- זו הפעם האחרונה! יותר לא אסכים לדחות בעבורך את זמן הפירעון. לא תהיה לי ברירה אחרת, אבקש מאותם שחתמו בעבורך 'ערבות' שישלמו בעבורך. אתה, בודאי אינך רוצה שכך יתגלגלו הדברים... - ניסה ר' שמואל, מנהל הגמ"ח, להישמע קשוח היפך מתכונות נפשו העדינה.

ר' שמואל מנסה כל העת, בכל כוחו, שלא להגיע למצבים כאלו. לב רחום יש לו, הוא מבין את מצוקת הזולת. די בקלות הוא דוחה במעט את זמן הפירעון ללווים, אבל... הפעם התשלום מתאחר כבר בכמעט שנה תמימה!

הוא רצה לשוב לתלמודו, אך מחשבתו לא היתה עמו - שמא עברתי על לאו ד'לא תהיה לו כנושה'?! אסור לייסר את הלוה אם אין לו לפרוע (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן צ"ז סעיף ב') - הרהר.

החברותא הותיק, ר' רפאל, הבחין כי מחשבתו של ר' שמואל 'איננה כאן', היא במחוזות אחרים... הוא הצליח לדובב אותו שיספר לו את אשר על ליבו.

- אינני יודע כיצד עליך לנהוג, אינני פוסק בנוגע ללאו ד'לא תהיה לו כנושה'. אך דבר אחר אינני מבין. כיצד אתה מסתכן בכך שאתה מאריך את זמן הפירעון ללווים? ואם בסופו של דבר הם לא ישלמו את החוב, על מי תחזור? הערבים אינם מתחייבים אלא לזמן הפירעון שסוכם מראש! - דברי ר' רפאל.

(במאמר המוסגר - לגבי 'לא תהיה לו כנושה': עיין גיליון ל"ז מדור 'קו ההלכה' מה שהאריך בנידון, דהאידנא רובא דעלמא יש להם יותר ממה שבית הדין מסדרין לחייב ושוב אין איסור לנגשו. וע"ע גיליון ע"ג במדור 'מעשה שהיה' מה שכתבנו לגבי מנהל גמ"ח אם עובר בלאו זה)

- וכי מה משנה ל'ערב' אם הארכתי את זמן הפירעון? מדוע לא אוכל לגבות ממנו מאוחר יותר?

- פשוט מאד, שמא בזמן הפירעון הראשון היה עדיין מהיכן לגבות מהלוה עצמו. ה'ערב' יכול לטעון שהגמ"ח אשם בכך שלא גבו את החוב מהלווה בזמנו!

- יתכן וצדקו דבריך ב'ערב סתם', מאחר ואי אפשר לגבות ממנו אלא אם כן לא היה ללוה (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן קכ"ט סעיף ח'), יש מקום לטענתו שאולי בזמן הפירעון היה ביד הלוה לשלם את חובו.

אך בגמ"ח שלי, וכך נהוג בכל הגמחי"ם, הערבים על החובות הם 'ערב קבלן'. הגמ"ח רשאי לבקש  מהם את תשלום החוב, אף לפני הלוה בעצמו (עיין שם סעיף ט"ו).

הערב לא יכול לטעון שאינו רוצה לפרוע את החוב משום שבאשמת הנהלת הגמ"ח לא הצליחו לגבות את החוב מהלוה. זה ממש לא משנה לגופו של ענין, הן הגמ"ח יכול היה לבקש את פירעון החוב מיד הערב אף אם יש ללוה לשלם זאת!

...

- לא נעים לי... אבל חלפו כבר חדשיים מהזמן שקבעתי לחיים לפרוע את ההלואה והוא עדיין לא שילם לי. אני צריך את הכסף בדחיפות... - פנה פינחס לזכריה, שחתם 'ערבות' על הלוואתו של חיים מפינחס.

- באמת לא יפה מצידו! כבר חדשיים שאתה 'רץ' אחריו? אתה בטוח שאין לו? אני חתמתי כ'ערב סתם', זאת אומרת רק אם אין ללוה לשלם.

- הרבה יותר מ'לא יפה מצידו'! אני עוד הלכתי לקראתו. הגיע זמן הפירעון, לפני כחדשיים, הוא פנה אלי וביקש שאתן לו עוד שבועיים. נתתי לו.

אבל מאז שחלפו השבועיים הללו, הוא מתחמק כל הזמן וטוען שמחר יהיה לו כסף בשבילי...

- אה... זה כבר סיפור אחר! הארכת לו את הזמן? אני מעולם לא הסכמתי להתערב על יותר מהזמן הראשון, זה שהיה בשעת ההלוואה. בכך שהארכת את זמנו, אני בעצם יצאתי נקי מהערבות שלי!

