בני משפחת בורענשטיין ישבו סביב השלחן יחדיו והיטו את אזניהם. לפני מספר שבועות נפטר אביהם הקשיש, ר' יעקב ז"ל. עתה, נאספו יחדיו כל בני המשפחה לדון בירושה העתירה שהותיר אחריו.

הכל ידעו שהאב דאג כבר מספר שנים קודם לכן 'לסדר' את ירושתו, כפי ראות עיניו. הוא שכר אז את שירותיו של עורך דין גדול ומומחה לענייני ירושה, כדי לתת משנה תוקף לצוואה שיותיר.

הצוואה נפתחה והוקראה לפני היורשים.

לבני היקרים!

ביום זה בו מלאו לי 'שמונים לגבורות' הנני חותם בזה על צוואה על פיה תיחלק ירושתי.

בני הבכור, ראובן, אשר ידעתיו כי ברך ה' חילו ועשה חיל בעסקיו, יקבל לאחר הסתלקותי 10% מהנכסים שאותיר.

שאר הבנים, שלשה במספר, יחלקו ביניהם את שארית הנכסים, דהיינו 30% לכל אחד מהם.

בשלב זה, הפסיק ראובן את עורך הדין שהקריא את הצוואה - צוואה זו נכתבה בבית דין? ניתן לה תוקף על פי ההלכה היהודית?

- לא. אני מתוקף תפקידי דאגתי שהצוואה תיעשה על פי כל החוקים שבמדינתנו.

- אם כך, אני קורא לאחי ל'דין תורה'. אינני בטוח שעל פי דיני התורה הקדושה עלי לציית לה!

- מדוע? חוששני שהדבר יגרור את כל המשפחה למחלוקת מיותרת שלא תשיג את מטרתה... הן 'דינא דמלכותא דינא'! לכאורה בית הדין יקיים אף הוא את הצוואה. היא תקיפה בערכאותיהם - דברי שמעון.

- למה לנו להתווכח? אני אעלה את טענותיי בבית הדין ואתה תוכל לענות לזכותך. אך תמיהני עליך שתאמר בכלל כזאת. וכי בכלל זה שטבעו חז"ל כלל 'דינא דמלכותא דינא', הם עקרו למעשה את כל דין ירושת התורה? למשל, בנות גם הן יורשות כחקותיהם (עיין מהרי"ט - חלק ב', חושן משפט סימן ו')?

- לעניות דעתי אינך צודק בכלל בטענתך שבקיום הצוואה כרצון אבינו ז"ל אנו בעצם 'עוקרים' את דין הירושה של התורה מתוכנו.

'מצוה לקיים דברי המת' מוטלת עליך לאחר שאכן תקבל ותירש את חלקך בירושה כדין תורה, פי שניים מאחיך. רק לאחר מכן, עליך להעביר לנו, האחים, את מה שאבא ז"ל צוה שיפול בחלקינו (עיין קצות סימן רמ"ח סק"ה. ועיין עוד בראשונים בסוגיא דגיטין דף י"ג ע"ב אם מצוה לקיים דברי המת הוי קנין או לאו).

- נו... נו...

- ומה עם 'מצוה לקיים דברי המת' (גיטין דף י"ד ע"ב)?

ראיתי פעם שיש שלמדים דין זה מפרשתן. יעקב אבינו ביקש מבניו שיקברוהו בארץ ישראל 'אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי'. בהמשך נאמר 'ויעשו בניו לו כאשר צום', לכאורה פסוק זה נראה כמיותר. מכאן למדנו ש'מצוה לקיים דברי המת' ומחמת 'מצוה' זו עשו לו כן בניו (מדרש הגדול).

-  אני רואה להוכיח מהתם בדיוק להיפך! אם אכן כך, מדוע הוצרך יעקב אבינו להשביעו ליוסף ולומר 'שים נא ידך'? הרי יוסף מחוייב היה לקיים את מצוותו בכל אופן (שבות יעקב - חלק א', סימן קס"ח הובא בפתחי תשובה - חושן משפט, סימן קנ"ב)?!

