- התוכלו להלוות לנו בקבוק חלב? - שאלה בתם של משפחת ראטענבערג את מרת ליבערמאן -  אמי לא שמה לב שנגמר לנו החלב בבית. היא רוצה להשכיב את הילדים הקטנים לישון...

מרת ליבערמאן סרה למטבח ביתה לבדוק את המקרר (Refrigerator) - אין לנו בקבוק שלם - קראה ממטבח הבית - אך אתן לך את הבקבוק הפתוח שלנו. בין כך המשלוח (Delivery) מהסופרמרקט עתיד להגיע בכל רגע. יש שם גם חלב...

למחרת, בשעת אחר צהרים, נקשה מרת ליבערמאן על דלת ביתה של משפחת ראטעבערג - בדיוק באמצע אפיית העוגה נגמרה לי אבקת האפיה (Baking powder). תוכלי לתת לי קצת אבקת אפיה?

- בודאי, מה השאלה? בפרט שאתמול הלוית לי בקבוק חלב...

בעודה מכניסה קצת אבקת אפיה לתוך שקית, קראה מרת ראטענבערג לבִתָּהּ - בינתיים, הוציאי מהמקרר בקבוק חלב, קניתי היום מספר בקבוקים. תמסרי את זה לשכנה שעומדת בדלת, היא הלותה לנו אתמול חלב...

- אבל אני הלויתי לכם בקבוק שאינו שלם... כיצד את מחזירה לי בקבוק חלב שלם? זה 'ריבית'!

- בתור שכנות אנחנו לא מקפידות על קצת חלב. הייתי נותנת לך את זה גם סתם כך... שמעתי פעם שאין בזה בעיה של 'ריבית'...

...

אברהם היה אובד עצות, הרכב (Car) שלו נשבר אתמול. עליו להגיע הערב ללעיקווד לחתונה בבית אחד מידידיו הקרובים.

הוא עמד לאחר שחרית בבית המדרש וסיפר זאת לחברו הטוב, יצחק.

- אתה יכול לקחת את הרכב שלי להערב, אני לא צריך אותו... - הגיב יצחק.

- תודה רבה - שמח אברהם. הוא הרהר לשניה ופניו החמיצו - נראה לי שעלי לסרב להצעתך...

- מה קרה? - השתומם יצחק.

- שבוע שעבר הלויתי לך 1,000$. לא נראה לך שיש כאן 'ריבית'? אתה מיטיב עם המלוה שלך!

- אח... הרי הייתי משאיל לך את הרכב אפילו אם לא היית מלוה לי כסף! יותר מזה, הרי בשנה שעברה קרה לך אותו מקרה והשתמשת ברכבי מספר פעמים עד שהרכב שלך תוקן... אומר לך את האמת, כשהצעתי לך את הרכב שלי, לא זכרתי בכלל שאני חייב לך כסף... - הפטיר.

...

יעקב ויהודה חברים טובים. הם חולקים יחדיו חדר בישיבה. הם אינם מקפידים ומשתמשים האחד בחפציו של השני ללא קבלת רשות.

באמצע הסדר נשפך כוס קפה על יעקב. הוא עלה מיד לחדרו, עליו להחליף את בגדיו. הוא הסיר את הטלית קטן שלו ורצה לשרותה במים וחומר כביסה (Detergent), לפני שהכתם לא יתנקה שוב.

הוא תר בעיניו אחר הגיגית הגדולה של יהודה,  בה יהודה מכבס בידיו את הבגדים שהוא חושש שמכונת הכביסה (Washing Machine) תקלקל.

בעודו תופס בה, הוא נרתע לאחוריו - הרי הלויתי היום ליהודה 50$. אולי יהיה בשימוש שלי בחפציו משום 'ריבית'... הרי הוא ה'לוה' שלי...

בעודו אוחז בגיגית נכנס יהודה לחדר. יעקב הסביר לו את חששותיו.

- בדיוק להיפך! - התנצח עמו יהודה - הרי עיניך רואות שאנו משתמשים זה בשל זה אף בלא רשות. זה לא נחשב בעינינו למאומה. למה שיחשב זאת ל'ריבית'?

