- זו הפעם האחרונה! יותר לא אסכים לדחות בעבורך את זמן הפירעון. לא תהיה לי ברירה אחרת, אבקש מאותם שחתמו בעבורך 'ערבות' שישלמו בעבורך. אתה, בודאי אינך רוצה שכך יתגלגלו הדברים... - ניסה ר' שמואל, מנהל הגמ"ח, להישמע קשוח היפך מתכונות נפשו העדינה.

ר' שמואל מנסה כל העת, בכל כוחו, שלא להגיע למצבים כאלו. לב רחום יש לו, הוא מבין את מצוקת הזולת. די בקלות הוא דוחה במעט את זמן הפירעון ללווים, אבל... הפעם התשלום מתאחר כבר בכמעט שנה תמימה!

הוא רצה לשוב לתלמודו, אך מחשבתו לא היתה עמו - שמא עברתי על לאו ד'לא תהיה לו כנושה'?! אסור לייסר את הלוה אם אין לו לפרוע (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן צ"ז סעיף ב') - הרהר.

החברותא הותיק, ר' רפאל, הבחין כי מחשבתו של ר' שמואל 'איננה כאן', היא במחוזות אחרים... הוא הצליח לדובב אותו שיספר לו את אשר על ליבו.

- אינני יודע כיצד עליך לנהוג, אינני פוסק בנוגע ללאו ד'לא תהיה לו כנושה'. אך דבר אחר אינני מבין. כיצד אתה מסתכן בכך שאתה מאריך את זמן הפירעון ללווים? ואם בסופו של דבר הם לא ישלמו את החוב, על מי תחזור? הערבים אינם מתחייבים אלא לזמן הפירעון שסוכם מראש! - דברי ר' רפאל.

(במאמר המוסגר - לגבי 'לא תהיה לו כנושה': עיין גיליון ל"ז מדור 'קו ההלכה' מה שהאריך בנידון, דהאידנא רובא דעלמא יש להם יותר ממה שבית הדין מסדרין לחייב ושוב אין איסור לנגשו. וע"ע גיליון ע"ג במדור 'מעשה שהיה' מה שכתבנו לגבי מנהל גמ"ח אם עובר בלאו זה)

- וכי מה משנה ל'ערב' אם הארכתי את זמן הפירעון? מדוע לא אוכל לגבות ממנו מאוחר יותר?

- פשוט מאד, שמא בזמן הפירעון הראשון היה עדיין מהיכן לגבות מהלוה עצמו. ה'ערב' יכול לטעון שהגמ"ח אשם בכך שלא גבו את החוב מהלווה בזמנו!

- יתכן וצדקו דבריך ב'ערב סתם', מאחר ואי אפשר לגבות ממנו אלא אם כן לא היה ללוה (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן קכ"ט סעיף ח'), יש מקום לטענתו שאולי בזמן הפירעון היה ביד הלוה לשלם את חובו.

אך בגמ"ח שלי, וכך נהוג בכל הגמחי"ם, הערבים על החובות הם 'ערב קבלן'. הגמ"ח רשאי לבקש  מהם את תשלום החוב, אף לפני הלוה בעצמו (עיין שם סעיף ט"ו).

הערב לא יכול לטעון שאינו רוצה לפרוע את החוב משום שבאשמת הנהלת הגמ"ח לא הצליחו לגבות את החוב מהלוה. זה ממש לא משנה לגופו של ענין, הן הגמ"ח יכול היה לבקש את פירעון החוב מיד הערב אף אם יש ללוה לשלם זאת!

...

- לא נעים לי... אבל חלפו כבר חדשיים מהזמן שקבעתי לחיים לפרוע את ההלואה והוא עדיין לא שילם לי. אני צריך את הכסף בדחיפות... - פנה פינחס לזכריה, שחתם 'ערבות' על הלוואתו של חיים מפינחס.

- באמת לא יפה מצידו! כבר חדשיים שאתה 'רץ' אחריו? אתה בטוח שאין לו? אני חתמתי כ'ערב סתם', זאת אומרת רק אם אין ללוה לשלם.

- הרבה יותר מ'לא יפה מצידו'! אני עוד הלכתי לקראתו. הגיע זמן הפירעון, לפני כחדשיים, הוא פנה אלי וביקש שאתן לו עוד שבועיים. נתתי לו.

אבל מאז שחלפו השבועיים הללו, הוא מתחמק כל הזמן וטוען שמחר יהיה לו כסף בשבילי...

- אה... זה כבר סיפור אחר! הארכת לו את הזמן? אני מעולם לא הסכמתי להתערב על יותר מהזמן הראשון, זה שהיה בשעת ההלוואה. בכך שהארכת את זמנו, אני בעצם יצאתי נקי מהערבות שלי!