(במאמר המוסגר - עיין עוד בתשובות יהודה יעלה (חלק ב' - אבן העזר סימן מ"ד) מש"כ ליישב על פי דברי הרמב"ן דיעקב ביקש מיוסף שישבע לו כדי לחזק את הדבר בעיני פרעה. אך בודאי שלא חשד יעקב אבינו את יוסף הצדיק שיעבור על מצוותו לולי שישבע, עיי"ש.)

- גם אני חשבתי על כך. אולי צדקו דבריך לגבי קבורת יעקב, הרי יעקב ציוום בדברים שאינם נוגעים לממונו, בהא אין דין זה 'מצוה לקיים דברי המת' (שבות יעקב שם).

אך עדיין, בוודאי שבכל הנוגע לירושתו של המת ולממון שהותיר אחריו, מצוה לקיים את דבריו!

- ומה טעם רואה אתה לחלק בין אם צוה האב בנוגע לירושתו לבין אם צוה בנוגע לדברים אחרים?

- רבים טועים לחשוב שדין 'מצוה לקיים דברי המת' זה מחמת איזה 'רגש' ו'כבוד'  לדבריו של הנפטר.

לא כן. כאשר בן אדם נפטר אין שום משמעות לדבריו יותר, 'אין שלטון ביום המות'. כפי שברור לכל בר דעת שאין טעם לחייב סתם אדם, שאינו מיורשיו של אותו מת, לקיים את אשר צוה עליו (ראה בשו"ת התשב"ץ - חלק ב', סימן נ"ג. ).

רק בנוגע לממונו שמשאיר ליורשיו, בזה יש לו זכות להביע את רצונו ודעתו כיצד יחולק.

- ועדיין, אני עומד על דעתי לברר נושא זה בבית הדין. אינני בטוח שצדקו דבריך.

בימים הבאים עמל ראובן לחקור את הענין. הוא מצא שהשלחן ערוך והרמ"א (חושן משפט, סימן רנ"ב סעיף ב')  מצדדים  ש'מצוה לקיים דברי המת' נאמר רק כאשר הממון הושלש ביד אחר לצורך כך. סיבת הדבר, כיון שבכך נראה גמירות דעתו של המְצַוֶה.

ראובן שמח על כך כמוצא שלל רב - עתה ודאי יצדיקו בית הדין את דבריי. הן ממונו של אבא ז"ל מעולם לא הושלש ביד אחרים... - הרהר.

...

הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורא זי"ע הותיר   צוואה כיצד לחלק את ירושתו. בסופה כתב 'הנני מובטח בצדקת בניי שליט"א כי יעשו רצוני בלי שום שינוי כחפץ אביהם'.

אמנם, בהמשך נתגלע בין היורשים ויכוח בנוגע לחלוקת אי אלו חפצים ונדרשו להכרעת הנושא גדולי הדור אז.

יש מהפוסקים שצדדו לומר שיש לצוואה שתקיפה בדיניהם משום מצוה לקיים דברי המת כאילו השלישו. כיון שהטעם שצריכים השלשה הוא משום דבלא זה לא גמר להקנות בשלימות, ממילא הרי שכתיבת הצוואה באופן חוקי מוכיחה את גמירות דעת המוריש כמו שהיה אילו היה משליש את הממון לשם כך, ובשביל כך 'מצוה לקיים דברי המת' בכהאי גוונא. (מנחת שי - סימן ע"ה. וכן כתב בדור שלאחריו הגרח"ע באחיעזר - חלק ג' סימן ע"ד, ועיין שו"ת חשב האפוד סימן ק"ו. ועיין עוד בתשובות אגרות משה - אבן העזר, חלק א' סימן ק"ד שיש לו מהלך מחודש בענין תוקף הצוואות).

אך אחרים נחלקו על כך. הן אסור לפנות לערכאות ומדוע דינם יחזק את הדבר ויחשיבנו כהושלש? (מהרי"א הלוי - חלק ב' סימן פ"ו. ועיין עוד בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב - חלק ג' סימן רכ"ה מה שחילק.)

