- לייבל - נשמע קולו הלוחש של אהרן מעבר הקו - אני חושב שמצאתי לך סוף סוף בית!

לייבל ואהרן אחים, קרובים בדיעותיהם מאד מאד. כבר מספר חדשים שלייבל מחפש לקנות לעצמו בית.

- כמעט ואיני מצליח לשמוע את קולך... - לא הבין לייבל מדוע אהרן לוחש.

- כבר כמה חודשים שאתה מחפש בית. כל בית היוצא לשוק קופצים עליו כמה וכמה אנשים... כך גם מחירו קופץ ומרקיע שחקים...

הפעם מצאתי לך בית שאף אחד עדיין אינו יודע ממנו! אתה רוצה שאצא לרחובה של עיר ואזמין עוד שיקפצו עליו?! לכן אני מדבר בשקט...

- וכיצד יתכן שאתה היחיד שיודע על בית זה? מה, אתה 'מתווך'? לא ידעתי מכך...

- השכן הנכרי, שגר ממול ביתי, פנה אלי ושאל אם אני יודע מי ירצה לקנות כאן בית ברחוב... אמרתי לו שאביא לקוח עוד היום! עליך להזדרז!

לייבל רץ כמטחוי קשת אל ביתו של אהרן אחיו, שם הצטרף אליו אהרן והם ניגשו אל ביתו של ההוא לראותו.

הם סיכמו עימו על מחיר, שהיה סביר בעליל. כעת רק נותר לערוך חוזה ביניהם ולחתום עליו.

בשעת ערב מאוחרת, כאשר אהרן חזר לביתו לאחר השיעור הקבוע שלו בבית הכנסת, הוא ראה מישהו הדופק על דלת ביתו של הגוי השכן.

הוא אימץ את עיניו וראה שזה יעקב, גם הוא גר באותו הרחוב. חושיו של אהרן נתחדדו והוא החליט לבדוק מה רוצה יעקב.

לאחר שדפיקותיו של יעקב לא נענו הוא פנה לסור ולשוב אל ביתו.

- יעקב! - הוא שמע מישהו קורא בשמו. הוא סב על עקבותיו וראה את אהרן.

- מה ה'קשרים' שיש לך עם הגוי? מעולם לא ידעתי על כך...

- שום דבר. רעייתו סיפרה לרעייתי שהם חושבים למכור את הבית, רציתי לבוא ולהציע את עצמי כ'מתווך'. יש מספר אברכים בקהילתנו שמחפשים בתים לקנות, אני חושב שדי בקלות אמצא קונה לבית...

אהרן נלחץ. בדיוק מכך הוא חשש. כעת, כאשר ידעו מהבית עוד אנשים, הגוי יעלה את המחיר. הוא עדיין לא חתם על 'חוזה' עם אחיו לייבל ויכול לחזור בו מכל מה שסיכמו בעל פה.

הוא סיפר ליעקב על כל הקורות אותו - אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, אנא! אל תספר ואל תדבר על הבית הזה עם אף אחד. אדבר עם אחי, לייבל, והוא ישלם לך בשכר שתיקתך 2,000$.

יעקב הסכים.

לאחר מספר ימים, ה'חוזה' בין לייבל לגוי נחתם.

...

יש לדון אם יש תוקף בהתחייבות הנ"ל של לייבל ליעקב, שעבור שתיקתו ישלם לו סך 2,000$.

ושורש הדיון, האם דין התחייבות כזו כדינה של התחייבות לשכר הפועל.

האם כשם שהשוכר פועל וקצץ עמו את שכרו, אינו צריך קנין על כך ושוב אינו יכול לחזור בו ולומר 'משטה הייתי בך' (אלא אם כן קצץ עמו והפריז הרבה מאד בשכרו). הוא הדין לקוצץ שכר עבור הימנעות ואי עשיית פעולה מסויימת, שאינו יכול לחזור ולומר 'משטה הייתי בך'.

והפוסקים הרבו לדון בזה לגבי 'מכרז', האם יש תוקף להתחייבות שנתן אחד המשתתפים לרעהו שישלם לו בעבור שימנע ולא ישתתף בו וכך המחיר לא יעלה (ונקרא בלשונם 'האפטרעט געלד').

