בית הכנסת זהר באור יקרות, הכל התכוננו לתפילת החג שתתחיל בעוד מספר דקות. קול הילדים המרוגשים, שהיו לבושים בבגדיהם החדשים, דומה  היה לציוץ הציפורים בבוקרו של יום.

- אברהם - פנה אליו יצחק - מה קרה השנה? החלטת להקל סוף סוף?

אברהם אימץ את מוחו, מנסה להבין - על מה אתה מדבר?

- ראיתי שהילדים שלך באו לבית הכנסת עם שקיות צ'יפס (Potato chips), כל השנים נמנעת מכך. טענת שאינך נותן לילדיך לאכול זאת, כיון שהצ'יפס מכיל בתוכו 'שמן כותנה' (Cottonseed oil)...

אני כבר מזמן טענתי לך שלא צריך להחמיר על הילדים... מה גם, שיש פוסקים שהתירו זאת בכלל... סך הכל זה חשש 'קטניות'...

- לא ויתרתי מאומה על חומרה זו! פשוט מצאתי השנה חברה שמייצרת צ'יפס וברכיבים (Ingredients) לא מופיע שמן כותנה!

- אלא מאי? באיזה שמן הם השתמשו לייצור הצ'יפס?

- אני לא יודע. אבל הצ'יפס הוא בהכשר של הרב פרידמאן שליט"א. במפורש צוין על השקית (Bag) שהוא כשר לכתחילה לאלו שאינם אוכלי קטניות בפסח!

- קשה לי להאמין שהם השתמשו בשמן אחר... כנראה שאותו רב סומך על השיטות המתירות!

- כיצד יתכן? מה, הוא מכשיל את אלו שאינם סומכים על שיטות אלו? היה עליו לציין במפורש על האריזה שהצ'יפס מכיל שמן כותנה!

אני חושב שהוא משתמש באחד השמנים שנהגו כל כלל ישראל להשתמש. אולי שמן אגוזים (Walnut oil) וכדו'...

[להשלמת היריעה - הגרצ"פ פראנק כותב בספרו 'מקראי קודש' (חלק ב' סימן ס' אות ב') להתיר את שמן הכותנה, אם עשייתו היתה בדקדוק מתחילתה. וכתב שם ששמע שכן הורה הגר"ח מבריסק. וראה בהערות שם שהביאו שבשנת תרפ"ז נתן הביד"צ דירושלים עיה"ק הכשר על שמן כותנה, וכן היה דעת אבד"ק צעהלים זצ"ל. ועיין עוד באגרות משה - אורח חיים חלק ג' סימן ס"ג.

מאידך, עיין בתשובות מנחת יצחק חלק ג' סימן קל"ח אות ב' (אלא שבחלק ד' סי' קי"ד אות ג' חזר בו ונשאר בצ"ע להלכה) ובספר הליכות שלמה פרק ד' אות י"ז ואכ"מ.]

...

בבית השחיטה 'שמחת יום טוב' נעצרה העבודה. נתגלתה שאלה חמורה במספר בהמות, והכל חיכו למוצא פיו של הרב המכשיר.

לאחר מספר דקות מורטות עצבים, יצא הרב מחדרו והורה להמשיך את העבודה - יש על מי לסמוך ולהתיר את הבהמות.

- לכתחילה? - שאל אחד העובדים.

- כן לכתחילה! מאחר ויש כאן 'הפסד מרובה'! מדובר בכמות גדולה!

- במחילת כבוד תורתו! תורה היא וללמוד אני צריך! אם לא היה כאן 'הפסד מרובה', הרי שהיינו מחמירים ואוסרים את הבהמה.

אם כן, הכיצד נוכל למכור זאת לצרכנים ולומר 'בשר גלאט לכתחילה'? הרי נסתמכנו כאן על היתר 'בדיעבד' של 'הפסד מרובה'?!

...

נפתח בפתרון השאלה השניה. בנושא זה מצאנו יריעה רחבה בדברי הפוסקים וכונסו לגורן אחד בספרו של האב"ד הגר"ח קאהן שליט"א (הלכות משפט - אונאה, סימן רכ"ח סעיף ו').

