- ידעתי תמיד שהמחירים שלו זולים, אבל לא שיערתי עד כדי כך... - הרהר אפרים לעצמו בקורת רוח.

לאפרים חנות לפירות וירקות. זה עתה הגיע לחנותו משלוח גדול של פירות שהזמין אצל יונתן, יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, הַמְּסַפֵּק סחורה בסיטונאות (Wholesale) לחנויות. כשבדק את החשבונית (Invoice) הוא נדהם לראות שהמחיר שקיבל נמוך בכמעט 20%(!) מהמחיר ששילם למתחריו (Competitors) של יונתן רק בשבוע שעבר.

כמובן שאפרים ניצל את ההזדמנות והכריז באותו שבוע על מבצע גדול במחירי הפירות. הקונים צבאו על חנותו ולאחר יומיים מלאי הסחורה עמד להיגמר.

הוא התקשר ליונתן להזמין אצלו סחורה חדשה - אני רואה שהטעות שלי עזרה לך... - צחק יונתן.

כעת התחוור לאפרים הכל, זו היתה טעות... המחיר האמיתי לא נמוך כל כך.

- אהה... חבל שלא הודעת לי על הטעות לפני שמכרתי את הסחורה... כעת, אם אשלם לך את המחיר האמיתי, יֵצֵא שלא ארויח כלום מכל המכירות של השבוע (עיין ב'משפט שלום' סימן רכ"ז סעיף ד' והעולה מדבריו שצריך בכהאי גוונא להחזיר הונאתו, עיי"ש)...

- לא... הטעות היתה שלי ואני מקבל על עצמי את ההפסד - הרגיע אותו יונתן - אדע להיזהר יותר להבא...

לאחר שהסתיימה השיחה הרהר יונתן לעצמו - היתה כאן אונאה! להלכה עלי להחזיר את ההפרש...

הוא החליט לשתף את העובד שלו, בנימין, בספקותיו.

- אני לא מבין את חששותיך - אמר בנימין - הרי יונתן יודע מכך והוא שותק... כמעט ברור לי שאין דיני אונאה כאשר המתאנה מוחל ואיננו תובע!

- הוא מוחל רק בגלל שהוא לא יודע את ההלכה! מדינא דמלכותא הוא לא יכול לחזור בו מהסכום הרשום בחשבונית ובכך מסתכמת ידיעתו. לכן הוא נאלץ למחול על כך!

- מה זה משנה למה הוא מחל? הוא מחל וזהו! מה, נראה לך שאתה חייב כעת ללמד אותו את הלכות ודיני אונאה, כדי שידע לא למחול לך?!

...

בערב, לאחר שסיים את יום עבודתו, נפנה אפרים ללימודיו ונכנס לבית המדרש הסמוך לביתו כדי להשתתף בשיעור הקבוע של רב הקהילה. כבר שנים רבות שהוא משתתף בשיעור ומרווה את צמאונו בדברי תורה.

הסוגיא הנלמדת היתה במסכת בבא מציעא (דף ס"ו ע"ב) ועסקה במוכר דבר שלא בא לעולם. מדין תורה אי אפשר למכור דבר שעדיין לא בא לעולם, כגון למכור את הפירות שיצאו מדקל זה (עיין בספר העיקרים להגר"ש איגר - חלק א', עיקר 'אין אדם מקנה דבר שאינו שלו' שורש א' במוסגר מש"כ בטעם הדבר ובמה שציינו עליו בשולי אדרתו).

והיה, והמוכר לא ידע מכך ומכר את פירות הדקל העתידים לצאת, הוא לא מחויב למסרם ללוקח אף לאחר שכבר יצאו ונמצאים בעולם (כשיטת רב נחמן שם בגמרא וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן ר"ט סעיף ד'). המכירה לא חלה והפירות נותרו ברשותו.

וממשיך רב נחמן ואומר דאם הלוקח כבר תפס את הפירות, שוב אין המוכר יכול לתבוע ממנו להשיבם.

הרב עמד בדבריו להסביר את טעם הדבר, מדוע אם הלוקח תפוס כבר בפירות, שוב אי אפשר לבטל את המקח?

התוספות שם כתבו משמו של ר"ת (שם ד"ה 'התם') שהמוכר רוצה שהמקח יקויים וכך יעמוד בהבטחתו שאמר למכור ללוקח את פירות הדקל. דהיינו, אף אם יודע המוכר בנפשו שהמקח לא חל, רצונו שיחול והלוקח יקבל את פירותיו כדי שיקרא אדם נאמן ('כי היכי דליקו בהימנותיה'). על כן, כל זמן שלא חזר בו מהמכירה, רשאי הלוקח לתפוס פירות אלו ותפיסתו מועלת.

