- נראה לך שתלך לחתונה של משפחת בערמאן? - שאלה  מרת האלברשטאם את בעלה, ר' אליהו, בעודה פותחת את המכתבים שהגיעו אליהם.

- מתי זה? - התעניין.

- ביום שלישי פרשת בשלח.

- אהה... נראה לי שבשבוע של פרשת בשלח אני בכלל נוסע ללונדון. אני צריך למסור שם שיעור בסמינר של 'ירחי כלה'.

עיון קצר בלוח השנה התלוי על הקיר אכן הראה כדבריו.

ר' אליהו שב ללימודו. לאחר כמחצית השעה הוא קם למזוג לעצמו משהו לשתות. בעודו עומד במטבח הוא עלעל במכתבים שנחו על השלחן.

- מה זה? – הרהר לעצמו בסקרנות כשהבחין במעטפה מוזרה במשהו.

השם שנכתב על המעטפה בראשונה היה מחוק בקוים של עט עבה, מתחת כתבה רעיתו בכתב ידה כתובת אחרת.

הוא אימץ את עיניו לראות מהי הכתובת המחוקה. הוא גילה שהכתובת היא של משפחת בערמאן, נשוא השיחה עם רעיתו לפני כמחצית השעה.

כעת הוא כבר הבין הכל. רעיתו איננה רואה צורך להודיע למשפחת בערמאן שהוא איננו יכול לבוא להשתתף בשמחתם, ועל כן היא לקחה את המעטפה המבוילת שנשלחה בתוך ההזמנה והשתמשה בה לצרכים אחרים.

- אינני חושב שמן הראוי לנהוג כך - העיר ­לרעיתו - הם שלחו לנו בול (Stamp) שנשתמש בזה להשיב להם. לא סתם כדי שיהיה לנו בול לשימושים שלנו...

- אבל בין כך אתה לא הולך להשתתף בשמחה שלהם. מה איכפת להם אם נשתמש בזה לדברים אחרים???

- אולי הם מחכים לתשובתנו, גם אם היא שלילית... הם רוצים לדעת מראש אם מאן דהו מהמוזמנים שלכאורה אמור להגיע לשמחתם והוא נכלל בחשבון האורחים שלהם, לא יוכל להשתתף...

גברת האלברשטאם קיבלה את הדין. היא התיישבה לכתוב מכתב למשפחת בערמאן. היא איחלה להם ברכת 'מזל טוב' וסיימה שבעלה, הרב האלברשטאם, לא ישהה בשבוע זה בביתו ועל כן ימנע ממנו להשתתף בשמחתם.

- יש לך בול לתת לי? השתמשתי כבר בבול שלהם ואין לי אחר.

- אני אבדוק בחדרי.

הוא חזר לאחר מספר דקות כשבידו מעטפה מבוילת. הוא קיבל מכתב לצורך איזו צדקה ובתוכו היתה מעטפה למשלוח תרומה. הוא מסר את המעטפה לרעיתו - תסירי את הבול והשתמשי בו.

המבט שנתנה בו רעיתו לא הותיר מקום לספקות. היא לא הצליחה להבין - מה נשתנה? - שאלה בלא קול.

מבטה לא נעלם מעיניו של ר' אליהו - מה לא מובן? - היתמם - קופת הצדקה ששלחה לי זאת יודעת מראש שיש סיכוי גדול שלא אשלח להם מאומה, הם לא מצפים שאשלח להם תשובה שאינני תורם להם...

- אבל אולי הם מצפים שתשיב להם את הבול? אם אתה לא משתמש בו, תחזיר אותו להם ביום מן הימים... אולי כשתפגוש את אותו גבאי צדקה...

...

מצאנו נידון זה בפוסקים לגבי שאלה דומה. מו"ץ המקבל שאלה כשאליה מצורף מעטפה עם בול למשלוח התשובה.

