22.07.2015 | |
#122 |
דברים |
22.07.2015 |
#122 |
דברים |
מעשה שהיההלוואת פירות (ג')הרב אריה ליכטנשטין
קיצור שני המאמרים הראשונים: אף שמדין תורה מותר להלוות חפץ תמורת תשלום חפץ אחר כמותו, מכל מקום חכמים אסרו זאת. הלואה כזו נקראת 'הלואת סאה בסאה'.
עד עתה הובאו במאמרינו הקודמים (גליונות ק"כ וקכ"א) שני היתרים שנתנו חכמים שבכל אחד מהם בנפרד מותר ללוות 'סאה בסאה'. האחד הוא היכא ד'יש לו'. דהיינו אם יש ברשות הלוה בשעת ההלואה מאותו הדבר והמין שלוה, ואפילו מעט, שוב אין בכך איסור ללוות. אנו מתייחסים לזה 'כאילו' על כל מעט הוא הקנה את מה שיש כבר ברשותו למלוה, ואין כאן הלואה אלא 'חליפין'.
ההיתר השני הוא היכא ד'יצא השער'. כל חפץ שמחירו ושערו קבוע בשוק לפחות למספר ימים, ומצוי לקנות מאותו הדבר - מותר ללוות מאותו הדבר כדי להחזיר תמורתו. כיון שהלוה יכול לקנות חפץ זה מיד כשלוה ולהחזירו למלוה בפרעונו, אנו מתייחסים לכך 'כאילו' עשה זאת.
...
שלום ישב ניחוח במשרדו, שעת מנוחת הצהריים היא כעת. בעודו מעלעל בדפים שנחו על שלחנו, צלצל הטלפון שלו. על הצג נרשם שזו שיחה הבאה מעבר לים. - כנראה איזה גבאי צדקה מארץ הקודש... - הרהר.
אך לא, מעבר לקו היה אחיו, ר' אליהו. ר' אליהו הוא בן משפחתו היחיד של שלום שנתן את משכנו בארץ הקודש, בירושלים אותה אוה למושב לו. הוא התמסר כולו ללימוד התורה ואף נתעלה במשעליה והיה לראש ישיבה נודע בשערים.
- שלום עליכם, שלום! - פתח ר' אליהו את השיחה בנימוסין - זה לי זמן רב שלא דרשתי בשלומך!
- אכן - התנצל שלום - עלי לשמור עמך על קשר אמיץ יותר, הלא אנשים אחים אנחנו! אך מה אעשה וטרוד אני...
- העיקר הוא הלב... כל זמן שבלב שוכנת אחוות אחים, ימים ואגמים, שעות וזמנים לא יוכלו לה...
תשמע, אף אני לצערי לא התקשרתי כעת לשיחת אחים גרידא, דבר לי אליך...
ר' אליהו הסביר לשלום באריכות שעומד הוא לקראת שידוך לבתו - ואתה יודע כיצד מנהג בעלי בתים חשובים שבכאן... צריך להבטיח 'לפחות' שני שליש 'סידור כולל' לזוג הצעיר. זה כולל חתונה, רהיטים ודירה.
חשבתי, אולי אוכל ללוות ממך סכום מכובד. אין לך לחשוש, ברוך ה' פרנסתי מצויה בריוח ואחזיר את כל סכום ההלואה עד לפרוטה האחרונה.
- כמה אתה צריך? - ניגש שלום ללב הענין כדרכם של סוחרים...
- 150,000 שקלים.
- כמה זה בדולרים? אתה מבין שאין לי באמתחתי שקלים ישראליים...
- בערך 40,000$, פחות או יותר.
- בסדר גמור. כיצד תחזיר לי ומתי?
- אני חשבתי לפרוס את התשלומים לשבעים וחמשה תשלומים, 2,000 שקל כל אחד.
- שוב פעם שקלים... אין לי מה לעשות איתם...
לאחר מחשבה הוסיף שלום - אני אשלח לך 40,000$ ותחזיר לי אותם בשמונים תשלומים של 500$ כל אחד. אפילו פרסתי לך את זה לעוד חמשה תשלומים... - התלוצץ.
- ראיתי פעם מי שמפקפק וטוען שההיתר של ר' משה ז"ל אינו תקף בימינו. ה'דולר' לכאורה נחשב כ'פירי' ואסור להלוותו, זו 'הלואת סאה בסאה'...