...

יש להקדים - אילו היה ברור לנו ואנן סהדי שהערב לא הסכים מעולם להתחייב יותר מהזמן הראשון, הערב פטור (עיין בגיליון צ"ה ב'פסקי דינים' מהאב"ד הגר"ח קאהן שליט"א). אלא, שעל פי רוב אין לנו הוכחה שזו כוונת הערב בשעה שנתחייב.

ב'ערב' סתם, שאין המלוה יכול לתבוע את תשלום החוב מהערב עד שהלה יתבע זאת מיד הלוה ולא ישלם לו, מצאנו ד' שיטות בפוסקים מה הדין במקום שהאריך המלוה את הזמן ללוה.

שיטת הרמב"ן (הובאה בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן קל"א סעיף ד') שהערב אינו נפטר מחובתו בכך שהאריך המלוה ללוה את זמן הפירעון.

יתר על כן, לשיטה זו אף אם הערב התרה במלוה ואמר לו שיתבע את החוב בזמנו ואם לאו הוא נפטר מערבותו, חובת הערב בעינה עומדת. אמנם, המחבר סייג את דבריו וכתב בסופם 'וצריך להתיישב בדין זה'.

אך יש שנחלקו על הרמב"ן, ומצאנו בפשר השיטה החולקת מספר שיטות בפוסקים.

יש שכתבו שכל שהאריך המלוה ללוה את זמן הפירעון, אפילו אם הערב ידע מכך ונתרצה בדבר - אם לא עשו קנין עם הערב שיתחייב על הזמן החדש - נפטר הערב מערבותו. ההתחייבות הראשונה איננה עוד שכבר עבר זמנה, ואי אפשר להתערב בלא קנין (חכם צבי סימן נ"א והביאו בהגהת רעק"א שם על אתר).

שיטה אחרת סבורה שאין צורך בקנין מצד הערב כדי להאריך את הערבות לזמן הנוסף, ערבותו נמשכת מאליה אף על הזמן הזה. דין הערב כנכסי הלוה שמשועבדים לפירעון החוב אף לאחר זמן הפירעון.

אמנם, אם הערב התרה במלוה ואמר לו שאינו ערב עוד אם יוארך זמן הפירעון, אכן נפקע חיובו של הערב ופטור (מהרש"ך הביאו בכנסת הגדולה הגהות בית יוסף סימן קל"א אות ה'. וכן הבין בפתחי תשובה שם סק"ג מתוך דברי בהגר"א סק"ה).

ויש שכתבו שהערב אינו יכול בשום אופן לפטור את עצמו מערבותו, אלא אם כן הערב הסכים לטרוח בעצמו ולרדת ולגבות המעות מיד הלוה בזמן הפירעון (סמ"ע שם סק"ז והביאו בנתיבות - חידושים שם סק"ד). או ששלח הערב למלוה בהגיע זמן הפירעון שהלוה רוצה לשלם את חובו ושישלח את שטר החוב כדי שיוכל לפרוע זאת ממנו והמלוה לא עשה זאת  (באופנים אלו פטור הערב לכולי עלמא ואף להרמב"ן, עיין בהגר"א שם סק"ו).

לולי זאת, אף אם התרה הערב במלוה, עדיין הוא נותר בחיובו.

למעשה: במקרה השני שזכריה היה 'ערב' סתם, ולא התרה וכו' במלוה בהגיע עת הפירעון, אך מצד שני לא עשה קנין להאריך את זמן הערבות - יכול הערב לומר 'קים לי' כהפוטרים אותי מערבותי (עיין פתחי תשובה הנ"ל מש"כ בשם החכ"צ, הראנ"ח והכנה"ג. מאידך, עיין מש"כ בערך ש"י שם וכן בדברי גאונים כלל ע"ח סימן ט').

כל הנ"ל הוא דוקא ב'ערב' סתם ולא ב'ערב קבלן' (פתחי תשובה הנ"ל בשם החכם צבי. וכן בערוך השלחן שם סעיף ד'). 'ערב קבלן' היינו, שמתחייב הערב לשלם את החוב ללא כל קשר ללוה. המלוה רשאי לבקש את פירעון החוב מיד הערב, אף לפני שיבקש זאת זאת מיד הלוה עצמו.

אם כן, אין הדברים הנכתבים לעיל אמורים בעניינו כלל. כל זמן שהחוב עדיין לא נפרע מיד הלוה, רשאי המלוה לחזור אליו ולתבוע ממנו לשלם את החוב.

(בכל הנכתב במאמר זה עיין בגיליון צ"ה ב'פסקי דינים' מהאב"ד הגר"ח קאהן שליט"א שהאריך בטו"ט בביאור השיטות.)