בשו"ת מהר"ם שיק (יורה דעה סימן קע"ג) כתב וז"ל 'מכתבך קבלתי. ואם אמנם שלא היה ראוי להשיב לך משום שאין אתה בעל הוראה שאתה כותב סברות בדין שהוא איסור דאורייתא, אלא שלא יהא נשאר מארק גזול בידי אמרתי להשיב לך'.

הרי שמהר"ם שיק החשיב זאת לגזל אם לא ישיב לשואל. לכאורה אף אם לא ישתמש בבול לצרכים אחרים ויניחנו בלא שימוש.

גם בשו"ת 'טוב טעם ודעת' למהר"ש קלוגר (מהדו"ג חלק ב' סימן כ') כתב וז"ל 'הנה מכתבך קבלתי יום הזה. והנה אם לא היה שולח לי מארק לא הייתי משיבו כלל, כי מה לי לחוב בדמו של זה. אך כיון ששלח לי מארק, לא אהיה כגוזל אפי' שוה פרוטה', עכ"ל. הרי שגם מהר"ש קלוגר נתייחס לזה כגזל.

אמנם בשו"ת מהרש"ם (חלק ב' סימן ר"י - ב') כתב גם הוא בדבר בתשובה לשאלת רבה של עיה"ק הגאון אדר"ת, ובראשית דבריו כתב וז"ל 'לא אכחד כי זה כמה אשר גם רעיוני נבוכו'. מכל מקום מסקנת דבריו דמן הדין אין לחוש כלל.

לטענתו, אם הרב המשיב אינו רואה צורך להשיב על שאלה זו מאיזה טעם שיהיה, הרי שאי אפשר לחייבו לעשות זאת משום שהשואל שלח לו בול. אם כן, מעתה מה יעשה? ישלח בחזרה את המכתב ריק וילך שווי הבול לריק?! הרי השואל איננו נהנה מכך מאומה והוי 'זה נהנה וזה אינו חסר' אם לא ישיב לו את המכתב.

לכאורה הוא הדין בפשטות שגם מותר להשתמש בבול לצרכים אחרים. מאחר וזה, הנשאל - נהנה, ואילו זה, השואל - אינו חסר מכך מאומה (דרכי חושן - סילמן, חלק ג' עמוד קס"ב).

וממשיך המהרש"ם וכותב דמה שמהר"ש קלוגר נהג לענות בכה"ג, עשה זאת ממידת חסידות וגם הוא נוהג כן על פי רוב (ואף שכתב מהרש"ק בלשונו 'לא אהיה כגוזל', כתב בשו"ת 'ציץ אליעזר' חלק כ"א סימן נ' דכנראה כוונתו 'כגוזל' ולא גזילה ממש).

וסיים דהיותר טוב שיכתוב הרב לעצמו ממי קיבל הבול ויחזיר לו אם ימצאנו פעם, וכהצעת האדר"ת בשאלתו.

(להשלמת היריעה - עיין בשו"ת 'אבן שהם' (פרלמוטר) סימנים כ"ז - כ"ח (והובאה תשובה זו בשו"ת מהרש"ם חלק ט' סימן כ"ה) מה שנשא ונתן בהלכה אודות כך עם הגאון המהרש"ם. אמנם נראה שמשנה ראשונה במקומה עומדת והמהרש"ם לא חזר בו מדבריו.

ויל"ע בלשונו שם 'ואינני נהנה מהם כלל', שהרי אף אם נהנה הוי זה נהנה וזה לא חסר וכנ"ל.)

לנידון דידן, בודאי שבשני האופנים אי אפשר לחייב את המקבל לענות ולהשיב. השולח יודע מלכתחילה שמסתבר שלא ישלחו להם תשובה ותרומה, ויכול המקבל לכתחילה להשתמש בבול לצרכיו הפרטיים (ומצד דין 'אבידה מדעת' יל"ע אם יועיל להחשיבו כרכושו ועיין בדרכי חושן שם).