- בדיוק לאחרונה קראתי על מושג זה של 'סאה בסאה'. אתה מתכוון לומר שאסור ללוות דולרים כדי להחזיר תמורתן דולרים? למה, בגלל ששער המטבע משתנה כל העת?
- לא הבנת אותי אל נכון. אצלכם, בארצות הברית של אמריקה, ודאי שמותר ללוות דולרים ולהחזיר תמורתן. המחיר של המטבעות אינו משתנה, רק המחיר של הפירות והחפצים משתנים לעומת המעות.
- גם בשטרות לא גזרו? הן אין היום מטבעות כמו בזמן חז"ל ששוויותן היתה בעצמן. כגון מטבע זהב או כסף...
- כן. בפרט שאנו היום משתמשים בשטרות כאילו הן 'גופן ממון' והן היוצאים בהוצאה (עיין בספר 'הלכות משפט' להאב"ד הגר"ח קאהן, סימן רכ"ז סעיף כ"ט וב'מקור משפט' שם סק"י שהאריך במסקנת ההלכה בזה).
- אם כן מה הבעיה?
נפסק בשלחן ערוך (חושן משפט, סימן ר"ג סעיף ח') כי מעות שאינם יוצאות במדינה זו, נחשבות הן ל'פירות'. אם כן, אם תלוה לי דולרים כאן בארץ ישראל, יחשב הדבר להלואת 'סאה בסאה'.
- הזכרת שרבי משה מיקל. למה נתכוונת?
- בשו"ת 'אגרות משה' (יורה דעה, חלק ג' סימן ל"ז) כתב דהיות והמון העם וכן הממשלה שבארץ ישראל מתחשבים הם בשער הדולר, אשר על כן דין הדולר אף בארץ ישראל כ'מטבע' ולא כ'פירות'.
אך יש שטענו שדברי האגרות משה נסבו בזמנים שבהם האינפלציה היתה גדולה ומטבע השקל של ארץ ישראל היה פחות ולא חשוב, אשר על כן נחשב בזמנים אלו הדולר ל'מטבע' כיון שבו התחשבו.
אך האידנא, השקל על מקומו עומד בכבוד וכל המסחר שבארץ ישראל מתבצע בערך השקל, אין סיבה להחשיב את הדולר ל'מטבע' (תורת רבית, פרק י"ט הערה ח').
ובכלל, הרבה מהפוסקים נחלקו על דעת האג"מ וסבירא להו שהדולר בארץ ישראל נחשב ל'פירות' (עיין ברית יהודה, פרק י"ח סעיף ה' הערה ט"ו ועוד).
- והדולר אינו נחשב כ'יצא השער'? הרי קל לקנותו בשער שמפרסמים הבנקים.
- יש מי מהפוסקים שכתב כך (שו"ת 'שבט הלוי' חלק ג' סימן ק"ט), אך אינני בטוח שהכל מסכימים לכך. הרי שערו משתנה בכל מספר דקות...
- יש לי רעיון. אני אשלח לך 40,000$. בא נאמר לדוגמא ששער הדולר ביום הההלואה יעמוד על סך 3.75 שקלים, זאת אומרת שקיבלת ממני סך של 150,000 שקל.
נחלק את זה לסך 75 תשלומים כפי שביקשת, דהיינו 2,000 שקלים בכל תשלום חודשי.
כשתשלם, תחזיר לי דולרים, אך לפי השער של יום התשלום. זאת אומרת, סכום דולרים ששוויים ביום הפירעון יעמוד על 2,000 ש"ח.
- זה נקרא 'עשהו דמים' שהוא ההיתר השלישי להלוות 'סאה בסאה' (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן קס"ב סעיף א').
אתן לך דוגמא פשוטה. מי שהלוה לחבירו כמות של תפוחים. מחיר התפוחים ביום ההלואה היה 15$. מותר להם להתנות ביניהם שיחזיר לו 15$ ואף שמחיר התפוחים ביום הפירעון יהיה זול יותר, לדוגמא 12.50$ ויצא שמשלם לו יותר מכמות התפוחים שהלוה לו.
- ומותר להם להתנות שתשלום זה יהיה בתפוחים דוקא?
- אכן כך סבורים רבים מהפוסקים (עיין ברית יהודה פרק י"ז הערה י"ד).