אך בריב"ש (סימן של"ה) הובאה שיטת ר"ת בצורה קצת שונה. לשיטתו, המוכר מוחל על פירות אלו לטובת הלוקח, כיון שסבור בדעתו שמכירת דבר שלא בא לעולם קיימת. ואף שמחילה זו נעשתה בטעות, שעשה כן מחמת שטעה בדין וסבר שיכול להקנות דבר שלא בא לעולם, מכל מקום 'מחילה בטעות שמה מחילה'.

- מה הנפקא מינה בין שתי השיטות? - נשמעה השאלה מספסלי השומעים.

- הנפקא מינה פשוטה מאד - הסביר הרב - מה הדין כאשר מאן דהו מוחל על זכויותיו, אך הוא עושה זאת בטעות. הוא חשב שהצדק לא איתו, אף שההיפך הוא הנכון.

לשיטת התוספות 'מחילה בטעות' אין שמה מחילה. אך לדעת הריב"ש 'מחילה בטעות' שמה מחילה (ועיי"ש בדברי רש"י בסוגיא).

תוך כדי השיעור נזכר אפרים מהמקרה שקרה לו בבוקרו של יום - לכאורה מחילתו של יונתן 'מחילה בטעות' היא... לדברי הריב"ש שמה מחילה... צדקו דברי בנימין!

לאחר שנגמר השיעור הוא ניגש לרב. הוא סיפר לו את מה שקרה ושאל - לפי דברי הריב"ש, 'מחילה בטעות' שמה מחילה, אם כן אני לא צריך להודיע ליונתן שמכר לי שבדין תורה הוא יכול לתבוע ממני את המעות?

הרב הרהר מעט וענה - אין הנידון דומה לראיה. המוכר פירות דקל שעדיין לא באו לעולם, אכן הוא טעה וסבר שהמכירה תקיפה ובאמת זה לא כך. אך הטעות עדיין לא אומרת שהוא לא רוצה למכור פירות אלו! אם היה יודע היה מוכר זאת באופן המועיל, כגון 'דקל לפירותיו' (עיין שם בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן ר"ט סעיף ד').

מה שאין כן לולי טעותו של יונתן המגיעה מחמת חיסרון ידיעה, הוא מעולם לא היה מוחל לך על כך!

זאת אומרת, 'מחילה בטעות שמה מחילה' לשיטת הריב"ש, רק כאשר המוחל רוצה למחול ולתת, אלא שנתינתו לא נעשית באופן המועיל על פי הלכה - חידד אפרים את תשובתו של הרב.

- הן אמת שה'קצות' (סימן י"ז סק"ג) כתב כדבריך. גם מחילה הבאה משום טעות ב'דין' לדברי הריב"ש שמה 'מחילה'. אך הש"ך (שם סקט"ו), הט"ז (שם על דברי הרמ"א בסעיף י"ב) והנתיבות (שם סק"א) נחלקו עליו.

למעשה, עליך להודיע למוכר הירקות ההוא שיכול לתבוע את הונאתו בדין תורה, ואם יבחר לעשות כן עליך להשיב לו את ההפרש. הרי לרוב הפוסקים אף לדברי הריב"ש 'מחילה בטעות' כזו לאו שמה 'מחילה'.

כשעזבתי את הדירה השכורה שלי, רציתי ליטול עמי את המזוזות שקבעתי כשנכנסתי לגור בה. השוכר החדש, שבא לגור שם אחרי, ביקש ממני שאשאיר לו את המזוזות והוא ישלם לי את תמורתן. דרשתי ממנו לשלם בעבור כל מזוזה סכום של 120$ והוא הסכים. לאחר זמן הוא הסיר את המזוזות כדי לבדקן, והמגיה שבדק אותן אמר לו ששויין אינו עולה על 100$. לאחר שבדק עם עוד מספר סופרים וכולם הסכימו לכך הוא דורש שאשיב לו את ההפרש שנתאנה על ידי.

שאלה: האם אני חייב להחזיר את האונאה?

תשובה: הלכה היא שאם נתאנה הלקוח או המוכר בשתות (שישית), צריך המאנה להחזיר את האונאה. דין זה נאמר  במכירת מטלטלין אבל קרקעות נתמעטו מפרשת אונאה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רכ"ז סעיף כ"ט). נחלקו הפוסקים מה דינו של תלוש/מטלטלין שחובר לקרקע, כגון מזוזה הקבועה במשקוף הדלת. יש שהחשיבוה כקרקע ויש כמטלטלין. אם כן רשאי המאנה לומר 'קים לי' כשיטות המחשיבות זאת לקרקע ולפטור את עצמו מלהחזיר את האונאה (רמ"א סימן צ"ה סעיף א' ועיין עוד סימן רכ"ז סעיף ל"ד).

אלא שעדיין יש מקום לדון מה נחשב כ'מחובר' לקרקע? האם כל סוג חיבור נידון כ'מחובר' לקרקע', או שמא דוקא אם קבעו במסמרות ובטיט?

