- אשרינו שזכינו... אשרינו... - פיזם ר' יידל לעצמו כשכל גופו כמו מרקד מאיליו.

וכי קטנה היא בעיניכם?! זכה ר' יידל וביום הראשון של חג האורים נולד לו נכד מבנו הדר בארץ הקודש.

אם בשורה זו כשלעצמה יש בה כדי לשמחו, הרי שנוסף על כך שמשמים סיבבו שיום היכנס הנכד הרך הנימול בבריתו של אברהם אבינו, יחול ביום 'זאת חנוכה'!

ואם תשאלו, ולשמחה מה זו עושה? מה משנה באיזה יום יחגוג ר' יידל את שמחת הברית לנכדו?

אה... כבר שנים רבות שהוא השתוקק בכל מאודו להיות אצל רבו בארץ הקודש, בזמן הנשגב של 'הדלקת הנרות' בחנוכה. אלא, הוא לא הצליח למצוא תירוץ שבשבילו יסכים המעביד שלו לשלחו בעונה בוערת זו.

עתה, סוף סוף, לא תהיה לבעל הבית שלו ברירה והוא יאלץ להסכים לנסיעתו. כלל ברזל יש בינו לבין מעבידו, הוא מעולם לא מפסיד שמחה משפחתית. לא משנה מתי היא תיפול, הוא זכאי להחסיר מעבודתו ולהשתתף בה!

מיד התקשר ר' יידל לסוכן הנסיעות וביקשו לסדר בעבורו כרטיס לנסיעתו. לאחר מכן הוא התקשר לידידו מנוער, ר' מיילך, הדר בארץ הקודש וביקשו אם יוכל להתאכסן בביתו. - אצל בני אינני יכול להיות, יש שם יולדת... - התנצל.

- טוב מאד - ענהו ר' מיילך בבדיחותא - הרי יהיה מי שישתתף עמי בהוצאות של נר החנוכה... כדין אכסנאי...

- כוונתך לדברי הגמרא בשבת (דך כ"ז ע"א)? מסקנת הגמרא היא שאם אשתו מדליקה עליו בביתו, האכסנאי אינו צריך כלל וכלל להשתתף עם בעל הבית... הוא יוצא ידי חובתו בהדלקתה של אשתו...

- מה באמת נוהגים למעשה? אתה לא תדליק כלל נר חנוכה?

- בודאי שאדליק! ואפילו בברכה!

- מהיכי תיתי?

- הרמ"א (אורח חיים, סימן תרע"ז סעיף ג') פוסק שאכסנאי שבא להחמיר על עצמו ורוצה להדליק, רשאי אפילו בברכה.

בפוסקים נאמרו מספר טעמים לכך. בתרומת הדשן (סימן ק"א בשם 'גדול אחד' והסכים עמו) שהוא מקור דין זה, כתב דצריך לברך משום דין 'מהדרין'.

דהיינו אף אם מנהגו שכשהוא בביתו אין אשתו מדליקה אלא יוצאת בהדלקתו ד'אשתו כגופו', אך כשהם נמצאים בשני מקומות, איכא חובת 'מהדרין' שידליק כל אחד לעצמו (ונחלקו בדבריו אם שרירין וקיימין גם לההולכים בתורת המחבר ונוהגין שה'מהדרין מן המהדרין' אינם מדליקים כל אחד אלא נר איש וביתו, עיין ב'זרע אמת' או"ח סימן צ"ז וב'שער אפרים' סימן מ"ב ואכ"מ).

אחרים כתבו שמתכוין לא לצאת במה שאשתו מדליקה עליו וממילא חייב להדליק בפני עצמו (שו"ת מהרי"ל הו"ד במגן אברהם סק"ט).

- אני נזכר, שכתבו הפוסקים דמי שמדליק בתוך הבית, חייב להדליק לעצמו ואינו יכול לצאת בהשתתפות בפרוטה, מפני החשד (עיין משנה ברורה סק"ז).