...

כתב השלחן ערוך (יורה דעה, סימן ק"ס סעיף ז') שמותר הלוה להיטיב עם המלוה בדברים שהיה מטיב עמו אף לולי הלוה לו. וכתבו על כך הפוסקים דאם כשנותן לו טובת הנאה זו מתכוין בפירוש שנותן לו זאת מחמת שהלוה לו, אסור (שלחן ערוך הרב - הלכות רבית, סעיף י"א וחכמת אדם כלל קל"א, ט"ז).

להלכה - מרת ראטענבערג נתנה את אבקת האפיה כפי שנהגה מימים ימימה לעשות כן, ואינה מתכוונת בשום פנים ואופן לעשות זאת מחמת ההלואה וכפי שרגיל בין שכנים. ואף שאמרה והזכירה את ענין ההלואה, אין משמעות הדברים דנותנת מחמת כן ומותר לעשות כן.

במקום אחר כתב בשלחן ערוך הרב (שם סעיף ז') לאסור והוא כאשר נותן את התוספת בשעת הפירעון. דכיון שמוסיף כשפורע לו, נראה כריבית ואף אם רגיל תמיד לתת לו זאת.

אלא שכאשר מחזירים בקבוק חלב שלם בעבור בקבוק שהיה חסר מעט, אין לחשוש בכך. כל מה שהלוה עשה כן הוא מחמת שמתבייש לדקדק בכך, אך בודאי שאין כוונתו להוסיף משום ההלואה (עיין נתיבות שלום - ריבית, סימן ק"ס סעיף ד' אות ט').

להלכה -  מרת ראטענבערג בהחזירה בקבוק שלם לא עשתה זאת מחמת ההלואה מותר.

בתוספות (בבא מציעא דף ס"ד ע"ב, ד"ה 'אבל') וברא"ש (שם סימן י"ז) אסרו כאשר טובת ההנאה שנותן הלוה למלוה היא דבר שבפרהסיא. כגון, לדור בחצירו. ואף אם היא חצר שאינה עומדת להשכרה והמלוה אינו אדם העשוי לשכור.

ובמקום שידוע לכל שנותן לו זאת שלא מחמת ההלואה וכגון שכבר נתן לו לדור בחצר זו בעבר לפני שהלוהו, כתב בש"ך (סימן קס"א סק"א) להתיר על פי דברי הים של שלמה (בבא קמא, פרק ט' סימן י"א) שהתיר ללוה לכבד ולקנות למלוה עליה בבית הכנסת, אם ידוע לכל שעושה זאת שלא מחמת ההלואה.

והנה לענין השאלת רכב יש להסתפק אם נקראת דבר שבפרהסיא. דבש"ך (שם) כתב דחמור אינו נקרא פרהסיא ולכאורה הוא הדין לרכב. מאידך, חמור אין ניכר עליו שם בעליו, מה שאין כן רכב שאנשים מכירים דזהו רכבו של פלוני.

להלכה - נראה שיש לאברהם על מי לסמוך ולהשתמש ברכבו של יצחק, מאחר וכבר השאיל לו את רכבו וידוע לכל שעושה כן שלא מחמת ההלואה. ועוד יש מקום לומר, דלא הוי בכלל דבר שבפרהסיא (ובפרט שאנשים אינם קושרים בין העניינים, ואינם מעלים בדעתם דנותן לו את רכבו מחמת ההלואה. ועיין עוד בנתיבות שלום סימן ק"ס סעיף ז' אות ז' לגבי אם ההלואה אינה ידועה לרבים ונעשתה בצינעא כרוב ההלואות האידנא).

עוד כתבו בראשונים (התוס' והרא"ש הנ"ל) לאסור כאשר המלוה נוטל טובת הנאה זו שלא מדעת הלוה,  ואף אם היה נותן לו זאת לולי ההלואה. כיון שהמלוה מראה בעצמו שסומך על ההלואה ליטול ללא רשותו, ומיחזי כריבית.