...

יש להקדים - אילו היה ברור לנו ואנן סהדי שהערב לא הסכים מעולם להתחייב יותר מהזמן הראשון, הערב פטור (עיין בגיליון צ"ה ב'פסקי דינים' מהאב"ד הגר"ח קאהן שליט"א). אלא, שעל פי רוב אין לנו הוכחה שזו כוונת הערב בשעה שנתחייב.

ב'ערב' סתם, שאין המלוה יכול לתבוע את תשלום החוב מהערב עד שהלה יתבע זאת מיד הלוה ולא ישלם לו, מצאנו ד' שיטות בפוסקים מה הדין במקום שהאריך המלוה את הזמן ללוה.

שיטת הרמב"ן (הובאה בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן קל"א סעיף ד') שהערב אינו נפטר מחובתו בכך שהאריך המלוה ללוה את זמן הפירעון.

יתר על כן, לשיטה זו אף אם הערב התרה במלוה ואמר לו שיתבע את החוב בזמנו ואם לאו הוא נפטר מערבותו, חובת הערב בעינה עומדת. אמנם, המחבר סייג את דבריו וכתב בסופם 'וצריך להתיישב בדין זה'.

אך יש שנחלקו על הרמב"ן, ומצאנו בפשר השיטה החולקת מספר שיטות בפוסקים.

יש שכתבו שכל שהאריך המלוה ללוה את זמן הפירעון, אפילו אם הערב ידע מכך ונתרצה בדבר - אם לא עשו קנין עם הערב שיתחייב על הזמן החדש - נפטר הערב מערבותו. ההתחייבות הראשונה איננה עוד שכבר עבר זמנה, ואי אפשר להתערב בלא קנין (חכם צבי סימן נ"א והביאו בהגהת רעק"א שם על אתר).

שיטה אחרת סבורה שאין צורך בקנין מצד הערב כדי להאריך את הערבות לזמן הנוסף, ערבותו נמשכת מאליה אף על הזמן הזה. דין הערב כנכסי הלוה שמשועבדים לפירעון החוב אף לאחר זמן הפירעון.

אמנם, אם הערב התרה במלוה ואמר לו שאינו ערב עוד אם יוארך זמן הפירעון, אכן נפקע חיובו של הערב ופטור (מהרש"ך הביאו בכנסת הגדולה הגהות בית יוסף סימן קל"א אות ה'. וכן הבין בפתחי תשובה שם סק"ג מתוך דברי בהגר"א סק"ה).

ויש שכתבו שהערב אינו יכול בשום אופן לפטור את עצמו מערבותו, אלא אם כן הערב הסכים לטרוח בעצמו ולרדת ולגבות המעות מיד הלוה בזמן הפירעון (סמ"ע שם סק"ז והביאו בנתיבות - חידושים שם סק"ד). או ששלח הערב למלוה בהגיע זמן הפירעון שהלוה רוצה לשלם את חובו ושישלח את שטר החוב כדי שיוכל לפרוע זאת ממנו והמלוה לא עשה זאת  (באופנים אלו פטור הערב לכולי עלמא ואף להרמב"ן, עיין בהגר"א שם סק"ו).

לולי זאת, אף אם התרה הערב במלוה, עדיין הוא נותר בחיובו.

למעשה: במקרה השני שזכריה היה 'ערב' סתם, ולא התרה וכו' במלוה בהגיע עת הפירעון, אך מצד שני לא עשה קנין להאריך את זמן הערבות - יכול הערב לומר 'קים לי' כהפוטרים אותי מערבותי (עיין פתחי תשובה הנ"ל מש"כ בשם החכ"צ, הראנ"ח והכנה"ג. מאידך, עיין מש"כ בערך ש"י שם וכן בדברי גאונים כלל ע"ח סימן ט').

כל הנ"ל הוא דוקא ב'ערב' סתם ולא ב'ערב קבלן' (פתחי תשובה הנ"ל בשם החכם צבי. וכן בערוך השלחן שם סעיף ד'). 'ערב קבלן' היינו, שמתחייב הערב לשלם את החוב ללא כל קשר ללוה. המלוה רשאי לבקש את פירעון החוב מיד הערב, אף לפני שיבקש זאת זאת מיד הלוה עצמו.

אם כן, אין הדברים הנכתבים לעיל אמורים בעניינו כלל. כל זמן שהחוב עדיין לא נפרע מיד הלוה, רשאי המלוה לחזור אליו ולתבוע ממנו לשלם את החוב.

(בכל הנכתב במאמר זה עיין בגיליון צ"ה ב'פסקי דינים' מהאב"ד הגר"ח קאהן שליט"א שהאריך בטו"ט בביאור השיטות.)

