר לתת מתנות אפילו לאוהבו אם כוונתו היא למנוע את הנכסים מיורשיו[25].