דוד עזב את ביתו, מאוחר כבר ועליו להגיע למקום עבודתו. בדיוק כעת, 'החליט' המייבש (Dryer) שבביתו לחדול מפעולתו. הטכנאי (Technician) שהזמיןשסוף סוף הגיע, והוא נתפנה לעזוב את ביתו.

- הוא 'היימישע יוד' - הסביר בטלפון לרעיתו, שחששה להשאירו לבד בביתם - את יכולה להיות רגועה. הוא גם מאוד זול, $60 לשעת עבודה.

מאוחר יותר קיבל דוד שיחה מהטכנאי - הלו, ר' דוד! הבעיה נמצאת בצינור המוביל את האויר החם היוצא מן המיבש החוצה, אך יש לנו בעיה קטנה...

- מהי?

- הייתי צריך לצאת החוצה, לחצר, כדי לטפל במבואות הצינור שנמצאים בחוץ. בינתיים נכנס חתול לביתך והפך את הכלים שהיו מונחים על המזנון (Buffet) שבסלון הבית... כנראה שלא סגרתי את הדלת עד הסוף...

- צר לי על כך, המקום ימלא חסרונך...

- אל תמהר... מי אמר שאני חייב לשלם עליהם?

- זיל קרי בי רב - ענה דוד בכעס עצור - 'כל האומנין שומרי שכר הן' (בבא מציעא דף פ' ע"ב).

 - אדרבה, מטונך... - הראה הטכנאי את כוחו - כיצד נהפכתי לשומר? אפילו את המייבש, שעליו הופקדתי, לא הגבהתי ולא עשיתי בו קנין (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רצ"א סעיף ה')! כיצד נהפכתי לשומר שכר על הכלים שעמדו בסלון? אתמהה.

- וכי אם תניח את דלת בית חבירך פתוחה ויבואו אחריך מזיקין, תיפטר? העולם איננו הפקר!

- כל זה אכניס... גם במקום כזה, אם לא מצויים מזיקים שיכנסו מבעד לדלת, פטור. זהו גרמא בנזקין (עיין תשובת מהרשד"ם - חושן משפט סימן שס"ה ובים של שלמה - בבא קמא, פרק ו' סימן ג'. ואם ברי היזיקא, עיין בפעמוני זהב סימן שצ"ו). וכי מעולם לא קרה לך שהדלת בביתך נשארה פתוחה קצת???

...

- תבוא עם הרכב (Car) למוסך (Garage) שלי ואבדוק לך אותו - חתם אליהו מ'טכנופיקס' את השיחה.

כעבור מספר דקות הופיע שלום בשער המוסך - אשאיר כאן את הרכב, תתקשר להודיע לי כשתגמור את התיקון. אני צריך את הרכב עוד להיום בצהריים...

- ראית את השלט שעל הקיר - וידא אליהו - החוק מחייב $75 על כל שעת עבודה של איבחון (Diagnosis)!

אליהו הניח את הרכב דלוק בצד המוסך, הוא רצה לבדוק האם הבעיה נמצאת במנוע. לאחר כמחצית השעה הוא חזר מצידו השני של המוסך, ועיניו חשכו. הרכב איננו ואני אנה אני בא?!

כנראה אחד מהעוברי פרחי ניצל את ההמולה שבמוסך, נכנס לרכב הדולק ויצא עמו לדרכו - מדוע בעצם שלא יעשה זאת? - הרהר אליהו לעצמו במרירות - הרי שלחן והרי בשר והרי סכין... הכל היה מוכן בעבורו...

- מעולם לא קרה לי דבר כזה - הסביר לשלום ההמום בטלפון - הרכב היה בתוך המוסך שלי(!) ומישהו העיז לגנבו כך לאור היום!

- אני לא מאמין שחברת הביטוח תשלם על גניבה שכזו. הרכב דלק כך ללא השגחה!

- מה תעשה?

- מה אעשה??? אתבע אותך!

- הסברתי לך שזה דבר רגיל להניח כך רכב. למה שאתחייב לשלם על כך?

- נניח שאתה צודק ואין זו 'פשיעה'. 'גניבה ואבידה' יש כאן! 'כל האומנין שומרי שכר' - חזר על ההלכה הידועה לכל.

...