ברשותי דירות המושכרות לאחרים. בתוך חוזה השכירות הכנסתי סעיף וז"ל 'אם לא אפרע את השכירות במלואה עד ליום ה- 15 לחודש אשלם קנס של $250'. עשיתי זאת על פי ההלכה ובאופן המועיל. לפעמים דייר משלם רק חלק מתשלום השכירות במועדו.

שאלה: במקרה כזה אני יכול לגבות את מלא הקנס, דהיינו $250, עבור האיחור? או שמא, אינני יכול לגבות מאומה וכששילם תשלום חלקי הרי הוא כמי שלא עבר על התנאי? ושלישית אדבר, אולי ישלם חלק מהקנס, לפי האחוזים ששילם מתוך מחיר השכירות שלו?

תשובה: מצאנו נידון דומה בהלכה לגבי לוה שקבל על עצמו לשלם קנס באם יאחר ולא ישלם בזמנו. מה דינו כאשר פרע מקצת מההלואה? כמה ישלם? הט"ז (סימן ע"ג סעיף ח') מוכיח לדון מאריס שחכר שדה כדי להשתתף עם בעליה ברווחים וקיבל על עצמו קנס באם יותירנה כמות שהיא ולא יזרענה. הגמרא (בבא מציעא דף ק"ד ע"ב) אומרת שאם הותיר בור רק שליש השדה, ישלם שליש מהקנס שהושת עליו. הרי לן שיש להתייחס ולחלק את הקנס לפי מה ששילם.

אך פוסקים אחרים דוחים את הראיה. דוקא באריס שהקנס המושת עליו הוא כדי לפצות את בעלי השדה על הנזק שנגרם להם מכך שלא זרע את השדה, שייך להתייחס לכך לפי מה שעשה ולא עשה. אך בלוה אין הקנס בא לפצות על נזקין, הוא רק בא כדי להבטיח את תשלום ההלואה במלואה בזמנה, אם כן כל זמן שלא פרע את חובו לגמרי בזמנו הוא חייב בכולו (גור אריה יהודא - יו"ד, סימן פ"ב). הוא הדין לנידון דידן, הקנס המושת על השוכר הוא כדי לזרזו שיפרע את מלא השכירות בזמנה ולא כדי לפצות על נזקין כלשהם.

מאחר ונחלקו הפוסקים בכך, בית דין יחייב את השוכר בסכום המועט, דהיינו לפי מה שעדיין לא שילם. אמנם מאחר ובלשון החוזה שלך נכתב 'אם לא אפרע את השכירות במלואה עד ליום ה- 15 לחודש אשלם קנס של $250', הרי שבמפורש ההתחייבות היתה שכל שלא נפרעה השכירות במלואה יחוייב השוכר בקנס מלא, והכל מודים (עיין עוד דברי גאונים - סימן פ"ו, ט').

ערבות על הלואה שניה

התחייבות הערב הוא רק על ההלואה שהמלוה הלוה על פיו אבל לא על הלואה אחרת הגם שאף על זו היה מקבל חיובי ערב, וכיון שנמחל שעבוד ההלואה הראשונה בטילה הערבות אלא אם כן פירש שמקבל ערבות על ההלואה השניה[1]. לפיכך הערב על הלואה עם זמן פירעון עד שנה, והלוה שילם תוך השנה, ושוב לוה הלואה אחרת עם אותו זמן פרעון, פטור הערב מערבות ההלואה השניה[2].

וכן הדין בנותן המחאה (צ'ק) ליד המלוה עבור הלואה שהערב התחייב עליה חיובי ערב, והסכימו הלוה והמלוה ביניהם שיחזור וילוה על סמך המחאה זו ולא יפרוט ההמחאה עד ההלואה האחרונה, פטור הערב משעבוד ההלואה השניה אם לא ידע מהסכמה זו[3]. ברם, אם הערב פירש שמקבל ערבות על הלואות חוזרות, מתחייב בכך, לפיכך יש שכתב שאם אמר הערב 'אני ערב לעולם בעד פלוני על סך כזה, נעשה ערב לעולם[4].

