כבר מדי מאוחר - חשב בנימין לעצמו - אינני יכול כבר להתקשר לחנוך ולהחזיר לו את מפתחות הרכב שלו.

תחילתו של המעשה בתחילת אותו הערב. בנימין היה צריך לנסוע לעיר הסמוכה כדי להשתתף בשמחת הנישואין של אחיו. דא עקא, שבאותו היום חדל רכבו לנסוע והיה עליו להכניסו לתיקון במוסך (Garage). חנוך ידידו נחלץ לעזרתו והציע לו להשתמש ברכב שלו - תחזיר לי את הרכב מחר בבוקר, אני לא צריך אותו עד אז - הסביר לבנימין.

כשחזר בנימין לעירו זו כבר לא היתה שעת לילה מאוחרת, אלא שעת בוקר מוקדמת - חנוך בודאי כבר עלה על יצועו - הרהר בנימין - אין טעם להפריעו מִשְׁנָתוֹ.

הוא החנה את הרכב מתחת לביתו של חנוך ועלה לביתו מיד כדי לחטוף תנומה לפני שיאיר השחר. עליו לקום מוקדם בבוקר כדי להשיב לחנוך את רכבו.

למחרת בבוקר כשחנוך ירד לתפילת שחרית הוא הבחין ברכבו שחנה על יד ביתו. הוא נדהם כשראה שכל צידו של הרכב היה הרוס.

- מזל טוב ר' בנימין - הוא קרא לתוך שפורפרת הטלפון.

אני כבר יורד אליך, לתת לך את המפתחות - ענה בנימין בעייפות מתוך שנתו - לא חשבתי שתצטרך את הרכב מוקדם כל כך. התפללת כבר שחרית?

- אני עדיין לא צריך את הרכב עתה. אך נראה לי שלא אוכל להתשמש בו גם לא מאוחר יותר... - ענה לו במרירות.

כאן כבר התעורר בנימין לחלוטין, הוא הבין שמשהו אינו כשורה - מה קרה? הילדים השאירו את הרכב מלוכלך? אנקה את זה... אין לך מה לדאוג...

חנוך נוכח לדעת שלא ידו של בנימין היתה במעל והוא איננו יודע מאומה מכל מה שקרה. הוא סיפר לבנימין את מה שגילה כעת. הם הבינו שכנראה שהדבר קרה לאחר שבנימין החנה את הרכב. רכב חולף פגע ברכבו של חנוך וברח.

- כנראה שעלי לשלם את התיקון - חשב בנימין בקול - 'שואל חייב באונסין' (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"מ סעיף א')...

- 'שואל' לאחר שכלתה שאילתו אינו אלא 'שומר שכר'  (שם סימן שמ"ג סעיף א') - השיב חנוך כנגדו - 'שומר שכר' חייב רק ב'גניבה ואבידה' (שם סימן ש"ג סעיף ב')...

- עדיין לא כלה ונגמר זמן השאילה שלי. הרי המפתחות עדיין ברשותי ולא החזרתי לך אותן - התווכח בנימין.

- מכיון ואתה שאלת את הרכב לנסיעה לחתונה, דהיינו לפעולה מסויימת, הרי שזמן השאילה שלך נגמר ברגע שסיימת מלאכה זו. מה שמפתחות הרכב נותרו אצלך במשך הלילה זה לא היה לצורך השימוש שלך.

- אינני מסכים עם דבריך. עדיין חובת השמירה היתה מוטלת עלי.

- בכלל אני חושב שזה נחשב שכבר החזרת לי את הפיקדון. הרי יש לי בביתי מפתחות נוספים לרכב זה. אם כן הנחת את הרכב במקום המשתמר ונעלת אותו. אולי אתה נחשב עדיין כשומר על המפתחות, אך בודאי שלא על הרכב עצמו.