רש"י בפירושו על דברי המשנה הנ"ל כתב וז"ל 'קבלנים המקבלים עליהם לעשות המלאכה בבתיהם'. יש מי שדייק בלשון רש"י דדין זה הוא רק באומנין שהם קבלנים. אם הם שכירים המקבלים את שכרם לפי זמן העבודה, אינם בכלל האמור (סמ"ע סימן ש"ו סק"א).

בטעם הדברים ביאר הסמ"ע, דהרי מה שאומן נעשה לשומר שכר אינו מחמת השכר שמקבל על עבודתו. שכר זה אינו בעבור שמירה, אלא תמורת מלאכתו. שכרו הוא בכך שהוא נהנה שבחרו הבעלים דוקא בו שיתקן בעבורם ולא באחרים. הנאה זו לא שייכת כל כך בשכיר, שיכולים הבעלים לשלחו ולקחת אחרים תחתיו.

אמנם בש"ך (שם סק"א) פליג וס"ל דאף שכיר הוי שומר שכר.

דיוק נוסף העולה מדברי רש"י הנ"ל, הלכה זו היא דוקא כאשר המלאכה נעשית בביתו של האומן. כאשר האומן בא לבית בעל הבית ושם נעשית מלאכתו, הוא איננו שומר שכר.

גם להלכה זו הסכימו בסמ"ע (שם) ובב"ח (ריש סימן ש"ו ועיין בפתחי תשובה שם סק"א). כל זמן שהאומן נמצא בבית הבעלים, לא נסתלקו הבעלים מאחריותם על החפץ וממילא הוא פטור משמירתו. ובב"ח הוסיף בטעמו, שבגמרא (בבא מציעא פ' ע"ב) אמרינן דהטעם שאומנין הוו שומרי שכר, כיון שנהנים בכך שתפוסים בחפץ בשכרם (עיין 'מעשה שהיה' - גליון ל"ז). טעם זה אינו שייך כאשר המלאכה נעשית בבית בעה"ב.

גם כאן נחלק עליו הש"ך (שם) והסכים בקצות (שם סק"ד) לדבריו, ונקטו שניהם שאף בבית בעה"ב נחשב האומן לשומר שכר.

ועתה נבוא לדון למעשה במעשה שהיה. במקרה הראשון - לכאורה נראה שאף לדברי הש"ך וסייעתיה דאף בבית הבעלים דין שומר שכר לאומנין, היינו דוקא על אותו החפץ שנמסר להם לתקנו. אך לחייבם על כל מה שנמצא בבית הבעלים כשומר שכר, הדבר רחוק מן הסברא (ואף שמצאנו פלוגתת הפוסקים במשרת שמקבל שכר על עבודתו בבית בעלים אי הוי שומר שכר על כל מה שבבית, עיין מחנה אפרים סימן ל"א משומרים שהביא דברי המהרש"ך ובקצות סימן רצ"א סוס"ק ו', הביאם בפתחי תשובה סימן ש"ג סק"א. היינו דוקא במשרת שנשכר לכל מלאכת הבית, אך בנידון דידן קשה לומר שאומן שקיבל אחד מחפצי הבית לטפל בו יהפוך להיות שומר שכר על כל הבית, עיין בפתחי חושן - פיקדון, פרק א' הערה י"ז דאפילו שומר חינם לא הוי).

גם ליכא הכא משום 'פשיעה', כיון שלא מצוי שיקרה נזק בהיעדרות כה מועטת מהבית כששוהה בקירבת מקום. ושלישית, הרי האומן מעולם לא עשה קנין על כל כלי הבית להיעשות עליהם שומר (ולגבי המייבש עצמו שבו מטפל, עיין בנתיבות בסימן ש"ו סק"א. אמנם עיין ערך ש"י סימן רצ"א ס"ה ומנחת פתים סימן ש"ו ס"ד שדנים בדבריו).

לגבי המקרה השני - ראשית, יל"ע אם בכלל יכול האומן לומר 'קים לי' כשיטת הסמ"ע ולפטור את עצמו מחמת היותו שכיר, כיון דהיא שיטת יחידאה. בפרט, שיש מקום לומר שאף הסמ"ע יודה לחייב בנידון דידן. כל מעלתו של הקבלן על פני השכיר היא כיון שהבעלים לא יחליפוהו באחר וחייבים לתת לו לגמור את מלאכתו, וכנ"ל. אם כן כאשר השכיר גם הוא בטוח בזאת, אין דינו נופל מהקבלן והוי שומר שכר החייב בגניבה ואבידה. יתר על כן, מחמת טעם זה עצמו אף באמת ייחשב כקבלן ולא כשכיר יום (מה גם שיכול לעשות מלאכתו אימתי שירצה, עיין סמ"ע סימן רכ"ז סקנ"ט, נתיבות סימן רס"ד סק"ח וחכמת שלמה סימן של"ג סעיף ג').

