שלום ניגש לאלימלך, גבאי 'אוצר הספרים' של הישיבה, וביקש ממנו אם יוכל לקחת את הכרך השני של שו"ת 'שאלה ותשובה'. להפתעתו, הוא נענה בסירוב מוחלט.

שלום רגיל לשאול ספרים מה'אוצר' כל העת, מעולם הוא לא נתקל בתשובה כזו - מה יום מיומים? - שאל את אלימלך.

- לא עוד! לאחרונה נעלמו ספרים רבים מ'אוצר הספרים'! החלטתי שאין יותר רשות לאף אחד להוציא ספרים מכותלי הישיבה! - ענה אלימלך בנחרצות.

- למה לאסור על כולם בשביל כמה עבריינים? - לא הבין שלום - תוכל למצוא פתרון אחר לכך.

- הכיצד?

- למשל, השואל יתחייב שאם הוא לא ישיב את הספר ל'אוצר' בתוך יומיים, עליו לשלם קנס של 10$, לטובת 'אוצר הספרים'.

כמובן שקנס זה יושת עליו מלבד חובתו להחזיר את הספר ל'אוצר' - הוסיף.

אלימלך נתרכך, הוא קיבל את דבריו ושלום יצא לדרכו שמח וטוב לב.

שעה קלה לאחר מכן תלה אלימלך מודעה בפתחו של 'אוצר הספרים':

הנהלת 'אוצר הספרים' מודיעה בזאת כי מעתה ואילך, אין להוציא שום ספר מכתלי הישיבה והמוציא גזלן הוא!

זולת, אם המוציא מקבל על עצמו שאם יתאחר מלהחזירו בתוך 48 שעות, ישלם קנס של 10$ לקופת 'אוצר הספרים'.

- נו נו... - חייך לייבי בשמעו את דברי ה'תקנה' - ממילא יש כאן 'אסמכתא'! שהרי ה'שואל' סבור בדעתו שבודאי יחזיר את הספר בתוך 48 שעות. הוא מעולם לא נתכוון באמת להתחייבות...

- אף יותר מכך - הוסיף דוד - באיזה קנין בדיוק מתחייב ה'שואל'? הוא אפילו אינו מוציא מפיו את ההתחיבות...

- דוקא בזה, לא נראה לי שאתה צודק. צדקה במחשבה מועילה (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רי"ב סעיף ח' וברמ"א, וכן בדברי הרמ"א - יורה דעה, סימן רנ"ח סעיף י"ג) - השיב עליו לייבי.

- אמשול לך משל, למה הדבר דומה? מי שקונה כרטיס הגרלה ומתחייב שאם יזכה יתן כך וכך לצדקה, הוא מתחייב במחשבה זו לתת לצדקה אם אכן זכה? אתמהה. ממש אותו הדבר, נדר של אסמכתא במחשבה...

דבריהם לא נעלמו מאזניו של אלימלך. הוא אץ רץ לשלום - מה זאת עשית לי כי לחוכא ואיטלולא שמתני?

הוא שח לברוך את מה ששמע. במקום לענות לו, תפסו ברוך וסחבו לבית המדרש. הוא הושיבו ופתח לפניו חומש 'בראשית' בפרשת השבוע, פרשת 'ויצא' (כח כ):

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַֹמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵֹר אֲעַשְֹרֶנּוּ לָךְ:

- וכי יעקב נדר נֶדֶר שלא חל? - הרעים ברוך בקולו בחדוותא דשמעתתא - הרי יעקב הבטיח בלשון 'אם יהיה'! התחייבות ב'אם' דין 'אסמכתא' יש לה (בבא מציעא דף ס"ו ע"ב. ועיין בהגר"א אורח חיים סימן תקס"ב סעיף י"ג שנתקבל נדרו כמ"ש 'אשר נדרת לי')!

- יעקב לא נתכוין לעשות בכלל 'תנאי' - התווכח עמו אלימלך - יעקב אבינו אמר 'אם' שכוונתו 'כאשר' (עיין שם בפירוש הרמב"ן ועוד מהראשונים).

ובכלל יעקב נדר כדי להציל את עצמו מצרה ורצה שיהיה ה' עמו. אולי שם יש גמירות דעת מוחלטת?!

- אמנם יש מהראשונים שכתבו לחלק כדבריך. יש הבדל בין הנודר מרצון, כמו יעקב שאכן כך רצה, שיהיה ה' עמו.

לעומת זאת, מי שנודר דרך קנס, שקונס את עצמו כך וכך לצדקה ואינו רוצה לבוא לידי כך, אין בדבריו כלום (רבינו ירוחם הו"ד בבית יוסף יורה דעה סימן רנ"ח. לשיטתו הוא דין כללי בדיני 'אסמכתא' ואף שלא במקום מצוה. ועיין בתשובת חתם סופר - יורה דעה סימן רמ"ב).

