מעשה שהיהתמורת חמץהרב אריה ליכטנשטין
- מה קורה שם בסוף הרחוב? - תמה נפתלי בעודו יושב במרפסת ביתו בחול המועד - עשן מיתמר ועולה שם. מישהו החליט לאפות מצות בתוך החג?
בתוך מספר שניות נפתרה לו התעלומה. מספר רב של כבאיות (Fire trucks) צפצפו ברחוב ונסעו בבהילות אל מקור השריפה.
זו היתה חנות הסופר-מרקט הגדולה של נפתלי שעלתה בלהבות...
כשבנימין תפס את מה שקרה, נשאוהו רגליו אל החנות. המון רב נתאסף סביבות השריפה, וכמובן שהכל שחו אודות בנימין.
- מסכן בנימין - דברי אליהו - כך ברגע הפסיד את כל רכושו...
- על מה אתה שח? - נתווכח יהודה לעומתו - נראה לך שאין לו ביטוח (Insurance)??? הוא עוד יֵצֵא מורווח מכל זה... - אמר במין ארשת חשיבות של 'מבין'.
- מה יתן לו ומה יוסיף לו הביטוח? - החרה, החזיק, אחריהם מנחם - חלק הארי של החנות הוא חמץ ומכור לגוי, זה בכלל לא שייך בנימין. הגוי אולי הרויח מכך...
- אתה מאלה שעושים מכירת חמץ ואינם מבינים את המשמעות שבדבר... - הטיח יהודה במנחם - הרי הגוי מעולם לא שילם את שווי הסחורה שקנה!
- לא הבנתי. מה, מכירת החמץ אין בה חלות???
- ברור שיש בה חלות, רק כך הוא סדר המכירה. הגוי נותן רק דמי קדימה (Deposit) עבור החמץ שהוא קונה מהיהודי, את שאר התשלום זוקפים עליו במִלְוֶה שזמן הפירעון שלו הוא לאחר החג. לאחר החג כשהגוי לא משלם את שאר הכסף, היהודי המוכר גובה את החמץ של הגוי לעצמו, וכך הוא פורע את החוב של הגוי.
- אז למה הרב במוצאי החג עושה קנין, בשליחות המוכרים, כשמקבל את החמץ בחזרה מהגוי? הרי ניתן לגבות את החמץ תמורת החוב!
- בפוסקים כתבו לעשות את הקנין מהגוי במוצאי החג רק לרווחא דמילתא, כדי שלא תראה כל מכירת החמץ כהערמה (עיין ביאור הלכה סימן תמ"ח סעיף ג'). הן אמת, במקרים שלא ניתן לעשות קנין, סומכים ונוטלים את החמץ בתורת פירעון (עיין 'קו ההלכה' בגליון ו' לגבי בן חו"ל ששוהה בחג הפסח בארץ ישראל דסומכים על כך).
- עכשיו אני מתחיל להבין מה שאמרת. גם כאן, הגוי חייב לבנימין את השווי של החמץ, שבעצם הוא שלו ונשרף ממנו. ברור שהגוי לא ישלם את זה לעולם[1], ובנימין יהיה זכאי לתשלום שיבוא מחברת הביטוח בעבור החוב של הגוי כלפיו.
- בדיוק! אלא שכעת אני חושב שכל מה שנדברנו מעיקרא ליתא. הרי בנימין כשמכר את החמץ שבחנותו לגוי, לא שינה את שם המוטב (Beneficiary) בפוליסת הביטוח (Insurance policy) לשמו של הגוי הקונה, נכון? בין כך הוא יהיה זכאי לתשלום שיגיע מחברת הביטוח עבור החמץ.
- מה??? אני יכול לעשות ביטוח על רכוש של אחרים ולגבות לעצמי את דמי הפיצוי?! נשמע מוזר.
- בודאי! הפוסקים דנו באריכות במקרה כזה. בעיר ברודי אירע ששוכר בית עשה ביטוח, ומאוחר יותר הבית נשרף. חכמי ברודי אמנם פסקו, בדרך פשרה, שעל המשכיר לתת לשוכר בחזרה את מה ששילם עבור פוליסת הביטוח, ובתשלומי הפיצויים יטול המשכיר שני שליש והשוכר שליש (שואל ומשיב תניינא חלק ג' סימן קכ"ח). אך הפוסקים שלאחריהם הוכיחו שאין ללמוד מכך למעשה, אלא תשלומי הפיצויים מגיעים למי ששילם את הפוליסה (מהרש"ם חלק ד' סימן ז' ואור שמח פ"ז משכירות ה"א ועוד).
- מה הסברא בכך? וכי תשלומי הפיצויים אינם על גוף הרכוש שניזוק? מדוע שאחרים יטלו את הפיצויים ולא הבעלים?
- לא. מי שעושה ביטוח לנכסיו, זה מֵעֵין השקעה (Investment). הוא תולה את רווחיו אמנם ברכוש מסויים, אך לתשלומים אין כל קשר לחפץ המבוטח (עיין 'מעשה שהיה' בגליון ט"ו ובגליון ל"ג).
- אם כך אני חושב שבנימין נמצא בבעיה...