הם החליטו להפנות את שאלתם ל'קו ההלכה'. בנימין התיישב, ערך את הדברים ושלחם בפאק"ס לבית ההוראה.

תשובת הרבנים לא איחרה לבוא וזו תוכנה:

בנימין פטור מתשלומי הנזק.

ראשית כל, צדקו דבריכם דשואל חייב לשלם את תשלומי הנזקין שקרו בחפץ השאול על ידי אחרים. אלא שחוזר השואל וגובה זאת מיד המזיק (שם סימן שמ"ז).

כמו כן, נכונים דבריכם שהשואל חפץ בעבור תשמיש מסויים, כגון בנידון דידן שבנימין שאל את הרכב לנסיעה לחתונת אחיו, זמן השאלה כלה רק בגמר שימושו (אורים ותומים סימן ע"ג ביאורים סק"ד והו"ד בפתחי תשובה סימן שמ"א סק"א).

שוכר שכלה זמן שאילתו נעשה על החפץ כשומר שכר ופטור על האונסין וחייב בגניבה ואבידה (סימן שמ"ג סעיף א').

אלא שבנידוננו אף שכלה זמן שאילתו, יש עדיין מקום לחייבו על 'אונס' אפילו לאחר מכן. שהרי השואל אינו יכול להחזיר את הרכב אלא למחרת בבוקרו של יום, ונחלקו הפוסקים בכך מה דין השואל כשמלאכתו נגמרת בזמן שאין הדרך שיחזיר אז להבעלים. מה דינו בלילה זה שנותר אצלו אף שכבר איננו צריך לו ואין לו בזה שום הנאה.

יש מהם שסבורים שאם הדרך שהחפץ נותר ללון ברשות השואל, פטור השואל. לשיטתם אין השואל חייב בכה"ג אלא אם כן יש לו איזו הנאה בכך שהחפץ עדיין מונח ברשותו. כגון אם הדרך היא להשיב ליד הבעלים בלילה והוא הותירו ברשותו כיון שצריך אותו שוב למחרת ואיננו רוצה לטרוח ללכת לקחתו מיד הבעלים. אך אם אין לשואל שום תועלת בכך שהחפץ השאול מונח עדיין ברשותו, הרי שכלתה שאילתו ופטור מאונסין ('מחנה אפרים' - שאלה סימן ז').

אך אחרים כתבו להיפך. כל שדרך העולם שהחפץ השאול נותר בזמן זה ביד השואל, אף אם כבר כילה את השתמשותו, דין שואל עליו. כגון, אם השימוש נגמר בשעת לילה מאוחרת שאין כל אפשרות להחזיר את הפיקדון ליד בעליו, הרי שעדיין חייב באונסין ('נתיבות המשפט' סימן קפ"ו סק"ב).

לכאורה גם בנידון דידן כילה כבר השואל את שימושו בחפץ השאול ואיננו צריך לו עוד, וגם אין הדרך להשיבו בשעה כל כך מאוחרת ויהיה הדבר תלוי בשיטות הפוסקים הללו.

אלא דאף להמחייבים, לכאורה כאן יהיה השואל פטור. השבת הרכב לרחוב שבו דר המשאיל היא השבת הפיקדון למקומו וסיום השאלה, ואף אם המפתחות עדיין נותרו ביד השואל. בפרט שלבעלים יש מפתחות אחרים להשתמש ברכב.

ואף שלא הודיע השואל שהשיב את החפץ, מכיון שלא עשה זאת רק משום שלא יכל לעשות זאת, פטור וכלתה שאילתו ('מחנה אפרים' שם, 'דברי חיים' (אוירבאך) מכירה סימן כ', 'שער המשפט' סימן קפ"ו סק"א ו'דברי משפט' סימן רל"ב סק"ו). 

שידכתי בין ראובן לשמעון לצורך עיסקה גדולה שאכן יצאה לפועל. באתי על שכרי כנהוג, 5% מהעיסקה. לאחר מספר ימים גילה הקונה כי הסחורה פגומה וחזר בו מהמקח וביטל אותו.