- אכן כך, אך במדליק מפני החשד נחלקו הפוסקים אם רשאי להדליק בברכה ונקטינן לחומרא דלא יברך (עיין מגן אברהם סק"ד), אך מי שמתכוין לא לצאת בהדלקה של אשתו בבית, הכריעו האחרונים שרשאי לכתחילה להדליק בברכה (משנה ברורה סקט"ז).

- מה גם, שבשעה שתדליק כאן בארץ ישראל, ודאי שאשתך עדיין לא הדליקה בביתך. הרי זה עדיין בעיצומו של יום שם בארה"ב מחמת הפרשי השעות...

...

שלמה עזב את ביתו שבירושלים בדרכו ללונדון. כבר זמן רב שהוא מחכה לפגישה עם אחד הגבירים הגדולים, ממנו הוא מקוה להוציא תרומה נכבדה למוסדות אותם הוא מנהל.

בעודו בדרך הוא התקשר לראש הישיבה להיפרד ממנו ולקבל את ברכת הדרך.

- ה' יעזור שתצליח בדרכך, בודאי כאשר כוחם של ימים גדולים אלו יעמוד לימינך - ברכו ראש הישיבה בחמימות - וכאשר תברך שם 'להדליק נר' חשוב בדעתך על הנרות הרבים שאתה זוכה להדליק כאן בארצינו הקדושה...

- דוקא ביררתי לפני כן ושמעתי שיש שיטות שאיני יכול לברך על הנרות. הרי בעל הבית שוהה שם ומדליק (כנ"ל).

- היכן אתה הולך לשהות? לא אצל הבית הקבוע שאתה רגיל לשכור לעצמך שם חדר?

- אכן. אך למאי נפקא מינה? וכי אין לי שם דין 'אכסנאי'? ב'אכסנאי' הרי נחלקו הפוסקים אם יברך!

- והיכן משפחתך? הם ידליקו בביתך?

- לא הם נוסעים בשבת לבית חמי ויצאו ידי חובתם על ידו.

- מכיון שאתה משלם על שהותך וארוחותיך, יש מקום גדול לומר שאינך בכלל 'אכסנאי' וחייב אתה בברכה.

...

פשיטא, דכל דין השתתפות בפרוטה נאמר רק לגבי 'אכסנאי'. דהיינו, שמתארח ונמצא בבית אחרים ולא בביתו. לא יעלה על הדעת שמי שנמצא בביתו, יתן פרוטה וישתתף בנרותיו של שכינו ויצא ידי חובתו.

אשר על כן, יש לתת את הדעת מהו דינו של המתארח ושוכר מקום לעצמו בבית מלון וכדו'. אם דינו כ'שוכר' הרי ששוב לא יוכל להשתתף בנרות של בעל הבית. עליו להדליק נרות לעצמו על 'ביתו' דהיינו החדר ששכר לעצמו.

מאידך גיסא, יש דסבירא להו שהתשלום לבית המלון אינו נחשב כ'שכירות'. האורח אינו משלם בעבור המקום עצמו ואינו שוכר אותו. הוא מקבל רשות גרידא להשתמש במקום ולאכול שם (עיין שו"ת מהרש"ג ח"ב סימן קכ"ב). לכאורה לפי שיטות אלו יכול האורח/השוכר להשתתף בפרוטה בנרותיו של בעל הבית דדינו כ'אכסנאי'.

ובספר 'חובת הדר' (להגר"י בלויא זצ"ל, נר חנוכה פרק ב' סקל"ט) נראה שדעתו נוטה שאם בעל המלון שוהה שם ומדליק, הרי שתו ליכא חובה על בית זה ונחשבים האורחים כ'אכסנאי' שיכולים להשתתף עמו (והשוה למש"כ בספרו 'פתחי חושן' - שכירות, פרק ד' הערה א' דהשוכר חדר בבית מלון אינו אלא זכות לשימוש בחדר זה ותו לא. ועיין מש"כ במדור 'מעשה שהיה' - גליון ס"ה בנידון).