אמנם, מלבד שראינו בכל הדורות שנהגו כן רבים וטובים לכתוב צוואות חוקיים והבית דין קיימו את דבריהם, הרי שבזמנינו שביצוע הצוואה מצריך אישור חוקי, ההשלשה ליד העורך דין היא כדי שהיורשים יקיימו את הנאמר בצוואה. על כן מחוייבים היורשים למלאות את צוואת ורצון המוריש מדין 'מצוה לקיים דברי המת', ולדעת כמה פוסקים אף כופין על כך.

למעשה:

אף שהדעת נוטה לקיים צוואות (הכרעת האב"ד הגר"ח קאהן שליט"א), מכל מקום כדאי ונכון להתייעץ עם יודעי דת ודין האיך לקיימם כדי שתהיינה תקיפות בבית דין לכל הדעות, ובכך למנוע עגמת נפש ומחלוקות מיותרות.

(ועיין בגליון י"א מדור 'קו ההלכה'. ופשוט שאין נשוא מאמרינו משום 'אעבורי אחסנתא' וגם בזה ישאל את פי הדיינים).

אתמול בערב כשחזרתי לביתי ותליתי את מעילי בארון, שמתי לב שעל המעיל מופיע שם של מישהו אחר. הבנתי שבטעות לקחתי מעיל שאינו שייך לי.

שאלה: האם עלי לחפש את הבעלים ולהחזיר להם את המעיל? או די בכך שאחזיר את המעיל למתלים בבית הכנסת, אותו מקום שנטלתיו ממנו?

תשובה: נידון הדומה לשאלתך ישנו כאשר אחד לקח ספר מבית הכנסת, ללא רשות הגבאים. לאחר שראה מודעה הדורשת להחזיר את הספר שנלקח מבית הכנסת, החזירו. האם עליו להודיע לגבאי שהחזירו או די שיניחנו בבית הכנסת ויצא ידי חובת השבה?

בכל השבת גניבה על הגנב להודיע לבעלים שהחזיר את שלהם לרשותם (שלחן ערוך – חושן משפט, סימן שנ"ה סעיף א'). לולי הודעה, לא יפטר הגנב מאחריותו מאחר והבעלים אינם יודעים לשמור על כך (סמ"ע שם סק"א). אמנם, כאשר ברור שהבעלים הבחינו בחזרת הגניבה, שוב נפטר הגנב מאחריותו (שלחן ערוך שם).

לדוגמא, כאשר הגנב משלם לנגנב בעבור איזה חוב ומוסיף בתשלומים כערך שנתחייב בגניבה, שוב אינו חייב באחריות. ברור שהבעלים הבחינו בכסף הנוסף ויודעים לשמרו. נמצא איפוא שחזרה הגניבה לידיהם כדת ובהלכה.

אמנם, כאשר הנגנב לא ידע כלל שמשהו נלקח מרשותו, הגנב כלל אינו צריך להודיעם בחזרתו. שהרי מעולם לא חדלו הבעלים מלשמר את הגניבה מחמת שלא ידעו מכך (עיין עוד אגרות משה חושן משפט חלק א' סימן פ"ח).

אם כן, בנידון הלוקח ספר מבית המדרש אין צורך להודיע לגבאי. שהרי ממילא אינו יושב ומשמר את הספרים ודי בכך שהם בין כותלי בית המדרש.

אך בנידון שאלתך, מאחר ואנו תולים שהבעלים הבחינו כבר שהמעיל נלקח מהם, הרי שלא תיפטר מאחריותך עד השבת המעיל לידיהם.

אחריות המשכיר

בגליון הקודם[1] התבאר שהמשכיר בית חייב להתקין את הבית לשימוש השוכר כפי מנהג מדינה[2].

הפרעה לשימוש השוכר

כמו כן, אסור למשכיר לעשות דבר המפריע לשימוש השוכר במושכר, כגון אם השכיר דירה בבית המשותף לא יכול המשכיר לעשות שיפוצים בבית שלא כפי המוסכם מתחילה או הנהוג בין שכנים, אפילו אם השיפוץ גם לטובת השוכר[3], ולכן גם אם הפועלים לא נכנסים לדירת השוכר רק מפריעים בקולם יכול השוכר למחות כדין נזקי שכנים[4], מכל שכן אם מכר את הבית לגוי או אנס שמפריע לשוכר לדור[5],  ובזה חייב המשכיר למצוא בית אחר כמוהו, אפילו אם השכיר לו בית מסוים ('בית זה')[6] שהרי הוא הסיבה שהשוכר לא יוכל להשתמש בבית[7].