שאלה: האם עלי להשיב את דמי התיווך שקיבלתי עבור עיסקה זו?

תשובה: עיקר העבודה של מתווך היא להביא את שני הצדדים להשלים ביניהם את המקח ועל כך שכרו. אם לאחר שנעשה המקח חזרו בהם הצדדים והחליטו לבטל את העיסקה, עדיין חייבים הם בתשלום דמי התיווך להמתווך (ט"ז חושן משפט סימן קפ"ה ושער אפרים סימן ק"נ). גם אם המקח לא הושלם עדיין, אלא רק נחתם בין הצדדים 'חוזה' שמחייב אותם להביא את העניין על גמרו, הם חייבים בתשלום דמי התיווך אף אם הצדדים חזרו בהם מההתחייבות שבחוזה.

אמנם, אם המקח בוטל מחמת שנמצא בו פגם, הרי שביטולו חל למפרע ויוצא שהמתווך מעולם לא הביא את הצדדים לכלל גמר המקח ואינם חייבים לשלם לו כלום (שער אפרים, שם). אלא שאם הפגם ניתן לתיקון, שבמקרה כזה המקח אינו בטל (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רל"ב סעיף ה'), אף אם הצדדים החליטו לבטלו, הרי שהמתווך סיים את המקח והם ביטלו אותו לאחר מכן והוא בא בשכרו.

לפעמים הצדדים משלמים את שכרו של המתווך עוד לפני השלמת העיסקה, כאשר נראה שהעיסקה עומדת להסתיים. במקרה כזה אם היא בסופו של דבר היא לא הושלמה נחלקו הפוסקים האם על המתווך להחזיר את דמי התיווך. יש שטענו שבכך שהצדדים שילמו לו לפני השלמת העיסקה, הרי שהם הראו שהתשלום בא עבור מאמציו ולאו דוקא עבור השלמת העיסקה ואינו חייב להשיב את התשלום. אך אחרים סבורים שמכל מקום התשלום היה על השלמת העיסקה מפני שסברו שכך יהיה, ואם לבסוף העיסקה לא הסתיימה עליו להשיב את דמי התיווך (משפט שלום סימן קפ"ה עם צדדים לכאן ולכאן).

כאשר יִוָדַע שהמוכר ידע מראש על הפגם והסתיר זאת מהמתווך, ההלכה כדלהלן. אם המתווך תיווך עיסקה זו על דעת עצמו, המוכר אינו חייב לשלם לו על התיווך. על המתווך לחשוש לכך שהמוכר מסתיר ממנו פגמים ומומים שבמקח בתקוה שהלוקח לא יקפיד על כך. אם כן המתווך מראש מסתכן בכגון דא ויודע ששכרו אינו מובטח.

אך אם המוכר ביקש זאת מידו למצוא בעבורו לוקח, חייב המוכר בתשלום שכרו. בכהאי גוונא יודע המוכר שהמתווך לא יטרח אילו ידע שהמקח פגום, והסכים מראש לשלם על עבודתו אף אם בסופו של דבר לא תושלם.

חלוקת הריווח והפסד כפי התנאי או מנהג

שותפים שכל אחד השקיע מעות בשותפות סכום שונה מחבירו, כגון זה מאה  וזה מאתיים וזה שלוש מאות, מחלקים את הרווחים והפסדים כפי שהתנו[1], או כפי מנהג המדינה ידוע במסחר זה, שבסתם על דעת המנהג השתתפו[2].

חלוקת הריווח והפסד מעיקר הדין

א) שינוי ערך מטבע או סחורה לפני ההתעסקות:

השתתפו במעות ונשתנה שער המטבע, כגון שותפים בני חו"ל שפתחו חשבון משותף של דולרים בא"י ובאים לפרק השותפות לפני שהוציאו המעות להתעסק בו, ובינתיים נשתנה שווי המטבע, מחלקים את הרווח והפסד של שווי המטבע בהתאם למעות שהשקיע כל אחד[3].