ומסקנת הרבה מהפוסקים שהתחייבות זו אין בה כל תוקף, שהרי נעשתה בלא כל קנין. ואף שבשכירות פועלים אין צורך בקנין, זה משום שהפועל עושה מה בעבור שכרו.

אך כאשר שכרו בא על על אי עשיה, נצרך שיהיה לכך קנין (עיין פתחי תשובה סימן קע"ו סק"ד בשם תשובת 'בית דוד', כסף הקדשים סימן קפ"ה סעיף א', חזון איש אבן העזר סימן קמ"ח לדף נ"ב ע"ב וקדמם במחנה אפרים הלכות שכירות סימן י"ח.

ועיין עוד בערך ש"י חושן משפט סימן רכ"ח סעיף י"ח וכן מש"כ באבן העזר סימן צ"ג סעיף ו').

אך יש מי מהפוסקים שנחלק עליהם ותמה: מה המקור ומנלן דיש לחלק בין מניעה לעשיה? גם השוכר להימנע מפעולה כשכירות פועלים תחשב ונתחייב בה בלא קנין.

ועוד הוסיף לחלוק דמכיון שמנהג הסוחרים כן הוא להתחייב בעבור המניעה מההשתתפות במכרז, הרי שיש לזה תוקף משום 'סיטומתא' (מנחת פתים סימן קע"ו סעיף ד').

לנידון דידן, אפשר שמה שכתב המנחת פתים לחייב משום מנהג הסוחרים אינו שייך. במציאות כזה נראה שאין זה דבר מצוי בין הבריות שיתחייבו לשלם בעבור שפלוני ישתוק ולא ידבר על בית אלמוני.

אלא שיתכן ואף להפוסקים שכתבו שאין כאן משום שכירות פועלים יבוא הלה ויתבע את שכרו משום שניזוק משתיקתו. הרי אילו היה מדבר ומביא לקוחות היה יכול להרויח בסרסרותו ועתה חדל מכך.

ומצאנו תשובה לטענה זו בדברי המחנה אפרים שכתב בנידון סרסור שאמר לחבירו: הכבד ושב בביתך ואני אתן לך חלק ממה שארויח בסרסרות.

והסיק המחנה אפרים שאינו חייב לתת לו מאומה ממה שהרויח. כפי שכבר הקדמנו שיטתו שאין בכך משום 'שכירות פועלים'.

אך הוסיף לדון שם שישלם לו משום 'גרמי' שהפסיד בשתיקתו מחמתו וכנ"ל, וגם מכך פטרו.

טעמו ונימוקו: שמא לא היית מרוויח כי אם מעט.

דהיינו רק כאשר מניעת הריוח היא ברורה ואין לנו ספק שהלה היה מרויח אילמלי היה נמנע חייב לפצותו על כך.

אך כאשר אין אנו בטוחים בכך, שוב אין המתחייב חייב מאומה בשכרו של הנמנע.

גם בנידון דידן, אין זה ברור כלל וכלל שיעקב היה מצליח למכור את ביתו של אותו הגוי. בהחלט מצוי הדבר שמתווך, בפרט כזה שאין זה מקצועו, שאינו מצליח למכור את מרכולתו ואף במקומות שרבים הם הקופצים.

למעשה:

אף אם לייבל נתחייב ליעקב שישלם לו אם ישתוק, לדעת רבים מהפוסקים אינו חייב מדינא למלא את התחייבותו.

(בודאי שאין מטרת המאמר ללמד תועים הכיצד להיות 'נבל ברשות התורה'.

להיפך, מטרתינו למען ידעו לעשות את ההתחייבויות באופן המועיל ועל צד היותר טוב שלא יוכל המתחייב להתחמק מלמלאותן.)

לפני שנים רבות 'שאלתי' חומש 'מקראות גדולות' מבית הכנסת ליד ביתי. שכחתי להחזיר אותו, ובסופו של דבר הוא גם אבד. איני זוכר איזה חומש היה זה.

שאלה: האם אני חייב להחזיר לבית הכנסת סט שלם, כך אוכל להיות בטוח שגם החומש החסר הוחזר?