ערבות על התחייבות:

המלוה נחסר במה שמוציא מעות על פיו של הערב, ובהנאה שהמלוה מאמינו, הערב משעבד עצמו למלוה. לעומת זה, המחייב עצמו חיוב לפלוני, לא נחסר המקבל אם המחייב לא יתן, ולכן דנו הפוסקים האם הערב למקבל מתחייב חיובי ערב הגם שאין לו הנאה כמו לערב של מלוה[5].

ערב למקבל מתנה

המקבל מתנה אינו נחסר אם לא יקבל המתנה, לפיכך יש שכתב שגם בעת הקנין של המחייב ליתן המתנה לא חלים חיובי ערב מבלי שהערב יחייב עצמו בקנין[6], ויש שכתב שהקנין ליתן מתנה מחייב את הערב כשעת מתן מעות[7].

יש שכתב דוגמא למתנה, בראובן המחייב עצמו להשתדל בשלטונות לשמעון בעד שכר, כגון להקל ממנו תשלומי מסים. אם אין לראובן איזה הפסד מחמת ההשתדלות, יעשה הערב קנין כדי להתחייב לראובן על שכרו[8].

יש שכתב שכל הדיון הוא רק ב'ערב סתם' שלולי הנאה החיוב ערב הוא אסמכתא, אבל חיוב של הערב קבלן אינו אסמכתא ולכן אף הערב למקבל מתנה מתחייב בלי קנין[9], ויש שכתב שאף לערב קבלן יש חסרון אסמכתא[10]. 

ערב לרבית ושכר שכירות

אף הערב למלוה ברבית לגוי בעד הרבית, אינו מתחייב בלי קנין, שהרי הרבית הוא הרווח וכלפי זה המלוה לא הוציא מעות על פיו[11]. לעומת זה, הערב לדמי שכירות מתחייב בעת התחייבות השוכר אף על פי שדמי השכירות הם רווח והמשכיר לא הוציא מעות על פיו, מפני ההבדל שביניהם. בדבר העומד לשכירות, השוכר משלם בעד ההנאה שנהנה מגוף הדבר וכח הנאה זו נמצא בדבר המושכר בשעת הקנין ולכן השכר בעד ההנאה הוא השווי שהמשכיר הוציא על פי הערב, אבל הלוה אינו משלם בעד ההנאה מגוף המעות שהרי הרווח אינו בגוף המעות  ומה שמשלם הוא בעד המתנת המעות ולכן הערב בעד הרבית אינו כמו שהמלוה הוציא מעות על פיו[12].

ערבות לעיסקא   

הנותן מעות לעיסקא, שמחצית המעות הלואה למתעסק, ומחצית פקדון ביד המתעסק, ועוסק בכל המעות לטובת שניהם, משלם הנותן שכר למתעסק בעד טרחתו, ועל שכר זה מתחייב הערב למתעסק בלי קנין בעת נתינת המעות לידו. השכר שהנותן התחייב לתת, נחשב כאילו כבר ביד המתעסק ולכן מתחייב הערב בקבלת המעות ליד המתעסק דזה כמו שזה הוציא מעות על פיו בשעת מתן מעות. לעומת זה, מתעסק שמעמיד לנותן ערב בעד חלקו ברווח העתיד להיות, לא מתחייב הערב לנותן בלי קנין, שהרי הרווח עדיין אינו ביד המתעסק ולא הוציא מעות על פיו של הנותן[13]. ויש שכתב שאף הרווח שבא מגוף הפקדון נחשב כאילו כאילו ביד הנותן ואף הערב לנותן מתחייב מיד בקבלת מעות בלי קנין[14].

ערב להיתר עסקא

האחרונים דנו האם הערב לנותן מעות על פי היתר עיסקא, בעד סכום ההתפשרות של המקבל, נחשב כערב בשעת מתן מעות. לפיכך נכון שהערב יתחייב בקנין[15].