- מה נשמע ר' קלמן? - פנה אליו יהודה - בעזרת ה' אני מתכונן לנסוע לחודש תשרי הבא עלינו לטובה לארץ הקודש, יחד עם כל בני משפחתי. מונח לי בביתי סכום גדול של כסף, במזומן, האם אוכל להפקיד את זה אצלך עד לשובי?

- בודאי - שמח קלמן לעמוד לעזרתו - אשמור בעבורך את המעות

יהודה מסר לידיו של קלמן את כספו, 14,000$ במזומן. קלמן הניחם בכספת ויהודה פנה לדרכו שמח וטוב לב.

ויהי היום וקלמן יושב בבית ובנו האברך, נתן, נקש על הדלת.

- שלום עליכם - שמח קלמן לקראת בנו - מה נשמע? הכל בסדר?

- ברוך ה' יום יום. טאטי! - פנה נתן מיד לעצם הענין שלמענו בא - החלטתי השנה לבנות סוכה בביתי. אני זקוק לשם כך ל-500$. התוכל לעזור לי?

- אין לי כעת מזומנים עלי. קח את כרטיס האשראי שלי - נענה קלמן ברצון לבקשת בנו.

- אני לא יכול לשלם בכרטיס אשראי. אני קונה סוכה משומשת, יד שניה. אני צריך מזומן... המוכר הוא אדם פרטי שמוכר את סוכתו הישנה, לא בעל עסק...

קלמן אימץ את מוחו. הוא לא שש לצאת כעת מביתו ולמשוך מזומנים מהבנק, השעה כבר מאוחרת. הוא נזכר בכסף שמסר לו יהודה - אולי מותר לי להשתמש בזה בינתיים... - הרהר.

הוא שיתף את בנו בלבטיו.

- אני לא בטוח שמותר לך. ההלכה קובעת (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רצ"ב סעיף ז') כי מי שמפקיד מעות אצל חבירו, אסור לשומר להשתמש במעות... רק אם הפקיד מעותיו אצל חנווני או שולחני, דהיינו חלפן, מותר השומר להשתמש בכך. וגם זאת, רק אם המעות שקיבל היו 'מותרין'.

- אתה מזכיר לי משהו... מה הפירוש 'מעות מותרין'?

- כל שהמעות אינם חתומין או קשורים בקשר משונה.

- ומדוע התירו בחנווני או שלחני?

- כיון שרוב עסקיהם היו במעות, אמדינן בדעת המפקיד שבודאי לא הקפיד על השומר אם  ישתמש במעות. אלמלי היה מקפיד, היה קושרם בקשר משונה וכדו' (סמ"ע שם סקט"ו).

- ליבי אומר לי שכל זה לא שייך במציאות החיים של זמנינו. מאחר ואין לך אדם שאינו נזקק למעות, כולי עלמא הם כחנווני וכשלחני... בזמנם מי שגידל בשדותיו תבואה, לא היה נזקק כמעט למעות. נשתנו הזמנים והעיתים...

- אם כך, הרי ששומר שכר אתה! לגבי חנווני ושלחני נפסק שכל שמסר להם מעות 'מותרים', מותר להם להשתמש במעות, וחיוב שמירתם כשומרי שכר. שכרם הוא ההנאה שמותר להם להשתמש במעות לעצמם לכשיצטרכו.

...

- יהודה - פנה אליו נפתלי - שמעתי מקלמן שאתה נוסע לארץ הקודש. תוכל לקחת בעבורי כמה מאות דולרים לבני הבחור?

- אם זה רק כמה מאות, דהיינו 300-400$, אין שום בעיה.

בזמן שהותו של יהודה בבית הנתיבות (airport) הוא פנה לבית הכנסת השוכן במקום להתפלל תפילת מנחה. ביציאתו הוא פנה לאחד הדוכנים (stand), הוא רצה לקנות בקבוק מים להרוות את צמאונו.

הוא החל לפשפש בכיסו למצוא את הארנק שלו, אך איננו... - אה... נתתי אותו לרעייתי שתשמור עליו עד שאחזור מהתפילה.