למעשה: אין למנהלי הגמחי"ם לחשוש להאריך את הזמן ללווים. כל הערבויות הינם 'ערב קבלן' ואינם יכולים לפטור את עצמם לכולי עלמא בהארכת זמן הפירעון.

השאלתי מפות שולחן לחברתי, היא השתמשה בהן למסיבת חנוכה בחיק משפחתה. כשהחזירה לי אותן הן היו מוכתמות ומלוכלכות, כנראה שהיא לא הבחינה בכך. לפני שאפנה ממנה לבקש את הוצאות הניקוי, ברצוני לברר את עמדת ההלכה במקרה כזה.

שאלה: האם השואל חייב לשלם את הוצאות הניקוי לחפץ המושאל?

תשובה: התורה חייבה את השואל אף על נזקין שקרו באונס, שלא באשמתו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"מ סעיף א'). אמנם, על נזקין שקרו תוך כדי ההשתמשות שבעבורה הושאל החפץ, פטור השואל. ובטעם הפטור נאמרו בפוסקים שני טעמים עיקריים:

הא', הבעלים מוחלים על בלאי ונזק שקורים בחפץ המושאל כתוצאה משימוש רגיל וסביר. לשיטה זו השואל פטור, אף אם לא נתלה לומר שהחפץ המושאל היה פגום מראש (סימן ש"מ סעיף ג'). לשיטה אחרת סיבת הפטור במתה מחמת מלאכה היא משום שאנו תולים שהחפץ המושאל לא היה ראוי למלאכה זו ומחמת כן ניזוק. אם כן, הבעלים פשעו בכך שהשאילו אותו למלאכה זו (רמב"ן הובא בש"ך שם סק"ה).

נפקא מינה למעשה בין שני הטעמים תהיה, כאשר האחד שאל רכב (Car) מחבירו ובדרכו נכנס לו מסמר (Nail) בגלגל (Wheel) וניקבו והזיקו. לטעם הראשון יהיה השואל פטור על נזק כזה. הן המשאיל ידע ששאל ממנו את הרכב למטרת נסיעה ומראש מחל על נזקין שיבואו מחמת מלאכה זו. אמנם, לטעם השני אי אפשר לפטור את השואל מחמת פשיעת המשאיל. המשאיל לא פשע במאומה, הן הרכב היה ראוי למלאכתו וחייב השואל לשלם על הנזק (עיין גליון י"א במדור 'מעשה שהיה').

לכאורה הוא הדין גם למפות שנתלכלכו מחמת השימוש בהן, השואל ייפטר מהתשלום על הניקיון. הן לחלק מהפוסקים אף נזק כזה מוגדר כ'מתה מחמת מלאכה' לפטור את השואל (עיין פתחי חושן - פיקדון, פרק ט' הערה ט"ז).

אלא שמצאנו בגמרא (נדה דף נ"ח ע"א) שהשואל בגד ונתלכלכך, חייב השואל לשלם את הוצאות הניקוי של הבגד (קבא דקשייתא - קושיא ל"ט).

ואולי ההבנה הפשוטה בין אנשים היא שעל השואל להחזיר את הבגד נקי כפי שקיבלו. אם כן על נזק כזה, אף שבא מחמת השימוש, הבעלים אינם מוחלים מראש (ועיין נתיבות סימן ש"מ סק"ג וחזון איש - ב"ק סימן י"ג סק"ב מדוע אין נזק כזה בגדר 'גרמא'. וע"ע בגליון מ"ז במדור 'מעשה שהיה').

יתר על כן, הן ברור שאם המשאיל היה מתנה זאת מלכתחילה, היה השואל חייב לכבד את התנאי ולהשיב את הבגד נקי כפי שהיה. אם כן כאשר כן הוא מנהג העולם, הרי שהדבר מחייב את השואל כאילו התנו כן ביניהם.

 הודעה בקצבו זמן שכירות

השוכר לזמן קצוב יכול לצאת מהבית מיד עם תום זמן השכירות מבלי להודיע למשכיר כלום, וגם המשכיר יכול להוציאו מיד, מבלי להודיע לו מקודם שיצא[1], שהרי יודעים שכשיגיע הזמן ביד המשכיר להוציאו וביד השוכר לצאת[2].

המשיך לדור לאחר שעבר הזמן

לא יצא השוכר, והמשיך לדור בבית אזי במקום שנהגו שבזה כאילו פירש שמחדש את הסכם השכירות לתקופה שהסכימו מתחילה, חלה השכירות מיד כפי כל התנאים של השכירות הקודמת[3], ואף בזה אם הדרך שלא להקפיד שישהה כמה ימים לאחר תום השכירות יכול לצאת בלי הודעה[4]. 