אמנם כל זאת רק במקום שהמלוה לא היה רגיל לקחת לעצמו טובת הנאה זו שלא מדעת הלוה, אך אם היו רגיל זה מכבר ליטול טובת הנאה זו אף שלא מדעתו, מותר (שלחן ערוך הרב - שם סעיף י"ב בסוגריים).

להלכה - מכיון ויעקב ויהודה רגילים להשתמש זה בשל זה ללא נטילת רשות, מותר המלוה לעשות זאת אף שלא מדעת הלוה.

קיבלתי חשבונית (Invoice) מאחד מאלו המספקים סחורה לעסק שלי. הסכום שהיה רשום בחשבונית, היה פחות מהסכום שידעתי שאני חייב לו. כשהערתי לו על כך, הוא ענה שהוא בדק ברשימותיו והסכום הרשום בחשבונית הוא נכון ואינני חייב לו יותר מסכום זה.

שאלה: האם כיון שאני בטוח שהוא טועה והחוב שלי גדול יותר, עלי לשלם לו כפי הידוע לי? ומה הדין עם בעתיד הוא יכיר בטעותו ויבקש ממני לשלם את מותר החוב, האם אני יהיה חייב לעשות זאת?

תשובה: כדי לפתור שאלה זו יש לדון מה משמעות זה שבעל החוב עומד על שלו וטוען שהחוב פחות מהידוע לחייב. האם הוא בעצם מוחל על מותר החוב? או שמא, הוא רק מסתמך על הידוע לו ואין בכך שום מחילה, מאחר שטעה בחשבונו. ברגע שתיוודע לו הטעות, יוכל לגבות את המותר.

כתב המחבר (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ע"ה סעיף י"א) שכאשר המלוה טוען שהלוה איננו חייב לו, ומכחיש בכך את דברי הלוה שטוען שקיים חוב - שוב הלוה פטור מתשלום החוב. זו לא טעות גרידא, אלא מחילה על החוב. אנו תולים שהמלוה בודאי ידע מחוב זה, שאין אדם שוכח מי חייב לו, ונתכוון בהכחשתו למחול על החוב. ולא אמרינן דהוה מחילה בטעות, דכיון שאמר לו הלוה שחייב, היה לו להשים על לבו לדקדק, ומדלא עשה כן בודאי מחל בלב שלם (טור). לפיכך הלוה פטור מלשלם את החוב אף לא לצאת ידי שמים, שהרי החוב נמחל (מהרש"ל וב"ח הו"ד בש"ך ס"ק ל"ב). גם אם המלוה לאחר מכן טוען שנזכר מהחוב, אם המלוה אמר בברירות שאינו חייב לו פטור הלוה מלשלמו. אנו תולים שידע מכך גם מקודם ומחל עליו ועתה מתכוין לחזור ממחילתו (עי' סמ"ע שם ס"ק כ"ז-כ"ח וש"ך ס"ק ל"א-ל"ב ואורים ס"ק כ"ט).

אלא שאם הלוה מאמין למלוה, חייב לשלם את החוב לצאת ידי שמים. יתר על כן, אם בית הדין מבינים לפי העניין שהמלוה שכח מהחוב, הם יחייבו את הלוה לשלם את החוב ולא תלינן שהמלוה מחל על כך, אלא רק שכח מכך. כגון, בעלי עסקים גדולים או עשירים גדולים. גם אם מדובר בפיקדון, חייב הנפקד להשיבנו לידי בעליו דלא מועיל על כך מחילה (ערוך השלחן - שם סעיף ט"ו).

כאשר הנושה מסתפק אם יש חוב, חייב הלוה לשלם אותו כשיתברר לנושה שיש חוב. אלא שכל זמן שלא תבע זאת ממנו איננו חייב ואנו תולים שהוא מוחל על כך (תומים שם סקכ"ט).

אשר על כן, כאשר הספק טוען שהחוב איננו גדול כפי שאמרת, אנו תולים שהוא מחל לך על המותר (אבל עי' הגהות אמרי ברוך על הש"ך ס"ק ל"א שדין זה הוא רק באמר כן בבית דין, אבל מסתימת שאר פוסקים לא נראה לחלק בכך). אלא שאם הוא מסתמך על רשימותיו ואיננו זוכר בעצמו, כאשר הוא יברר זאת ויתבע זאת מידך, תהיה חייב לשלם לו זאת.