כיון שכך, הוא נפנה לעזוב את המקום - אקנה מים מאוחר יותר...

בדרכו הוא נזכר שבכיסו מונחים שטרות של 300$ שמסר לו נפתלי למסור לבנו - אשתמש בכסף זה ואתן לבנו של נפתלי מכספי...

...

הלכה פסוקה היא שהמפקיד מעות ביד אחרים, אסור לנפקד להשתמש במעות.

אלא שאם 'היה הנפקד שלחני או חנווני והופקד אצלו מעות, אם אינם חתומים ולא קשורים קשר משונה אף על פי שהם צרורים מותר לו להשתמש בהם. לפיכך נעשה עליהם שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה אפילו קודם שנשתמש בהם. ואם כבר נשתמש, חייב גם באונסין' (לשון המחבר סימן רצ"ב סעיף ז').

והוסיף על כך בשלחן ערוך שם 'ובעל הבית שרוב עסקיו בריבית, דינו כשלחני לפי שצריך תמיד למעות'.

האידנא, שרוב עסקי בני אדם הם במעות, כתב בסמ"ע (שם סקי"ח והביאו בש"ך סקי"ב) בשם המרדכי שלכולם יש דין שלחני. כל מי שמקבל לידיו פיקדון של מעות שאינם חתומים וקשורים בקשר מיוחד, מותר להשתמש בהן.

אלא שיש שדייק בדברי הרמב"ם שלא סובר כך, אלא אף האידנא אין היתר השתמשות במעות אלא לחנווני ולשלחני (תומים, סימן קכ"ה סק"ג).

למעשה, נראה מסתימת לשון הפוסקים דלא נחלקו על הכרעת הסמ"ע בשם המרדכי ומותר לכל אחד להשתמש במעות מותרים שהופקדו בידו.

אמנם, יש מהפוסקים שהגבילו להתיר את השימוש במעות רק להשתמש בהם ולהכניסם בעיסקא, אבל סתם השתמשות במעות אסורה. לפיכך, נכון שלא להשתמש במעות בלי רשות המפקיד (עיין הגהות האבן העוזר סימן מ"ז והביאו הנתיבות סימן מ"ז חידושים סק"ד, וערך ש"י סימן רצ"ב סעיף ז' שהוכיח שזו דעת המרדכי. וכ"כ הבית מאיר  אבן העזר סימן צ').

אלא שכל הנ"ל אמור דוקא בשומר. אך בשליח מצאנו בזה פלוגתת הפוסקים אם שייך בו כלל היתר השתמשות במעות ואף בשלחני.

דייקו האחרונים מדברי הש"ך (סימן קכ"א סקל"ה) שאף בשליח מותר להשתמש במעות שנמסרו לידיו, אם לא היו חתומים וקשורים בקשר משונה. דין השליח כדין כל נפקד/שומר. כך היא גם דעת התומים (שם ועיין משפט שלום סימן רי"א במשמרת שלום אות ד').

אך בנתיבות המשפט (סימן קכ"א סק"י וסימן קכ"ה סק"ג והובא בפתחי תשובה סימן רצ"ב סק"ב) הביא את דברי הבית יוסף (יורה דעה סימן קס"ט ד"ה 'ולא דמי למעות') שחולק. לדעתו, כל היתר ההשתמשות הוא דוקא בשומר שהמעות נמסרו לידיו לזמן מרובה. בכהאי גוונא לא איכפת למפקיד אם ישתמש השומר בתוך הזמן במעות אלו.

אך בשליח שאין המעות בידו לזמן מרובה, אלא כדי להעבירם ולמסרם, אסור לו להשתמש בהם. ומשמע מדברי הנתיבות שסובר כן לדינא (וכן הביא בהגהות רע"א שם).

אשר על כן, אסור לשליח להשתמש במעות מותרין, בספק איסורא נקטינן לחומרא (שו”ת צמח צדק, פסקי דינים סימן רצ”ב).