אם אין מנהג בזה, יש שכתב שהמשכיר יכול להוציאו מיד (וממילא גם השוכר יכול לצאת מיד מבלי להודיע)[5] ויש שכתבו שמעתה דינו כסתם שכירות, ואינו יכול לצאת מבלי להודיע, ולאחר שיודיע חייב להישאר בבית עד תום תקופת הזמן שקבעו לשוכר סתם[6], בכל מקום כדינו[7].

המשיך לדור כמשך השכירות הראשונה

יש שכתב שאם המשיך לדור בה כפי משך זמן השכירות ראשונה יכול לצאת מיד כשעבר הזמן אפילו לא הודיע מקודם שאז דר על דעת השכירות הראשונה[8], ויש שכתב שאם שכר לשנה (וה"ה לזמן קצוב) ואחר שעבר הזמן המשיך לדור כמה שנים מבלי שידברו זה עם זה, אזי בכלות כל שנה נתחדשה השכירות כפי התנאי של הזמן הראשון ואינו יכול להוציאו או לצאת קודם הזמן, ואם לפני כלות הזמן רוצה אחד מהם לבטל השכירות לתקופה הבאה, חייב להודיע כפי הזמן של סתם שכירות כדי שיוכל למצוא שוכר אחר או  דירה אחרת[9].

הודיע שבדעתו להמשיך לדור

הודיע השוכר לפני תום השכירות שבדעתו להמשיך השכירות והמשכיר שתק, או אם המשכיר אמר לשוכר שימשיך השכירות והלה שתק, והמשיך השוכר לדור בבית כמה ימים לאחר כלות השכירות יש שדן האם בזה חלה שכירות חדשה כפי תנאי השכירות הראשונה או דינו כסתם שכירות שיכול לצאת לאחר הזמן שנתן הודעה[10]. 

חיוב הודעה של יורש או מקבל מתנה

היורש או מקבל במתנה בית שמושכר, חייב באותם החיובים לשוכר כמו המוריש או נותן מתנה. לפיכך, אם היה השוכר לזמן קצוב אינו מוציאו עד כלות זמן השכירות, ואם היה השוכר בלי זמן קצוב אינו יכול להוציאו בלי שיודיע לו שיצא עד הזמן שנותנים להודעה זו[11].

מכירת הבית תוך זמן השכירות

המשכיר יכול למכור הבית תוך זמן השכירות, והלוקח מחוייב לשוכר באותם החיובים כמו המוכר ואינו יכול להוציאו קודם זמנו[12], אבל יש שכתב שאם השכיר בלי זמן קצוב, והמוכר רוצה למכור מפני שדחוק למעות כגון שהעני או שחייב לאחרים שדוחקים אותו לפרוע, והלוקח אינו רוצה לקנות עד שהשוכר יצא, יכול המוכר לכוף את השוכר לצאת מיד[13], וכן הדין בכל צורך אחר למשכיר שאינו בדין שהשוכר ידור בביתו של זה, כגון שנפל הבית של המשכיר ואין לו מקום אחר לדור, או שהשיא בנו שחייב ליתן לו מקום לדור בו ולא היה לו זמן להודיע לשוכר, בכל אלה יכול להוציאו מיד[14]. ברם שלושים יום הראשונים של השכירות דינו כקצב לו זמן ולכן אפילו בכל האמור אינו יכול להוציאו לפני שלושים יום[15], ויש שכתב שאם דר בו בתחילת חודש, אפילו אינו חודש הראשון, שוב אינו יכול להוציאו עד סוף החודש[16].

ביטול שכירות בגלל אומדנא

ישנם אופנים שהמשכיר יכול לבטל תוך זמן השכירות מפני איזה אומדנא, אפילו קצבו זמן לשכירות או תוך זמן הודעה, כגון משכיר שאמר לשוכר שמשכיר לו מפני שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו[17], יש שכתבו שרק אם פירש שלולי אהבתו אליו לא היה משכיר הבית, שמפני התנאי יכול להוציאו[18] ואילו פוסקים אחרים כתבו שדי בגילוי דעת בלבד לבטל השכירות[19]. והעלה המשפט שלום[20] שדינו של המשכיר בית שרוצה לבטל השכירות על ידי הגילוי דעת בתחילה תלוי בראות עיני הדיין שידון כפי האומדנא בשעת מעשה, ואזי יכול לבטל השכירות על ידי הגילוי דעת בשעת השכירות[21].

יש שכתב ששוכר שאינו משלם לו מפני שהוא עני שדבר פשוט שיכול להוציאו שהשכיר לו רק ע"מ שישלם לו[22].