תשובה: ראשית, יש לתת את הדעת באיסור הוצאת ספר מבית הכנסת ללא רשות. מצאנו פוסקים שכתבו שיש על כך 'תקנה קדומה' שלא להוציא ספר מבית הכנסת (גר"א - חושן משפט סימן קס"ג ס"ק ק"ה, ערוך השלחן שם סעיף י"ז ודבר שמואל (אבוהב) סימן צ"א). ויש שכותבים בספרים שיש 'חרם הקדמונים' שלא להוציא ספר מבית המדרש בלי רשות, אבל אין לזה מקור ואין בו שום תוקף וכוח להלכה (ראה שו"ת אהל יהושע סימן קכ"ב).

ובכלל, אין נפקא מינה בחרם זה מאחר ובין כך השואל שלא מדעת הרי הוא גזלן (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שנ"ט סעיף ה' [סימן רצ"ב סעיף א' וסימן שס"ג סעיף ה']). יוצא איפוא, וללא קשר לשאלת הבעלות על הספרים בבית המדרש אם של הציבור הם או של היחיד, שהמוציא ספר מבית הכנסת גזלן הוא. בודאי הבעלים אינם מסכימים שיוציאום מבית המדרש.

ספרים ניתנים לבית הכנסת מתוך מטרה, שיהיו זמינים למתפללים וללומדים כשיצטרכו להם. כאשר הם מוצאים מבית הכנסת, יכולת זו נמנעת מהמתפללים ומהלומדים ואף אם הגבאים אינם מוחים בדבר וקל וחומר אם מוחים בפירוש. ואף שכלל שנינו 'ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה', זה אינו כאשר יש חשש שמחמת ההשתמשות ינזק החפץ. ספרים הנלקחים מחוץ לבית הכנסת, נהרסים או נאבדים לעיתים קרובות, ובפרט שעל ידי זה מונע את אחרים לעשות מצוה ללמוד בו בעת שיצטרכו הם, ויש בזה משום ביטול תורה דרבים, ולכן אין הכלל הנ"ל תקף בהם.

גם הגבאים עצמם אינם רשאים להרשות אחרים לשאול ספרים, רק לתקופות קצרות. מאחר ואם יוצאו הספרים לתקופות ארוכות, ימנע הדבר מהלומדים את השימוש שלמענו נקנו הספרים (אהל יהושע שם).

ה'שואל' ספר ללא רשות, חייב להחזירנו ככל גזלן. גם אם הבעלים כבר קנו אחרים תחתיו - דהיינו שנתייאשו ממנו - נותרה חובת ההשבה בעינה (סימן שנ"ד סעיף ב' וסימן ש"ס סעיף א'). אם הספר ניזוק או נאבד, חייב ה'שואל' להחזיר את שוויו (סימן ש"ס סעיף ה').

בנידון דידן, כיון שהספר נעלם, אין צורך להחזיר ספר חדש, חובתך להשיב לבית הכנסת את שוויו של הספר בעת ש'שאלת' אותו. זאת אומרת, מחיר ספר משומש. אין לך כל חובה להחזיר לבית הכנסת סט שלם.

[ולענין קובצים שניתנים לבתי מדרש והתורם כותב 'ניתן לביהמ"ד על מנת שלא להוציאו', עיקר כוונתם לפרסם הקובץ והמוסד המוציאו לאור ויודעים שאין מקום בביהמ"ד לעשרות קובצים, א"כ מנדבים אדעתא דהכי שיהיו בביהמ"ד כמה שבועות (שו"ת משנת יוסף ח"ו סי' נ"ט).]

בגליון זה מבוארים חילוקי הדין בשליח שנשלח לקנות ואומר שקנה לעצמו, האם נאמן בזה, וכן האם יכול לחזור בו כשקנה במעות שלו, ובגליון הבא בע"ה יבוארו פרטי הדין כשנשלח לקנות במעות המשלח.

1. שלחו להביא המקח ולא פירש שיקנה לו

משלח שאמר לשליח 'תביא לי את המקח ואקנה', ואומר השליח שקנה לעצמו ואינו רוצה כעת למכור למשלח, נאמן בזה, שהרי המשלח לא אמר לו קנה לי המקח אלא להביא שיקנהו, וממילא לא מינה אותו שליח לקנות[1], ויש שכתב שאם קנה עם מעות המשלח, קנה המשלח[2].