אך ראשונים אחרים סבירא להו דבנדר ליכא חיסרון משום 'אסמכתא'. הם הוכיחו זאת ממקרא זה שנאמר ביעקב (מרדכי - בבא קמא, פרק דו"ה סימן מ"ה).

- מדוע?

- כיון שבצדקה נקטינן 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'. דהיינו, באמירה בלבד נחשב הדבר כאילו בא כבר ליד הקדש, אם כן אין חיסרון של גמירות דעת כמו בכל 'אסמכתא' (עיין סמ"ע סימן ר"ז סקנ"ו).

- גם בנדרים ונדבות לצדקה נאמר דין זה 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'? סבור הייתי שרק בהקדש ל'בדק הבית'.

- אכן דעת רבים מהפוסקים שלא (עיין מדור 'קו ההלכה' גיליון קכ"א). אך כאן אף אם לא נעשה כבר ממון צדקה, לכל הפחות נעשה הדבר כ'נדר' וחייב לקיים את דבריו.

להלכה נפסק שיש להחמיר בדבר (שלחן ערוך -יורה דעה, סימן רנ"ח סעיף י'. ועיין בחתם סופר הנ"ל).

- ומה עם טענתם של הבחורים שמחשבה בלבד לא תועיל?

...

כפי שכבר הובא לעיל נפסק להלכה להחמיר בנדרים במחשבה גרידא.

אלא שבפתחי תשובה (יורה דעה, סימן רנ"ח סקי"ד) הביא את דברי תשובת דת אש (סימן י"ד) שכאשר לא הוציא מפיו מאומה, אלא רק חשב במחשבתו שרוצה לתת לצדקה, אין בכך נדר ואינו חייב לתת.

כל דין זה דנדר חל במחשבה, היינו כאשר הוציא מפיו שנודר לצדקה, אלא שלא פירש בפיו כמה רוצה לתת או למי, רק במחשבתו חשב על כך. בכהאי גוונא חייב לתת מה הסכום שחשב, למי שחשב ואינו יכול לשנות לתת לאחרים.

ואף שיש שנחלקו עליו (אמרי יושר חלק ב' סימן קס"ב, ועיין בתשובת מהרש"ם - חלק א' סו"ס ר"א), מכל מקום בודאי שבצירוף הא דבנדרי אסמכתא איכא פלוגתא בין הראשונים, וכאן כל הנדר היה רק במחשבה ללא דיבור כלל, יש מקום להקל ולומר שאין כאן נדר כלל, ובפרט שמסתבר שגם גמירת דעת ליתן לצדקה שרק בזה מתחייב במחשבה - אין כאן.

למעשה: נדרי אסמכתא שנעשו במחשבה בלבד ולא הוציא מפיו כלום - אינם חלים ואינו חייב לקיימם. בפרט בנידון דידן, קשה לומר שהנוטלים ספרים בכלל גמרו בדעתם להתחייב על כך.

בדעתי לתבוע את ראובן לבית הדין. אני חושש שהוא יכחיש את טענותיי, ולצורך כך ברצוני להראות לבית הדין הקלטה (Recording), ממצלמת מעקב (Surveillance camera) ובה נראה ראובן כשהוא מאשר את טענותיי.

שאלה: האם בית הדין יתייחס לקלטת זו?

תשובה: חוקי התורה קבעו כללים ברורים מאוד בנושא זה. בית דין יקבלו את דבריהם של שני עדים שבאים ומעידים בפני בית הדין או אם העדים חתומים על שטר. גם הודאת בעל הדין בעל פה בבית דין או כתב ידו המודה בתביעת התובע, מתקבלות בבית הדין (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ס"ט סעיף א').

ואף על פי כן מעיקר הדין כאשר לב הדיין נוטה להאמין לדברים, אף על פי שאין לכך ראיה הנדרשת מדין תורה, הוא רשאי לפסוק דינו על פי זה. למשל, אם העדים הם קרובים לאחד מבעלי הדין, אך בית הדין משתכנע באמיתות דבריהם, הם ישמשו את בית הדין בהחלטתו אף שמדין תורה אין עדותם מעלה או מורדת (שם, סימן ט"ו סעיף ה').

אלא שהמחבר שם מביא את דברי הרמב"ם על כך, שבימינו שנתרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה, אין לבית הדין להסתמך על ראיות שאינן תקיפות מדין תורה. מאידך, גם אין לו לדחותן, אלא ישא ויתן הדיין עם בעלי הדין עד שיודו בדבר.