אחריות השוכר בשימוש המושכר

השוכר חייב להשתמש במושכר, הן קרקע, בית או מטלטלין, למטרה שהושכרה, ובאופן שנהוג להשתמש בו, כפי שיבואר.  

קרקע

השוכר קרקע לעבדה ולהפיק פירות בעד איזה תשלום, או מקבל קרקע באריסות, שמחלק עם בעל הבית את הפירות, או בחכירות, שמשלם לבעל הבית דבר קבוע מהפירות, חייב לעבוד בקרקע כפי המקובל בעבודת קרקע, ואף אינו יכול להזניח אותה מלעבוד בה[8]. אסור לו לשנות בעבודת הקרקע מהמקובל אם השינוי עלול לגרום הפסד לגוף הקרקע אלא יחזיר את הקרקע כפי שקיבל[9]. הנראה מזה, שאם לאחר התיקון יחזיר את הקרקע כפי שקיבל מותר לו לשנות, אבל המשכיר יכול למחות שלא יעשה כן אם חושש שיצטרך לעמו לדין על זה[10].

שינוי של השוכר בשימוש המושכר

השוכר בית חייב להשתמש בו למטרה שקיבל בלבד, ואינו יכול להשתמש בו למטרה אחרת שאפשר שיגרום למשכיר הפסד אפילו בעקיפין, כגון השוכר בית לדור בה ורוצה להשתמש בה כבית מלאכה מבלי לשנות בו דבר, והשימוש לא יזיק לבית מעבר לשימוש המקובל, יכול המשכיר להקפיד שלא ישתמש בה כבית מלאכה אם יש חשש סביר שמפני זה יאמרו שהבית אינו ראוי כ"כ למגורים, ולא יוכל להשכיר הבית במחיר הראוי[11]. וכן השוכר חנות עם עסק פעיל לאיזה זמן, אסור לו להזניח מלעבוד בה כראוי אם בזה יגרום להפסיד את העסק[12].

שיפוצים של השוכר במושכר

שוכר בית שרוצה לשנות דבר בגוף הבית לא יעשה כן בלי רשות המשכיר[13], אא"כ מנהג המדינה היא לעשות שינויים אלה שאז כאילו התנו מתחילה שיכול לשנות[14]. ולכן במקום שנהוג שהשוכר יכול לשנות בגוף הבית, כגון שינוי קירות ולהחזיר אותם בסוף השכירות, מותר לו לעשות כן[15].

שינוי שהמשכיר נהנה ממנו

גם אם אין מנהג מדינה בזה ולא הוסכם דבר מראש, כופה השוכר את המשכיר שירשנו לעשות שינוי שגם הבעל הבית נהנה ממנו, והוא לטובת שניהם. בכל שינוי שהוא לטובת שניהם שממילא היה עומד להיעשות, יכול השוכר לתבוע מהמשכיר השתתפות בהוצאות[16] כפי מה שהנהו.

לדוגמא, השוכר דירה בלי מטבח יכול השוכר לכפות את המשכיר שירשנו לבנות מטבח, ואם יצא ישלם לו המשכיר את תוספת השווי שבא לו מחמת בניית המטבח[17]. אך אם השינוי אינו לטובת שניהם כגון שבגלל תוספת מטבח לא יקבל המשכיר יותר דמי שכירות משוכר אחר וממילא לא היה עושה זאת בעצמו, פטור המשכיר לפצות אותו[18].

היה השינוי לטובת המשכיר אבל מפני שאין לו הכסף לא היה עושה זאת בעצמו פטור המשכיר לשלם לאחר שיצא השוכר, אבל אם השוכר השביח את הבית באמצע השכירות דבר שהוא לטובת המשכיר יכול הוא לנכות זאת מדמי השכירות[19].