ואם מְיַחֵד מעות שיש לו במקום אחר תמורת מעות אלו שמשתמש בהן, יכול לכתחילה להשתמש בכל גוונא (עיין נתיבות סימן קפ”ג סק”ד, פתחי תשובה סימן רצ”ב סק”ג ופתחי חושן - פקדון ושאלה, פרק ה’ הערה ס”ז בזה).

למעשה: שומר - אין להשתמש במעות מותרים שנמסרו בידו אלא רק לעיסקא.

שליח - אסור להשתמש במעות שנמסרו בידו.

אם מְיַחֵד תיכף מעות אחרים תמורת מעות אלו, מותר בכל אופן.

אבינו חולה ונזקק לטיפול רפואי, אך הוא אינו בדעה צלולה כדי להסכים על כך.

שאלה: בכוחי להוציא כספים מחשבון הבנק שלו, הוא יִפָּה את כוחי להוציא משם מעות בשליחותו. האם יכול אני ליטול משם גם לצורך טיפוליו הרפואיים?

תשובה: פסק המחבר (חושן משפט, סימן שמ"ח סעיף א') שגניבה, אף אם היא כדי להטיב עם הנגנב, אסורה היא. כגון, הגונב כדי שיתחייב לשלם כפל ובכך ירויחו הבעלים, מכל מקום הדבר אסור. לכאורה הוא הדין לנידון דידן, אף שלטובת אביך כוונתך, מכל מקום לגניבה תחשב.

אמנם, רשאי אתה לעשות זאת ומכמה סיבות. ראשית, מאחר ואביך אינו מסוגל לטפל ולהחליט לעצמו, הרי אתה יכול למנות את עצמך לאפוטרופוס על נכסיו לטובתו (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ר"צ סעיף כ"ד). מאחר ומצוות כיבוד אב היא משל אב, דהיינו שאין הבן חייב להוציא הוצאות לכך מכיסו, אשר על כן יכול הבן להיות אפוטרופוס על נכסי הוריו לדאוג לרווחתם (פתחי חושן - גניבה, פרק א' הערה ט"ז וירושה פרק ה' הערה י"א).

במקום שאביך סבור בדעתו, בטעות, שאינו זקוק לעזרתך, הנך יכול לגבות ממנו ההוצאות מטעם אחר. מדין 'יורד לשדה חבירו שלא מדעתו' שדינו ליטול בחזרה את מה שהוציא לטובת בעל השדה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שע"ה). מאחר ובטיפולך הנך מטיב לאביך, דין הוא שתיטול בחזרה את ההוצאות. מה שאביך מוחה בכך אינו מעלה ומוריד, כיון שאינו מבין את התועלת שבעזרתך (משיב בהלכה, חלק א' סימן כ"ז).

היתר נוסף הוא, מה שבני המשפחה יתביישו אם האב לא יטופל כיאות (ראה שלחן ערוך - יורה דעה, סימן רנ"ב סעיף י"א לענין מי שנשבה ויש לו נכסים משלו ואינו רוצה לפדות את עצמו שפודים אותו משלו בעל כרחו משום פגם משפחה).

ועוד, כפי שכתב בערוך השלחן (יורה דעה, סימן רנ"ג סעיף י"ז) אודות אדם עשיר שלא איכפת לו ממחלתו ואינו רוצה לטפל בעצמו, שמותר לתת לו תרופות וכדו' ולחזור ולגבות זאת ממנו. הוא הדין אם אב צריך טיפול רפואי אך אינו רוצה לשלם זאת מכיסו, רשאים בניו לטפל בו ולגבות זאת מנכסיו (צדקה ומשפט, פרק ב' הערה נ"ו).

לסיכום, יש היתר להוציא ממונו של אביך לצורך רפואתו ללא הסכמתו. אלא שיש להיזהר לעשות זאת רק לצורך הדברים הנחוצים וההכרחיים בלבד. 