אמנם, יש שכתבו דנחשב כשכירות לכל דבר וענין (עיין תשובות מהרש"ם חלק ד' סימן קכ"ו לענין שוכר קרון ברכבת). לשיטות אלו יש מקום לומר שהאורחים אינם יכולים לצאת בנרותיו של בעל הבית. ועל כן חייבים להדליק בברכה.

את מסיבת החנוכה של משפחתנו אנו מקיימים בכל שנה באולם הסמוך לבית הורינו. האח שהיה אחראי על המשקאות שכח לתיתם במקרר כדי לצננם. מצאנו במקרר של האולם בקבוקי שתיה מאותו הסוג בדיוק, שכבר היו קרים.

שאלה: האם מותר לנו ליטול בקבוקים אלו לעצמינו ולתת במקומם את הבקבוקים שלנו?

תשובה: אסור לגנוב וליטול את של אחרים, אף אם בדעתו להחזיר (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שמ"ח סעיף א'). לכאורה לפי"ז גם בנידון דידן יהיה אסור לעשות זאת.

עם זאת, הגמרא בבבא קמא (דף ס' ע"ב) מספרת שדוד המלך היה זקוק לשעורים כדי להאכיל את בהמותיו. הוא רצה לקחת גדיש שעורים של אחרים בכדי להחזיר תמורתו גדיש עדשים. כשנשאל על כך לסנהדרין, הם התירו לו לעשות זאת מחמת היותו מלך, ומלך פורץ גדר.

יש מהפוסקים שדנו בכך, דאף ללא היותו מלך יש מקום להתירו. מאחר והוא יחזיר עדשים שיקרים יותר משעורים,  דבר זה 'זכות' הוא לבעל השעורים. הטעם שהוצרכו להתירו משום שהוא מלך הוא רק בגלל שלא היה לדוד בשעת מעשה את העדשים שבדעתו להחזיר. לולי זאת, אף להדיוט מותר לעשות זאת (שיטת הרא"ש המובאת בסימן שנ"ט סעיף ב').

נוסף על כך, אסור לעשות אף החלפה כזו שהיא זכות לבעלים, אלא אם כן ברי לן שאכן הבעלים ייהנו מכך, כגון שהשעורים עומדים למכירה ומחיר העדשים יקר יותר. אם יש מקום לומר שהבעלים יעדיפו שעורים, כגון שצריכים זאת למאכל בהמות, אסור להחליפם אף למשהו השוה יותר (עיין ש"ך סימן שנ"ט סק"ד).

אם כן, לבעל האולם אין כל יתרון בבקבוקי השתיה שלכם ואסור לכם להחליפם.

אך בהתבונן שנית אין זה כך. האיסור הוא רק כאשר יש צד לומר שהבעלים יעדיפו את שלהם, וכגון שצריכים את השעורים למאכל בהמה. אך אם אין להם כל מעליותא בשלהם על פני שלכם, הרי זה בכלל 'זה נהנה וזה אינו חסר' דמותר. בקבוקי השתיה זהים בטעמם ובכל, אם כן מה איכפת לבעלים שתחליפו אותם?

אלא שאם הבעלים מוחים מראש ומסרבים, אי אפשר לכפותם על כך (בית אפרים המובא בפתחי תשובה סימן שנ"ט סק"ג).

בגליון הקודם[1] התבאר שהמקבל התחייבות ממונית לחבירו חייבת שתיעשה בגמירות דעת שלימה. באם המתחייב לא התכוון להתחייב בגמירות דעת שלימה זו 'אסמכתא', ואינה מחייבת. לפיכך, התחייבות של הערב למלוה היא 'אסמכתא' שהערב סבור שהלוה ישלם, ולולי ההנאה שיש לערב שהמלוה מוציא ממון על פיו לא היה מתחייב בגמירות שלימה.

ערבות על אסמכתא

בגדר האסמכתא שהערב מתחייב בשבילו בעד ההנאה, נחלקו הפוסקים האם המדובר שרק חיוב הערב הוא אסמכתא מטעם שנתבאר, אבל החיוב שהוא ערב עליו אינו אסמכתא, או אפילו אם החיוב שערב בעדו הוא 'אסמכתא' ולא נתחייב כלל.