למעשה: אין למנהלי הגמחי"ם לחשוש להאריך את הזמן ללווים. כל הערבויות הינם 'ערב קבלן' ואינם יכולים לפטור את עצמם לכולי עלמא בהארכת זמן הפירעון.

חיובי המשכיר לגבי הדבר המושכר

המשכיר מטלטלין או קרקע (כולל כל דבר מחובר כגון בית), חייב להעמיד לשוכר את המושכר ראוי לשימוש ששכרו, כפי שהתנו או כפי מנהג המדינה[1].

ראוי לשימוש לכתחילה

המושכר צריך שיהיה ראוי לשימוש לכתחילה ולא בדוחק, דהיינו כפי שהסכימו בני המדינה להקפיד עליו אפילו לכתחילה[2] או כפי שהשוכר הודיע בתחילת השכירות שמקפיד עליו[3]. נמצא המושכר אינו ראוי כפי האמור, חייב המשכיר לתקן אותו[4].

התחיל השוכר להשתמש במושכר ומצא שהמושכר ראוי לשימוש בדיעבד או שחסר בו דבר, יכול לתבוע את תיקון המושכר אפילו אם המשיך להשתמש בו לאחר שמצא החיסרון, שלא מחל במה שהשתמש על התיקון[5], רק סבר שהמשכיר יתקן כל הנצרך כפי שרגילים לדור בו[6].

אי אפשר לתקן

נמצא המושכר טעון תיקון, ואי אפשר לתקן את המושכר, אזי אם השכיר לו דבר מסויים, כגון 'בית זה' או 'מטלטלין פלוני' המשכיר פטור מלהעמיד מושכר אחר, ואם ירצה השוכר יכול לחזור בו מהשכירות, אבל אינו יכול לדרוש שימשיך בשכירות והמשכיר ישכיר לו בפחות[7]. לא השכיר לו דבר מסויים ('שכירות סתם') חייב המשכיר להעמיד מושכר אחר[8].

השתמש השוכר במושכר לאחר שהתברר לו שאי אפשר לתקן המושכר, נחלקו הפוסקים האם השוכר יכול לבטל השכירות בדומה למקח שנמצא בו מום שאם הלוקח השתמש בו, מחל המום[9], או שלעומת מקח שהמוכר מקפיד שהלוקח ישתמש בלי רשות ולכן מחל הלוקח המום כדי שלא יהיה גזלן[10], משער השוכר שהמשכיר אינו מקפיד אם ישתמש במושכר וישלם לו בעד השכירות, שהרי המושכר עומד להשכיר, ולכן לא מחל ויכול לחזור בו[11].

חיובי המשכיר והשוכר בקרקע או בית

המשכיר בית חייב להתקין את הבית לשימוש השוכר כפי מנהג מדינה[12]. כשאין מנהג מוסכם וידוע[13], אזי באופן כללי, תיקון של מבנה הבית היא על המשכיר כמו קירות, חוטי חשמל, וכדומה, וכן כל מעשה אומן[14] שאף לולי שהשכיר היה עושה כדי שהבית לא יהיה פרוץ[15] וכפי שרגילים בסוג המבנה[16], ואילו תיקוני דיור מוטלים על השוכר, כמו מנעול שאינו מגוף הדלת, נברשת ורהיטים[17], כל דבר שבני אדם רגילים לעשות בביתם ואף לשכור פועלים לזה[18], וכן כל דבר מצוה שהוא חובת הדר, כמו מעקה או מזוזה[19]. יש שהסתפק אם המשכיר עשה הדברים שמוטלים על השוכר האם יוכל לתבוע ההוצאות מהשוכר[20].

התקלקל הבית תוך זמן השכירות עד שאינו ראוי לדור בו, אם השכיר לו בית מסויים ('בית זה') פטור המשכיר לתקן[21], ואף יכול למנוע מהשוכר שיתקן את הבית[22]. ברם אם עדיין ראוי הבית לדור בו אלא שמסוכן ליפול, נחלקו הפוסקים האם המשכיר חייב לתקן מדמי שכירות שהקדים לו השוכר או לחילופין אם השוכר יתקן את הבית מדמי השכירות שחייב לו מעת שהתקלקל עד סוף זמן השכירות[23].

השכיר לו 'בית סתם' ונפל הבית חייב המשכיר לתקן או להעמיד בית אחר[24], ויש שכתב שאפילו לכתחילה יכול להוציאו לבית אחר קטן ממנו[25] אא"כ אמר לו 'בית כזה' שאז אינו יכול ליתן בית קטן מהראשון[26]. ויש שכתב שאף ב'בית סתם' אינו יכול להוציאו לאחר שכבר נכנס אא"כ הודיעו מתחילה שיעשה כן, ואף בזה יכול להוציא אותו רק פעם אחת[27].