נכנסתי לחוזה על קרקע שלי, כשבחוזה יש סעיף של קנס. הקונה הניח סכום של $10,000 בנאמנות (Escrow) מתוך הסכמה שאם לא יביא את העיסקה לידי סיום עד לתאריך שנקבע, הכסף שבנאמנות יהיה שלי. דאגנו שהנוסח שבחוזה יהיה בו תוקף מבחינה הלכתית כדי לסלק אסמכתא.

במשך כל הזמן שחלף לא הזכרתי לקונה מאומה מכל זה. כעת, לאחר שכבר עבר התאריך שבחוזה, התקשר הקונה ורצה לסיים את העיסקה. הערתי לו שהכסף המונח בנאמנות מגיע לי, כפי מה שנכתב בחוזה. הוא התנגד וטען שהוא הסיק מכך שלא הזכרתי לו דבר בכל אותה התקופה, שאני לא ממהר לסגור את העיסקה ומחמת כן השקיע את ראשו בעסקים אחרים.

שאלה: האם צדקו דברי הקונה, ששתיקתי העידה על הסכמתי לאחר את העיסקה?

תשובה: עיקר הנידון בשאלה זו הוא, האם בכל תנאי נדרש שהצדדים יבקשו את קיומו, לולי זאת התנאי לא מחייב. או שמא, תנאי שהגיע זמנו מחייב אוטומטית, ואף אם הצדדים לא דרשו בכל הזמן לקיימו.

יש שכתבו (עבודת הגרשוני סימן ז' הו"ד בפתחי תשובה סימן ע"ג סק"י) שכל זמן שהצד המחייב לא דרש לקיים את התנאי, התנאי איננו מחייב. הם למדו זאת מדין אחד שנשבע לחבירו לפרעו עד זמן מסוים, דנקטינן שכל זמן שלא תבעו המלוה אינו עובר על השבועה (סמ"ע סימן ע"ג סקי"ט ממשמעות דברי הטור). דין זה נלמד מדין 'הלנת שכר'. אף שהמעביד התחייב על שכר העובד למועד זה, מכל מקום אינו עובר ב'בל תלין' כל זמן שהשכיר לא תבע את שכרו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן של"ט סעיף י').

אחרים (ערך ש"י סימן ע"ג סעיף ו') נחלקו וסבירא להו שאין הנידון דומה לראיה. לגבי 'בל תלין' סביר להניח שאם העובד לא דורש את שכרו, הרי שהוא מסכים לגבותו מאוחר יותר. לולי זאת, מה יתן לו ומה יוסיף לו ששתק? מה שאין כן בתנאי של קנס ועונש, שתיקת הצד המחייב נובעת מכך שרוצה שיגיע הזמן וייתחייב הצד שכנגד בתשלום הקנס ומחמת כן שתקו, אך בודאי שמעולם לא נתכוונו לוותר על התנאי (זאת ועוד שיש שנחלקו על הדין הנ"ל שכתב הסמ"ע בסי' ע"ג, עיי"ש בטו"ז).

אשר על כן, כיון שהדבר שנוי במחלוקת אי אפשר להוציא ולחייב את הלוקח בתשלום הקנס ויכול לפטור את עצמו כשיטה הראשונה.

לדחות פועל אחר ממשרתו

אסור להציע עצמו למעביד אם בזה ידחה פועל אחר ממשרתו אפילו אם לא עשה עמו חוזה לזמן[1]. עשה הפועל עם המעביד חוזה לזמן, ומפני שהשני דחה אותו אינו משלם הבעל הבית כפי החוזה, דנו הפוסקים האם הפועל השני חייב לפצות את הפועל הראשון[2].