התחייבות להלוות

המבטיח לחברו שילווה לו גם אם הלוה עשיר שמבקש ללוות לזמן מרובה, אם לפי הנסיבות ראוי ללווה לסמוך שילווה לו, לא יחזור בו מהבטחתו שלא יהיה בכלל מחוסר אמנה[1] אא"כ חוזר בו מפני סיבה שבדיני מחוסר אמנה מותר לחזור בו[2].

כתבו הפוסקים שאם הבטיח להלוות ללוה עני או אפילו עשיר שנחוץ להלוואה, הואיל ומחוייב לקיים המצוה להלוות, יש בו משום נדר כשאר נדרי מצוה[3].

נראה, שהמבטיח להלוות ע"פ היתר עיסקא אע"פ שחצי הוא מלווה אינו מתחייב בנדר כשנעשה בדרך מו"מ[4].

מלווה שקיבל בקנין לחייב עצמו להלוות מתחייב בכך[5], וכן אם כותב כן בשטר בלשון הודאה מתחייב בכך[6]. ויש שהסתפק האם המחייב עצמו בקנין להלוות בעיסקא, יכול לחזור בו[7].

נודע למלווה שהלוה אינו בטוח או שמת הלוה, או כל שינוי שעל דעת זה מסתמא לא התחייב להלוות, יכול לחזור בו שעל דעת כן לא התחייב[8], ויש שכתב דהיינו שלפני שהתחייב אמרו למלווה שהלוה איש בטוח[9].

לווה שכתב שטר

כתב הלוה שטר הלוואה מדעת המלוה, נחלקו הראשונים האם זכה המלוה בשעבוד הלוה ומפני זה חייב להלוות לו[10]. לדינא, הואיל והמלווה מוחזק אין להוציא מידו אבל אם היו מעותיו של המלווה פיקדון ביד הלוה יכול הלוה לתפוס המעות בעד ההלוואה[11].

לווה שלא זכה בהלוואה אבל על סמך הבטחת המלוה הוציא הוצאות שקשורות להלוואה, כגון ששילם לכתיבת השטר, פטור המלוה שחזר בו מהבטחתו לפצות את הלוה אפילו אם חזר בו שלא כדין[12], אבל אם המלוה הורה לו שיכין את השטר, חייב המלווה לפצות אותו על הוצאות אלה[13].

לווה שנותן משכון

המצווה להלוות היא בין עם משכון או בלי משכון[14]. עם זה, מותר למלווה לדרוש מהלווה שיתן לו משכון בשעת ההלוואה, ואף אינו חייב להלוות לו לפני שיתן לו המשכון כשירא שיפסיד  את חובו[15]. כמו כן, אם כבר נתן הלווה את המשכון ונאבד מהמלווה באונס, אינו לחייב להלוות לו[16].

כתב הרמ"א, משנתן הלווה משכון, המלווה אינו יכול לחזור בו מלהלוות לו[17], אבל יש שכתב שזו מחלוקת הראשונים, ולדעת המחבר לא התחייב המלווה[18], ועוד יש שכתבו שאף לרמ"א רק בקנה משכון קרקע לזכות בפירותיה התחייב להלוות, שהשעבוד לפירות הוא קנין שכירות בקרקע ובעד זה התחייב להלוות אבל במטלטלין שלא זכה בפירות אין שעבוד שמחייב להלוות[19], אבל יש שכתבו שאף בהחזיק במשכון מטלטלין התחייב להלוות[20].

החיוב להלוות בעדים

אמרו חז"ל שאסור להלוות בלי עדים, ואפילו לתלמיד חכם, ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול שמא ישכח הלווה ויכפור שלוה ואזי יגרום קללה לעצמו שיאמרו ש'הוא דובר על צדיק עתק'[21], אא"כ הלווה על המשכון, אבל שטר משובח יותר מעדים שעלולים לשכוח, ואף ממשכון הואיל וכתוב בו הסכום, ולפי זה די בשטר בכתב ידו שהוזכר בו הסכום[22], אבל יש שכתבו שדווקא בשטר בעדים משובח[23]. האחרונים כתבו טעמים שונים להמליץ על מה שמקילים בזה[24].