ערבות על קנס

לדוגמא, השואל מחבירו חפץ, ואומר למשאיל 'אם לא אחזירנו לך עד זמן פלוני אתחייב בכו"כ דמים' והעמיד למשאיל ערב על כך. הקנס שהשואל קיבל על עצמו הוא אסמכתא מפני שסבור שיחזיר את החפץ בזמנו ולא יתחייב בקנס, אלא אם כן יאמר שמתחייב 'מעכשיו' שבזה מסלק את חסרון האסמכתא ומתחייב בקנס[2]. ונחלקו הפוסקים אם השואל לא אמר מעכשיו לסלק האסמכתא, האם הערב מחויב לשלם הקנס אע"פ שהשואל עצמו לא נתחייב.

יש שכתבו שהערב חייב רק על מה שהמתחייב חייב בו, ואינו חייב על מה שהמתחייב לא נתחייב בו, בדומה לכלל ש'ליכא לוה ליכא ערב'[3], אלא אם כן עשה הערב קנין המועיל לסלק האסמכתא בחיוב שלו ולא תלה חיובו בחיוב השואל דאז אינו חייב מטעם ערב אלא כשאר התחייבות שאדם משעבד עצמו במה שאינו חייב בו[4].

ויש שכתב שחיוב הערב הוא במה שזה הוציא מעות על פיו ומחמת זה חייב מדין ערב בלי קנין גם אם לא תלה חיובו בחיוב המתחייב, כי הכלל 'ליכא לוה ליכא ערב' נאמר רק במי שתלה חיובי ערב על מה שהלוה נתחייב בו בלבד, שאז אם המלוה מחל ללוה ונפטר הלוה מחיובו נפטר גם הערב מהחיוב כלפי המלוה, אבל אם הערב לא תלה חיובו בחיוב הערב נתחייב הערב גם אם לא נתחייב הלוה מעיקרא ובלבד שהמלוה הוציא מעות על פיו. אכן כל זה בתנאי שהערב לא התחייב יותר ממה שזה הוציא על פיו, אבל אם נתחייב על קנס אינו חייב מדין ערב וצריך קנין המועיל לחייב עצמו לכך. לפיכך אם הערב מחייב עצמו בשעת שאלה שאם השואל לא יחזיר בזמן, ישלם הערב את שווי החפץ למשאיל, והחפץ ישאיר ביד השואל, ואזי נתחייב מדין ערב בלי קנין על מה שהמשאיל הוציא מעות על פיו, שהרי החפץ ישאר ביד השואל[5].

אכן משמעות הרמ"א היא שחיוב הערב הוא אפילו אם נתחייב ערבות בעד קנס שהוא יותר ממה שזה הוציא מעות על פיו, כגון שואל שעשה תנאי להתחייב בקנס שחיוב זה הוא אסמכתא ולא חל מעיקרא נתחייב הערב בקנס זה אע"פ שהוא אסמכתא בעד הנאה שהמלוה מאמינו, כשאר ערבות שהאסמכתא אינה מגרעת חיובי הערב בגלל ההנאה שהמוציא ממון מאמינו[6].  

ערבות בסכום גדול מהחוב

על דרך זה נחלקו הפוסקים באם הערב התחייב יותר ממה ששוה הדבר שהוא ערב בשבילו, או סכום יותר מהחיוב שחייב זה שהוא ערב בשבילו, כגון האומר תן חפץ זה לפלוני בעד שישלם עשרה ואני ערב לך על העשרה, והחפץ שוה רק חמישה, או האומר למלוה תחזיר המשכון ללוה ואני ערב לך ביותר משווי המשכון. יש שכתבו שהערב מתחייב בכך הגם שהתחייבות זו דומה לאסמכתא, שאין האסמכתא מגרעת את חיוב הערב[7], ויש שכתבו שהערב חייב רק כפי חיוב של הלוה או כשווי המשכון[8].