לגבי מכירת בית מצאנו דיעות שאף דבר שלא חיברו בטיט אלא ביתדות, נחשב כחלק מהבית ונמכר עמו בסתם (סימן רי"ד סעיף י"א). אך התם טעמא דמילתא הוא משום דדעת המוכר והלוקח היא הקובעת, ובדעתם היתה המכירה אף בהני כחלק מהבית. מכירת המזוזה המחוברת במסמרים למשקוף הדלת, ודאי דלכולי עלמא אין זה נחשב כחלק מהבית ומשום הכי חל עליה דיני 'אונאה' (וע"ע בפתחי תשובה שם סק"ה).

ומכל מקום בנידון דידן אין הלוקח יכול לבקש את אונאתו. חז"ל נתנו ללוקח זמן לברר את מחיר המקח מיד לאחר הקנין (סימן רכ"ז סעיף ז'). אף שאין דרך העולם להסיר את המזוזות מהפתחים, מכל מקום מאחר וכבר חלף זמן רב שבו יכל הלוקח לבדוק אם המחיר ששילם בעבור המזוזות היה הוגן והוא לא עשה זאת, הרי שמחל על אונאתו.

'יורד לאומנות חבירו' ו'עני המהפך בחררה'

חז"ל קבעו גדרים במקח וממכר בין אדם לחבירו הן מה שראו לגדור מעיקר הדין, והן שראו לתקן מפני הישר והטוב.

על פי האמור קבעו חז"ל גדרים דומים לשני נושאים קרובים במהותם, ה'יורד לאומנות חבירו' ו'עני המהפך בחררה'. בשניהם המדובר במי שבא לקפח את חבירו בדבר שחבירו עומד לזכות בו.

ה'יורד לאומנות חבירו', בא לעסוק במסחר או אומנות חבירו, ומקפח את פרנסתו בדרך שאינה הוגנת, ונקרא בלשון המושאל 'משיג גבול'[1].

ה'עני המהפך בחררה' בא לזכות בדבר שחבירו עמד לזכות בו, במציאה או מקח, וקבעו חז"ל אימתי יש לראשון זכות קדימה למנוע מהשני לזכות בה. ברם חלוקים שני נושאים אלה בפרטי הדין שלהם כפי שיבואר להלן.

היורד לאומנות חבירו

האיסור של ה'יורד לאומנות חבירו'

הפוסקים כתבו מקורות שונים לאסור את הבא לקפח את פרנסת חבירו. יש שכתבו שהאיסור מהתורה כפי שדרשו חז"ל על הפסוק 'בין איש ובין אחיו ובין גרו' אפילו בין תנור לכיריים, שניתן לחז"ל הרשות לקבוע חוקים כאלו[2], ויש שכתבו שאינו מהתורה אבל נסמך על הלאו 'לא תשיג גבול רעך' ו'ארור מסיג גבול רעהו'[3], ויש שכתבו שהאיסור בזה הוא דרבנן[4].

גדר הדין של יורד לאומנות חבירו

החיוב לא לקפח את פרנסת חבירו נכלל באיסור של הרחקת נזיקין[5], וגם דומה ל'עני המהפך בחררה' דהיינו הנוטל ממי שמחזר אחר דבר לקנותה שנקרא רשע מפני שיכול למצוא במקום אחר[6], שאף הנוטל פרנסת חבירו יכול למצוא פרנסתו במקום אחר[7].

במקום שהאיסור לא נשמר

כתבו הפוסקים שהאיסור לירד לפרנסת חבירו – כפי שגדרו חז"ל – נאמר כאשר האיסור נשמר בדרך כלל, אבל אם נכרים באים וסוחרים כחפצם אין תועלת בשמירת האיסור, ומותר לישראל לסחור כחפצו ולא יפסיד בחינם[8].

לפתוח חנות מתחרה

מדינא דגמרא, המצורפים לשלם מסים לאותה המלכות מותר להם לפתוח חנות ולעסוק במסחר ואין אחר יכול לעכב עליהם אפילו שקדם לעסוק במסחר זה או לפתוח עסק, אבל לא מי שאינו מצורף לשלם מסים לאותה המלכות[9]. ויש שכתב שאם המלכות אינה מקפדת מותר אף מי שאינו משלם מסים באותה המלכות להתחרות[10].

בזמנינו, במדינות דמוקרטיות החוק קובע שכל אזרח מדינה יכול לעסוק במסחר כרצונו, ואין למלכות זכות לעכב מישהו מלפתוח עסק או לעסוק במסחר הגם שאינו משלם מסים או דר בעיר אחרת. לפי האמור, נראה שהדין האמור בשולחן ערוך לעכב הבא לפתוח חנות מתחרה מפני שדר בעיר אחרת או אינו משלם מסים, אינו למעשה[11].