חיוב הלוה לפצות הערב

המוציא מעות על פי חבירו, חייב המצווה לפצותו[1]. לפיכך, ערב שקיבל חיובי ערב על פי ציווי הלוה ושילם למלוה את החוב שערב עבורו, חייב הלוה לפצותו, וכפי שיבואר להלן יתכן שזה אפילו אם פרע הערב את ההלואה באמצע הזמן[2]. המדובר, שהלוה מודה שזה קיבל על עצמו חיובי ערב כדין, או שיש לערב הוכחה שנעשה ערב, כגון עדים או שטר[3].

הלשון המחייב

תבע המלוה את הלוה ולא מצא נכסים לגבות וחייבו בי"ד את הערב ושילם, חייב הלוה לפצותו אפילו ב'ערב סתם' שלא אמר לערב 'ערבני ושלם'[4]. לא עמד המלוה עם הלוה בדין ופרע הערב מבלי שהלוה הרשהו לשלם, פטור הלוה לפצותו. הראשונים נחלקו האם לחייב את הלוה לשלם לערב די במה שאמר לערב בתחילת הערבות 'ערבני' להורות לו שישלם עבורו, או שצריך שיפרש לערב 'ערבני ושלם'[5]. כל זה ב'ערב סתם', אבל ביקש הלוה שיהיה ערב קבלן, לכו"ע חייב הלוה לפצותו אפילו לא הרשהו בפירוש לשלם שהרי המלוה יכול לתבוע ממנו מבלי לפנות קודם ללוה[6].

ביאור החיוב

בביאור חיוב זה, יש שכתבו שהערב שלוחו של הלוה להוציא בעבורו מעות ולכן חייב הלוה לפצותו[7], ויש שחילק דאם הרשהו לשלם נעשה שלוחו אבל אם הערב עמד מאליו ושילם, חייב מטעם נהנה[8].  

בירור החיוב

הערב חייב לברר לפני הפרעון למלוה האם הלוה לא פרע עדיין, ועל כן, אם שילם הערב מלוה על פה, והלוה טוען שפרע מכבר, לפני ששילם הערב, פטור הלוה לפצות לערב[9], אבל אם תבע המלוה בשטר נחשב כנודע שלא פרעו[10], ונחלקו הפוסקים האם זה אף כשיש ללוה שובר ששילם למלוה[11].

שילם הערב ולא הודיע ללוה על זה, ושילם הלוה למלוה שנית, נחלקו הפוסקים האם הלוה חייב לשלם לערב[12]. ויש שכתב שאם הערב לא פשע במה שלא הודיע, חייב הלוה לשלם לו[13].

לוה המצוה לשלם חובו

הפורע חובו של חבירו ולא צוה לו הלוה לשלם, פטור הלוה לפצותו[14]. צווה לו הלוה לשלם, חייב הלוה לפצותו הגם שלא נעשה ערב בתחילת ההלואה[15], שהרי הוציא מעות על פיו[16].

לוה המצוה לערב לשלם

האומר לחבירו לאחר מתן המעות 'ערבני' או 'ערבני ושלם' ושילם למלוה, נחלקו הפוסקים האם הלוה חייב לפצותו אף על פי שזה לא נתחייב חיובי ערב לאחר מתן מעות, והלוה לא צווה במפורש שישלם בעדו. יש שכתבו שגם בזה חייב הלוה לפצותו[17], ויש שכתבו שזו מחלוקת ראשונים, ויש שפוטרים את הלוה שלא חייב עצמו לפרוע אם לא נתחייב לפרוע למלוה מחיוב ערב[18], ויש שכתב שהראשונים לא נחלקו אם פרע בשעה שצוה לו הלוה בלשון ערבות[19].

מת הלוה

מת הלוה ושילם הערב, יש שכתב שיכול לגבות מהיורשים גדולים לאחר שבירר שהלוה לא פרע והוא כבר פרע, ויש שכתבו שצריך להודיע להם לפני שפורע, אלא אם כן כפו אותו הבי"ד שיפרע[20].