לכאורה, הוא הדין לקלטת המדוברת, אף שבמקומות אחרים משמשת היא כראיה. אם בעל הדין יכחישנה, לא יוציאו בית הדין ממון על פיה (נתיבות סימן ט"ו סק"ב). אלא שכתבו הפוסקים שכאשר היא אומדנא 'חזקה' המקובלת על כולם, אפשר לדון על פיה. מקרים כאלו מצויים כבר בדברי הפוסקים, שפסקו הלכה על פי אומדנות ברורות וחזקות (פתחי תשובה סימן ט"ו סק"ט ועיין גם בקובץ הפוסקים שם).

אם כן, אם בית הדין יקבל את אמינות הקלטת שהיא מקורית ואינה מזוייפת, יש מקום לומר שהיא תכריע את הדין. בפרט שב'שטרי הבוררות' הנחתמים האידנא בבית הדין נכתב שבית הדין רשאי להכריע על פי אומדנא ושיקול דעתם (ערך ש"י וראה עוד ריטב"א בבא בתרא דף נ"ה ע"א). יש להדגיש, שקלטת שבה הוא אינו נראה, אלא רק קולו ישמע, אינה משמשת ראיה. קול ניתן לזייף בקל ולשנותו, כפי שמצינו אצל יעקב ועשיו (חתם סופר - הו"ד בפתחי תשובה חושן משפט סימן פ"א סק"ב).

בשבוע הבא נדון מה הדין אם התובע טוען שלא ידע כשהודה שמקליטים אותו לקריאה

בעיקרון נקנית השכירות בדרכי הקנינים שהמכירה נקנית, הן בקרקע[1] והן במטלטלין[2], אך ישנם בנוסף קנינים מיוחדים לשכירות כפי שיבואר.  

קניני שכירות קרקע

שכירות קרקע נקנית בכסף, דהיינו כשהשוכר נותן למשכיר פרוטה או שוה פרוטה[3] קנה השכירות, ושאר דמי המקח הם מלוה על השוכר[4], ודנו האחרונים אם המנהג לקיים הקנין בדמי קדימה (דעפאזי"ט) שאם יחזור בהם יאבד המעות, ניתן לשם קנס[5] או ניתן לשם קנין מעות[6], ואף בזה האם רק למי שפרע או לקנין גמור [7].

צ'ק דינו כשטר חוב על עצמו, שלדעת הרבה אחרונים מועיל מעיקר הדין כקנין כסף[8]. שטר חוב של צד שלישי דינו כשטר חוב על אחרים שנחלקו הפוסקים האם דינו ככסף[9], גם אם נכתב לכל המוכ"ז[10]. המשלם בכרטיס אשראי יש לדון האם דינו כקונה בקנין כסף או כשטר חוב על אחרים[11].

וכן קונה בקנין שטר דהיינו שטר שכתוב בו לשון קנין[12], ויש להסתפק האם החוזה בזמנינו דינו כקנין שטר[13].

השוכר קונה בקנין חזקה את הזכות להשתמש בקרקע אבל לא את בעלות הקרקע, לפיכך קונה בפעולה של הנאה מהקרקע דהיינו שאוכל מפירות הקרקע או העמיד בו דברים, כגון שהכניס רהיטים לדירה[14].

מסירת מפתח אינו בכלל חזקה, ואינו קונה אפילו שכירות קרקע אלא אם כן מנהג המדינה לקנות בכך[15].

הפוסקים נחלקו האם שכירות נקנית בקנין סודר[16], ויש אומרים שכל שאינו מכירה גמורה כמו שכירות ושאלה או מתנה ע"מ להחזיר אינם נקנים בקנין סודר[17].

קניני שכירות במטלטלין

שכירות מטלטלין נקנית בכל דרכי הקנייה של מטלטלין, דהיינו משיכה, הגבהה קנין ונחלקו הראשונים האם נקנה בכסף[18] או סודר[19].

מלבד הקנינים האמורים נקנית שכירות בקנין סיטומתא, באופנים שמוסכם בין אנשי המדינה כקנין[20].

תנאי השכירות

השוכר קונה בקנינים אלה את השכירות בדבר המושכר והמשכיר מתחייב ממילא חיובי משכיר כפי התנאים שהסכימו עליהם לפני הקנין[21], ואם לא פירשו את תנאי השכירות חלים תנאי השכירות כפי מנהג המדינה[22].

שטר שכירות, חוזה

במקום שנהוג לכתוב שטר שכירות (חוזה) מחייבים תנאי השטר שחתמו עליו השוכר והמשכיר, וגם אם התנאים שונים מהנהוג ויש שכתב שזה אפילו אם המתחייב יאמר שלא קרא את השטר לפני שחתם והיה סבור שנכתב כפי הנהוג, או שסיכמו ביניהם אחרת מהכתוב בשטר[23].

כמו כן, במקום שנהוג להקפיד לכתוב שטר שכירות, לא חלה השכירות לפני שחתמו על השטר הגם שעשו קנין כדין, שלא סמכה דעתם להתחייב לפני חתימת השטר[24].