- מדוע? הסברתי לך כבר שהוא זכאי לתשלומי הפיצויים בין כך...
- זה נראה לי שתשלום זה הוא ממש חליפי החמץ. מילא אם תשלום הפיצויים שייך לגוי והוא פורע בזה את חובו מערב החג לישראל, אין מה לחשוש. אך הרי התשלום שייך ישירות לישראל והוא בא תמורת החמץ, למה זה לא ייחשב כ'חליפי חמץ' שאסור לקבל את שכרם אף לאחר המועד (עיין ביאור הלכה סימן תמ"ג סעיף ג')?
- בדיוק להיפך. הרי כבר הסברתי לך שהפיצוי המגיע מחברת הביטוח אינו מגיע תמורת החמץ שנשרף. הוא תשלום עבור ההשקעה בקניית הפוליסה, ורק נתלתה השקעה זו בחמץ זה ותו לא. לטעמי זה לא נחשב כחליפי חמץ כלל וכלל.
...
יש שרצו לפשוט ספק זה, אם יש בקבלת תשלום הביטוח משום הנאה מחמץ, מדברי הגמרא בעבודה זרה (דף נ"ט ע"ב) בעכו"ם שניסך לעבודה זרה את יינו של ישראל, שמותר הניזק לקבל ממנו את דמי הנזק ואין זה נחשב כהנאה מאיסורי הנאה.
וביאר שם בפירש"י דאף על פי שאסור לקבל את מחיר היין מגוי אחר אם ירצה לקנותו, מכל מקום כאן אינו מֶכֶר ואינו נהנה מדמי איסור 'אלא אומר לו: שפכת ייני ואיבדתו ממני, ודמי יין כשר קא שקיל'. גם להלכה נפסק כך (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן קל"ב סעיף א').
הרי שאין אנו מתייחסים לאיסור ההנאה שבשעת התשלום, אלא דנים אנו שחייב לשלם לו על היזק הרכוש שהיה מקודם ברשותו. הוא הדין כשחברת הביטוח משלמת את מחיר החמץ לבעלים, אין זה נחשב שהתמורה היא לחמץ שעתה אסור בהנאה, אלא לחמץ שעליו עשה ביטוח שהיה מותר בשעתו (עיין בקובץ 'קול מהיכל' (וואלקין) - פסח, ניסן תשס"ו עמוד רס"ד שהביא להוכיח כן בשם מרן הגרי"ש אלישיב לגבי נושא דומה).
אך עדיין יש מקום להעיר, דדוקא במנסך יין שנטל יין כשר ואסרו והזיקו ועל כך אנו באים לחייב אותו. מה שאין כן בנידון דידן, החמץ היה אסור עוד לפני שהנזק קרה, ויש מקום לומר דהתשלום מחברת הביטוח ייחשב כחליפי איסור הנאה.
מכל מקום, לפי האמור לעיל שתשלום מחברת ביטוח לא נחשב כחליפין ותמורה, אלא כהשקעה, ודאי שמותר ליטול את הפיצויים ללא כל פקפוק (שם בשם הגריש"א. ועיין עוד ב'עטרת שלמה' (זעפראני) סימן ל"ד שדן בארוכה בדברים בטוטו"ד).
[1] ועיין במקור חיים סימן ת"מ סק"ג שכתב דמחמת כן מקנים (או משכירים) את המקום שבו מונח החמץ לגוי הקונה. דאי לא הכי, הוי כחמצו של נכרי המופקד אצל ישראל, דאף אם לא קיבל אחריות אלא שהגוי אלים ויוציא ממנו, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא. וע"ע ביאור הלכה סימן תמ"ח ס"ג ד"ה 'בדבר מועט' ושדי חמד - אסיפת דינים, מערכת חומ"צ סימן ה' אות כ"ה וסימן ט' אות ד'.
קו ההלכהנזק במקח טעות
ראובן שלח את בנו לחנות נעליים בערב החג שיקנה בעבורו נעליים. הוא מסר לו את מידתו המדוייקת, ואף הורה לו שלאחר שיקנה את הנעליים יקחם לסנדלר (Shoe repair) שיחבר להם מגינים (Taps) בסולייתם. כשרצה ראובן להלביש את הנעליים הוא הבין שקרתה כאן טעות, המוכר לא נתן לבנו את המידה שנתבקש. המוכר מודה שטעה, אך אינו מסכים לקבל את הנעליים בחזרה ולתת את תמורתם, מאחר וכבר נקבעו בהן המגינים.
שאלה: האם זכאי ראובן לקבל בחזרה את מעותיו מהמוכר?
תשובה: הנידון בשאלה זו האם יש לקונה אחריות על המקח ששייך למוכר מחמת הטעות שבו, כגון במקרה שלנו המידה הלא נכונה של הנעליים, כשנשתמש בו לפני שידע והבחין בטעות. בשלחן ערוך (חושן משפט, סימן רל"ב סעיף י"ג) מחלק בין שני סוגי נזק שקרו במקח: אם השימוש של הלוקח במקח היה סביר וכנהוג, הוא לא אחראי לנזקין שקרו במקח. אך אם השימוש היה חריג ויוצא דופן, חייב הלוקח על הנזק שקרה במקח.