הוא הדין להלואת דולרים תמורת תשלום בדולרים. מותר לעשות זאת אם ישומו את שווי הדולרים ביום ההלואה ויחזיר לו דולרים ששומתן ביום הפירעון שוה למחיר זה.
קו ההלכהסמוך על שלחן אחרים
בימות הקיץ אני מלמד באחד הקעמפ'ס בהרים. כחלק מהתשלום על עבודתי, אני מקבל מהמטבח של הקעמפ ארוחות מבושלות עבורי ועבור משפחתי. בשבוע האחרון אירע אונס, והנהלת הקעמפ אינה מסוגלת עוד לבשל במטבח הקעמפ. אשר על כן, נאלצה ההנהלה לקנות אוכל מבושל מוכן עבור התלמידים.
מאידך, בעבור אנשי הצוות מנסה הנהלת הקעמפ להשתמט מכך, והיא מסכימה לשלם רק עבור מצרכי המזון ואנו ניאלץ לבשל בעצמינו.
שאלה: האם הם רשאים לנהוג כך?
תשובה: מצאנו נידון דומה בפוסקים. משכיר שנתחייב לשלם הוצאות הסקת הדירה עבור השוכר, ונתייקרו העצים עד למאד בתוך זמן ההתחייבות ורוצה לחזור בו. והשוה זאת בנחלת צבי (סימן שי"ב) לפלוגתת הפוסקים לגבי מזונות ודכדלהלן.
מי שהתחייב לשלם מזונות לתקופה ומחירם עלה עד למאד באופן דלא שכיח ורוצה לחזור בו. יש מהפוסקים (ט"ז אבן העזר סימן קי"ד והבית שמואל שם סק"ג) שהצדיקו את המתחייב, שהרי על דעת כך לא התחייב מעולם. הם מדמים זאת להא דמבואר בשלחן ערוך (חושן משפט סימן רכ"ה סעיף ג') שהמקבל עליו אחריות על קרקע שמכר ואירע אונס דלא שכיח שפטור. אך שאר הפוסקים סבירא להו שאינו דומה לקבלת אחריות ושאין המתחייב יכול לחזור בו, שכבר חל שעבוד על נכסיו לתקופה שנתחייב בה. ולמעשה נקטינן דהוי ספיקא דדינא ואי אפשר להוציא מיד המוחזק (משפט שלום סימן ר"ט סעיף ד' בהג"ה ד"ה 'והנה הט"ז'. ועיין בהלכות משפט סימן רכ"ז ס"ט ענינים נוספים אות י"א).
אלא שכל זה הוא דוקא לגבי המשכיר שיכול לחזור בו מההתחייבות, אך גם השוכר מצידו בודאי שיכול לחזור בו. מעולם הוא לא הסכים לשכור אם המשכיר לא ישלם לו את דמי ההסקה (נחלת צבי שם).
הוא הדין לנידון דידן, אמנם אי אפשר לחייב להנהלת הקעמפ לספק להצוות אוכל מוכן. אך המלמדים ואנשי הצוות מצידם יכולים לחזור בהם ולא להמשיך בעבודתם, כיון שקבלת מאכלים מבושלים הוא חלק מתשלומי שכירותם.
עוד נראה להוסיף, בנידון דידן הנהלת הקעמפ מעולם לא נתחייבה למזון מבושל, אלא שתתן ממה שנתבשל במטבח שלהם. יש מקום לומר דבכהאי גוונא שאין מבשלים במטבחם, שוב בטלה ההתחייבות (אמנם הצוות מצידם יכולים לחזור וכנ"ל).
פסקי דיניםדיני אונס בממון ב'#122
אונס המחייב חיובי ממון
לעומת אונס שפוטר את מי שקיבל עצמו חיוב ממון[1], ישנם סוגי אונס שמחייבים את קיום המקח.