ומכל שכן אם כל אחד מהשותפים הניח סחורה שלו לשותפות כדי למכור בשותפות, ועד שהספיקו למכור הסחורה נשתנה הערך, וכעת באו לפרק השותפות, לוקח כל אחד כפי שהניח[4].

השקיע אחד מעות והשני סחורה ונשתנה השווי של המעות בלבד או של הסחורה בלבד, או ששניהם השקיעו מעות או סחורה, ורק שווי המעות או הסחורה של אחד מהם נשתנה, נחלקו הפוסקים האם גם בזה ההפסד או הרווח הוא רק של בעל המעות או הסחורה ששוויו נשתנה, או שבזה הרווח או הפסד לפי האחוז השווי בעת שהשתתפו[5]. 

וכתבו הפוסקים שכן הדין  אם לאחר שקנו במעות וסחרו בעסק שלמענו השתתפו, כגון שקנו בית ולאחר שמכרו הבית שוב יש מעות בכיס המשותף - בחשבון בנק[6] או במזומנים – ועד שהספיקו לפרק השותפות נשתנה שווי המטבע, מחלקים את הרווח של שינוי המטבע בהתאם לאחוז שהשקיע כל אחד בתחילת השותפות[7].

ב) חלוקת רווח והפסד לאחר שהתחילו להתעסק:

בכל שותפות של מקח וממכר משותפים השותפים בשווה, הן לריווח והן להפסד, ללא יחס כמה השקיע כל אחד מהם, לפיכך מחלקים הרווח והפסד בשוה בין השותפים הגם שכל אחד השקיע סכום שונה מחבירו[8].

יש שכתבו שהמדובר בסחורה או עסק שנשתתפו בדבר שאי אפשר לחלק, כגון בנין וכדומה, ששני השותפים צריכים זה לזה ולכן משותפים בשווה, אבל אם נשתתפו בשאר מיני סחורה שעומדים לחלק ואינם גוף אחד, כמו קניית מניות שהשקעת השותף רק מגדיל את מספר המנות שקנו בשותפות, אבל אין צורך במעות השותף לקיים המקח, בזה משותפים לרווח והפסד כפי האחוז של כל שותף ומחלקים הרווח והפסד כפי המעות שהשקיעו[9].

ויש שכתבו שאפילו בדברים שאינם גוף לזה גם כן אמור הדין שאם לא התנו לחלק אזי חלוקת הרווח והפסד בשווה, והטעם בזה הוא, שהשותף שמשקיע יותר מחבירו סבור שהשני מוכשר ממנו ולכן מוותר לחלק הרווח בשוה, ואילו המשקיע פחות מחבירו מסכים לקבל אחריות שווה להפסד מפני הסיכוי  שירוויח יותר. לפי טעם זה החלוקה השווה הן לרווח והן להפסד היא בכל סוגי סחורה, אפילו ששני השותפים לא היו צריכים זה לזה כדי לקיים המקח[10].

ויש שכתב שכל סחורה שקנו למקח וממכר, החלוקה היא בין כולם בשוה הן לרווח והן להפסד, אבל אם קנו סחורה כדי לחלק את גוף הסחורה ולאחר מכן נמלכו למכור ולחלק הרווח, אזי אם הדבר שקנו יחד היה ראוי לחלק מחלקים החלקים לפי מעות, כגון שקנו מניות כדי לחלק ביניהם ונמלכו למכור מחלקים הרווח לפי המעות שהשקיעו, ואם נשתתפו בדבר שבעת שהשתתפו לא היה ראוי לחלק וצריך מעשה לחלוק, כגון יהלום גדול שצריך לשבר לחלקים ונמלכו למכור, מחלקים הרווח בשוה בין כולם[11].