להציע עצמו לאחר גמר החוזה עם הראשון

לעומת זה, אם המעביד שכר את הפועל עד זמן שקבעו ביניהם, וכבר נגמר הזמן ועדיין לא קבע עם הפועל שימשיך לאחר כלות הזמן, אין איסור לפועל אחר להציע עצמו אפילו תוך זמן[3], אבל אם מנהג המקום הוא להמשיך עם הפועל הראשון לאחר כלות החוזה דינו כקבע עם הראשון ואסור להציע עצמו אפילו לאחר כלות הזמן[4].

להציע עצמו למעביד שפסק לשכור פועל

וכן כתב המחבר שאסור להציע עצמו לעבודה למעביד לאחר כאשר זה קבע עם פועל אחר ופסק עמו המשכורת[5].

אכן בביאור דין זה נחלקו הפוסקים כדלהלן:

פועל שהשביח העסק

יש שכתב שדין זה נאמר רק בפועל שכבר עבד מקודם אצל המעביד ובטרחתו הועיל לעסק, שבזה זוכה לעדיפות לעומת פועל אחר, ודינו דומה ל'עני המנקף בראש הזית' שקבעו חז"ל שבגלל טרחתו אסור לאחר לקדם ולזכות, ודינו כגזל מדבריהם שיש שכתבו שמוציאים בדיינין[6], אבל אם רק עתה קבע המעביד עם הפועל מותר לאחר להציע עצמו כי יתכן שלא ימצא בעל הבית נוח כזה ודינו כמציאה שמותר לקדם ולזכות במציאה שאחר היפך בה[7], ואף כאן מותר להציע עצמו אפילו לאחר שהבעל הבית פסק עם הראשון[8].

מלמד לעומת פועל

ויש שכתב שדין זה נאמר גם בפועל סתם שלא עבד עדיין אצל המעביד. לאחר שהמעביד קבע עמו שיעבוד אצלו ופסקו המשכורת בוודאי סמכה דעתו שהמעביד לא יהיה מחוסר אמנה לחזור בו, אולם שונה דינו של מלמד - או כל התעסקות שנאמר בו קנאת סופרים תרבה חכמה -, שאזי אפילו לאחר שהבטיח לו שישכור אותו מותר למעביד לחזור אחר מי שילמד יותר טוב, ולכן לא סמכה דעתו של המלמד עד שיתחיל ללמד ולכן מותר למלמד אחר להציע עצמו[9].

פועל שעבד כבר בבית המעביד

ויש שכתב שהן בפועל והן במלמד שהמעביד קבע עמו ופסקו המשכורת ודאי סמכה דעתו של הפועל וכל שכן המלמד[10] שהמעביד לא יחזור בו ולכן אסור לאחר להציע עצמו, אבל אף אם עדיין לא פסק עמו אסור להציע עצמו כאשר הפועל היה נשכר אצל בעל הבית עד עתה לזמן ונגמר הזמן שנקבע בחוזה, ולולי שבא השני היה פוסק עם  הפועל לתקופה חדשה במשכורת הקודמת, ואזי אסור להציע עצמו הגם שהבעל הבית והפועל ראשון לא קבעו עדיין המשך החוזה[11].

מעביד שמציע לפועל שעובד אצל מעביד אחר

כתב המחבר שמותר לבעל הבית להציע למלמד אצל בעל הבית אחר לעזוב את משרתו ולעבוד אצלו[12], ואין בזה משום איסור של 'מהפך בחררה ובא אחר ונטלו'. כל זה כשמותר למלמד לחזור בו מעבודתו אצל המעביד הראשון, כגון שלא עשה קנין ואין בחזרתו משום דבר האבד למעביד[13].

בטעם הדבר, יש שכתבו שהמדובר כגון מלמד שלא כל אחד דומה בהסברה, לכן בעד הבעל הבית דינו כמציאה[14], או במקצוע שאין הדרך לחפש מומחים שגם מפני זה נחשב הדבר כמציאה[15], אבל יש שכתבו שרק במלמד וכדומה בדבר מצוה התירו, אבל לא משום שזה דבר שאינו מצוי[16]. ויש שכתבו שכל שמשרתו תלוי בדעת אחרים ולא סמכה דעתו של הפועל בזה, מותר למעביד אחר להציע שיעבוד אצלו[17].

וכתבו האחרונים שאם אסור מדינא לפועל אחר להשכיר עצמו גם לבעל הבית אסור לשכור פועל שעובד אצל אחר[18].