נותן נכס להציל עצמו מאונס נפשות
אנס הבא להרוג בזמן שהמלכות נותנת לאנסים רשות להרוג וליטול נכסי היהודים, ובעל הנכס אינו יודע האם בא ליטול ממנו גם הנכס, אבל כדי לפדות עצמו מסכנת חיים נותן מרצונו לאנס את הנכס מבלי לבקש ממון בעד הנכס, דינו כמוכר מרצונו שתמורת ממון גומר בדעתו למכור, ואף זה תמורת הצלת נפשו גומר בדעתו לתת הנכס לאנס, שכל אשר לו יתן בעד נפשו[2]. ואפילו אם נתוודע ליהודי שזה בא להרוג וליטול הנכס בעל כרחו, וקדם היהודי ונתן לו את הנכס, קנה האנס הגם שהאנס היה לוקח ממנו את הנכס בעל כרחו, שאף בזה גמר היהודי בדעתו לתת לאנס מפני האונס שיניח לו נפשו לשלל, ואינו דומה לאנס שבא על היהודי שלא בזמן גזירה והמלכות תקיפה על תושביה להוציא מיד הגזלן, שאז סבור שיוכל לחזור לנחלתו ולא גמר בדעתו להקנות, אבל בזמן הגזירה הואיל ואינו יכול לחזור על האנס, כאילו קיבל דמי הנכס[3]. לפיכך בכגון זה, אם מכר האנס לאחר מכן את הנכס לישראל אחר, קנה הלוקח[4].
מוכר נכס מחמת אונס (תלוהו וזבין)
חז"ל קבעו שהמוכר נכס מפני האונס, כשהאנס משלם לו את דמי המקח במלואו[5], גומר בדעתו למכור אע"פ שנאנס למכור הואיל ומקבל את תמורת הנכס, בין נכס קרקע או מטלטלין, ובלשון חז"ל 'תלוהו וזבין זביניה זביני'[6], שהרי לא הפסיד כלום[7]. הואיל והמכר קיים, לא עבר האנס על הלאו דגזילה[8] אע"פ שעבר על הלאו של 'לא תחמוד'[9].
אנסו ליתן במתנה או למכור בפחות משוויו
אנסו האנס לתת לו הנכס במתנה - ובלשון חז"ל 'תלוהו ויהיב' - המתנה בטילה, אפילו אמר 'רוצה אני', הואיל ולא קיבל תמורת הנכס לא גמר בדעתו להקנות לו. לפיכך המוכר נכס מפני האונס והלוקח לא נתן לו את מלוא התמורה, אפילו אמר 'רוצה אני' המכירה בטילה, שהרי הפסיד במכירה זו[10] ומה לי הפסד גדול או הפסד קטן[11] הואיל וכן, אפילו לא ידע המוכר בשעת המכירה שמכר לו בפחות משוויו ועבר הזמן של 'כדי שיראה'[12], או אם הכריח למכור לו קרקע בפחות משוויו בשוק אע"פ שאין אונאה לקרקעות, בכל אלה המקח בטל, שהפסד הוא למוכר[13]. ויש שכתבו שגם אם כפו אותו למכור בפחות משוויו ואמר רוצה אני, המקח קיים[14].
סוגי אונס
ישנם שני סוגי אונס שהאנס יכריח את המוכר למכור לו. ייתכן שאנס את בעל הנכס בגופו או ממונו להכריח אותו שימכור את הנכס, וכדי להיפטר מהאונס מכר את הנכס לאנס, עוד אפשר שהאנס חטף את הנכס מהמוכר ומכריח את המוכר למכור לו.
מרבית הפוסקים לא חילקו בין שני סוגי אונס אלה, אבל נחלקו האם המוכר חייב להסכים בפירוש למכירה. יש שכתבו שצריך הוכחה גמורה שהמוכר הסכים בסופו למכירה, ועד שלא יאמר 'רוצה אני למכור' המכר בטל אע"פ שקיבל דמי המכירה בשתיקה[15], אבל רוב הפוסקים כתבו שדי במה שמקבל דמי המכירה בשתיקה להוכיח שמסכים למכירה[16]. לדעתם הן אם האנס חטף את הנכס בעל כרחו או שאנס את המוכר באיזה אונס עד שהסכים ליטול הנכס ולמכור לו, די לקיים המקח במה שקיבל דמי המכירה בשתיקה. אך יש שכתבו לחלק בין סוגי האונס אלה, שאמנם אם האנס חטף את הנכס וקיבל המעות בשתיקה אין הוכחה שגמר בדעתו למכור עד שיאמר 'רוצה אני', אבל אם האנס אנסו באיזה אונס כדי שיסכים למכור, ומכר לו כדי להפטר מהאונס, בזה אומדנא דמוכח שגמר בדעתו למכור אפילו לא אמר 'רוצה אני'[17].