בנתיבות (שם סק"ה) ביאר שטעם הדבר הוא מהי מידת הזהירות הנדרשת מהלוקח בבואו להשתמש במקח. אדם המזיק חייב ב'אונס כעין אבידה' שעליו להיזהר ביותר שלא יקרה זאת. מה שאין כן ב'אונס כעין גניבה' שהוא לגמרי לא בשליטתו הוא פטור. הוא הדין הלוקח, עליו לחשוש שהמקח הוא פגום ויחזור למוכר. אך אם השתמש בדרך הרגילה, אין עליו שום טענה. מה שאין כן כששינה וקרה נזק בחפץ, הוא חייב.
אחרים מבארים בטעם הדבר כיון שכשהמקח פגום והוא חוזר למוכר, נהפך הלוקח מאליו להיות שומר עליו כל זמן שהוא עדיין ברשותו. אם כן, הוא חייב בכל רשלנות שלו בחפץ, אך פטור על שימוש כדרך העולם (דברי משפט שם).
ועתה יש לדון מהי ההגדרה של הנחת המגינים על הנעליים. מצד אחד נראה שזהו שימוש רגיל ודרך העולם להניח זאת על כל נעל שקונים, ואם כן ראובן פטור. מאידך, שכיח מאד שהקונה חפץ לא יקבל בדיוק את מה שביקש (לפעמים צבע אחר, מידה שונה וכדו'), אשר על כן לפני שעושה שינוי בחפץ עליו לבדקו בשבע עיניים שאכן הוא מבוקשו. בפרט בערבי חגים ויו"ט שמחמת ריבוי הקונים והמהומה שבחנויות, הדבר שכיח טפי.
העולה מכל הנ"ל, על המוכר לקבל בחזרה את הנעליים ולהחזיר ללוקח את תמורתם, אלא שיקזז את מה שנפחתו ממחירם מחמת אותם המגינים. אמנם, אם ימצא המוכר מי שיקנה נעליים אלו ביותר ממחירם מחמת המגינים שכבר עליהם, הריוח שייך לקונה הראשון (סימן רל"ב סעיף י"ד).
פסקי דיניםדיני בר מצרא#107
החיוב
מהתקנות שתיקנו חז"ל לעשות 'הטוב והישר'[1] הוא הבא לקנות קרקע במיצר חבירו חייבו חז"ל ליתן דין קדימה לבעל המיצר[2]. חז"ל תיקנו תקנה זו לטובת בעל המיצר, מאחר שהלוקח יוכל למצוא קרקע במקום אחר, ואילו למצרן נוח שיהיו לו נכסיו במקומות קרובים זה לזה[3]. לפיכך, אם לא היה הלוקח יכול לקבל דבר זה במקום אחר, כגון מתנה אין זכות למצרן[4].
בין אם הלוקח ביקש לקנות מהמוכר או המוכר ביקש למכור ללוקח, הקדימה למצרן[5]. זאת לעומת 'העני המהפך' לקנות שאין לו תביעה נגד הלוקח שהמוכר יזם למכור לו[6].
מקור הדין
מקור לדין זה מצאו בפסוק שנאמר "ועשית הישר והטוב"[7], וכתבו הפוסקים שהוא קרוב למצות עשה ולכן אסור להערים בדבר[8], ומכל מקום במקום ספק מקילים בדינו כשאר ספק תקנה שמעמידים על עיקר הדין[9].
החיוב על הלוקח
חז"ל הטילו החיוב על הלוקח להעביר הנכס לבר מצרא, וחשוב שליח של המצרן לכל דבר, ועל כן עדי הקנין יכתבו השטר לכתחילה בשם המצרן אפילו לא ידוע להם אם נתרצה לקנות, ואין צריכים קנין אחר[10].
חז"ל לא הטילו כל חיוב על המוכר כלפי המצרן, שהרי הברירה בידו שלא למכור, ואם ירצה למכור יהיה הנכס ממילא בידו שהרי הלוקח חייב להעביר הנכס ליד המצרן[11]. כמו כן אין חיוב על המוכר להודיע למצרן כשיש לחוש שיפסיד מפני זה[12], כגון אם חושש שעד שיודיע למצרן יפסיד למכור ללוקח, אבל אם אין חשש הפסד טוב שיודיע למצרן או לאנשים שיודיעו לו[13], ודנו הפוסקים האם זו עצה טובה בלבד או שכן נכון מדינא שיעשה כן[14].
להודיע למצרן
הלוקח אינו חייב להודיע למצרן שעומד לקנות, ואם יתוודע למצרן שקנה יעבור הנכס ממילא אליו שהרי חשוב שלוחו[15]. והראיה שלוקח שהשביח הנכס לפני שנתוודע למצרן חוזר וגובה ממצרן כדין היורד לשדה חבירו ברשות[16]. אבל אם נתוודע שהמצרן רוצה לקנות אסור הלוקח לקנות וכן אסור למוכר למכור ללוקח שמסייע בזה לעובר עבירה[17].