1. שליח שקנה בסתם ואומר אח"כ שקנה לעצמו

כתב בשו"ע שאם המשלח ביקש מהשליח לקנות סחורה מסוימת, והלך השליח וקנה את סחורה בקנין המועיל כגון משיכה, ולא אמר בעת שעשה הקנין שקונה לעצמו, אינו נאמן לומר אחר כך שהתכוון לקנות לעצמו, שמן הסתם עמד בנאמנותו וקנה בעד המשלח[3], ואף אם שילם למוכר את דמי המקח ממעותיו ולא ממעות המשלח, ההנחה היא שהשליח התכוון להלוות את המעות למשלח לצורך המקח, וזה יפרע לו לאחר מכן מה שהוציא בעדו[4].

יש שפירש דבריו, שהשליח הסכים בפירוש כשמינהו המשלח לעשות השליחות לקנות בעד המשלח, ומפני זה אינו נאמן לאחר שקנה לומר שחזר בו בפירוש קודם הקנין שבוודאי זיכה את המקח למשלח, אא"כ חזר בו בפני עדים[5], אבל כתב שיש פוסקים שחולקים על זה ולדעתם השליח נאמן לומר שחזר בו, שזה דומה למי שנשלח לקנות מציאה וחוזר ואומר שזכה לעצמו[6], ויש שפירש דברי הפוסקים האלה באופן אחר ולדבריו גם לדעתם השליח אינו נאמן שחזר בו מבלי שחזר בו לפני עדים[7].

באופנים שהשליח קונה בעד המשלח נחלקו הפוסקים האם המוכר צריך לדעת שהשליח קונה בעד המשלח בכדי שידע להקנות למשלח שהוא בעל המעות[8].

1. שליח שחוזר בו לפני משיכה

• קנה במעותיו ולא הודיע למוכר שקונה בעד המשלח

אם נתן השליח דמי המקח ממעותיו למוכר לפני שעשה קנין משיכה, והתכוון בנתינת המעות לקנות למשלח אבל לא אמר זאת למוכר, קנה המשלח את המטלטלין בקנין כסף אע"פ שהמוכר לא התכוון להקנות לו, והחוזר בו חייב בקללת מי שפרע. אם השליח חזר בו לפני שעשה משיכה ואמר שעושה את המשיכה כדי לקנות לעצמו ולא למשלח, קנה השליח אע"פ שחזר בו לאחר שהמשלח קנה בקנין כסף למי שפרע, אבל אין למשלח תביעה של קללת מי שפרע אל השליח, כי קללה זו  נאמרה רק בין מוכר ללוקח ולא בין משלח לשליח[9].

• קנה במעותיו והודיע למוכר שקונה בעד המשלח

יש שכתב שאם השליח כשנתן ממעותיו למוכר אמר לו שנותן את המעות כדי שהמשלח יקנה, לא יכול השליח לחזור בו ולקנות במשיכה בעד עצמו, אא"כ מפרש למוכר לפני המשיכה שחוזר בו ועתה מושך בעד עצמו וגם מייחד מעות בעד הקנין, ואז קונה את המקח[10], ויש שכתב הואיל וקנה במעות שלו יכול לחזור בו אף אם אינו מודיע זאת למוכר, ודי אם מייחד מעות לתת למשלח תחת המעות שנתן למוכר[11], אבל עכ"פ צריך להודיע לעדים שחוזר בו[12].

• קנה במעות המשלח ולא אמר שקונה בעד המשלח

וכן נחלקו שני הדעות הנ"ל אם קנה השליח במעות המשלח ולא אמר בפירוש שקונה בעד המוכר, לפי הדעה הראשונה הדין בזה כמו בנתן ממעותיו ופירש שקונה בעד המוכר, שצריך להודיע למוכר שקונה בעד עצמו ולייחד המעות[13], ואילו לדעה השניה הואיל ולא פירש שנותן בעד המשלח יכול לחזור בו אם מייחד המעות ואינו צריך להודיע למוכר שחוזר בו[14].

יש שביאר, שאחר חזרת השליח עם המוכר, נעשו המעות של המשלח של השליח, ואף אין למשלח טענה על המוכר למה קיבל את חזרת השליח, שיכול לומר שהואיל וגם המשלח היה יכול לחזור בו מקנין מעות והוא היה מוכרח למכור, מה היה לו לעשות[15]. וכתב עוד, שהעיקר בזה כדיעה הראשונה[16], אבל הפוסקים כתבו שהולכים אחר המוחזק[17].