יש מהפוסקים (חתם סופר - אורח חיים, סימן ס"ה והובאו דברי בפתחי תשובה - יורה דעה, סימן ל"א סק"ב) שכתבו שדבר שהותר משום 'הפסד מרובה', היינו דוקא לבעל הבית עצמו. הן בעבורו נחשב הדבר ל'הפסד מרובה'.

אך אין כאן היתר למכור דבר זה ללקוחות. לגבי הלקוחות אין זה 'הפסד מרובה', שיכולים לקנות אחר שהותר לכתחילה. אם ימכור להם דבר כזה ולא יודיעם שנסתמך על היתר של 'הפסד מרובה' יחשב הדבר כ'מום במקח' ויוכלו לחזור בהם.

אמנם, אם כשנחמיר לבעל הבית יבוא מכך גם הפסד ללקוחות, כגון שהשער של המחיר יעלה מחמת שבעל הבית לא יוכל למכור את מה שהותר לו משום 'הפסד מרובה', בכהאי גונא מותר למכרו ללקוחות לכתחילה. שהרי זהו 'הפסד מרובה' גם בשביל הלקוחות (דעת קדושים - יורה דעה, סימן ל"א בכללי 'הפסד מרובה').

אך יש מהפוסקים שנחלקו על כך (עיין בית שלמה - יורה דעה, סימן קפ"ח ובדברי מלכיאל - חלק ג' סימן צ'). לשיטתם כיון שהותר לבעל הבית מעיקר הדין ולכתחילה משום 'הפסד מרובה', שוב הותר לכל. אי אפשר שיהיה מותר רק לזה ולא לאחרים. ובפרט שהיתר ד'הפסד מרובה' היינו מעיקר הדין (עיין דעת תורה פתיחה להלכות טריפה סקל"ח וסקנ"ב ובקונטרס אחרון שם)!

ובפרט, כאשר הייצור נעשה בשביל רבים, למכירה. כל מי שקונה יודע מראש שלא ימלט שתפול איזו שהיא שאלה ביצור או בשחיטה. הקונה מודע מראש לכך שהרב המכשיר יתיר בשאלות ובאופנים מסוימים מחמת 'הפסד מרובה' והסכים לכך מראש בקנייתו.

שוב, אין הלקוח יכול לבוא לאחר מכן לטעון שיש 'מום במקח' שלא ידע ולא הסכים עליו (דעת תורה - פתיחה להלכות טריפה, סקל"ח).

אלא שכל הנ"ל הוא דוקא בשאלה שנתעוררה בדיעבד. דהיינו, שבתחילה רצו לייצר את הדבר באופן ובכשרות המהודרת ביותר. אלא שנמצא שאלה או שקרתה איזו תקלה במהלך הייצור והשחיטה.

אך אין כל היתר ללכת לכתחילה ולייצר דבר שכל היתרו הוא רק מחמת 'הפסד מרובה' ולמכרו בתורת כשרות למהדרין ולכתחילה.

לזאת, הלקוחות לא הסכימו מעולם.

בתשובות מהרש"ם להגאון מבערזן זצ"ל (חלק ו' סימן כ"ח) מוצאים אנו שהוכיח לרב שהכשיר מצות שנעשו מתערובת קמח המותר רק בדיעבד.

הרב המכשיר טען שאם יוודע זאת ללקוחות הם לא יקנו, ויבוא מכך 'הפסד מרובה' לבעל הבית ויש להתיר. אך הגאון מבערזן טען שכל היתר של 'הפסד מרובה', היינו דווקא אם קרה באקראי כזאת, אך לא שמענו שיתירו לכתחילה ללכת ולעשות יצור שכל מהותו נסמכת על היתר של 'הפסד מרובה'!

אדרבה, על הרב המכשיר להעמיד את סדרי הייצור באופן כזה שיצא דבר המותר לכתחילה וללא שאלות ופקפוקים (עיין בהלכות משפט הנ"ל במקור משפט סקל"א מה שהביא ששמע ממרן בעל 'שבט הלוי' זצ"ל).

יש להדגיש, כאשר המוכר יודע שלקוח פלוני מחמיר בדבר שהותר כאן משום 'הפסד מרובה', בודאי שעליו להודיעו מכך ולא יעלים זאת ממנו (משפט שלום, סימן רל"ב סעיף י"ב).

למעשה:

כאשר נפלה שאלה במהלך שחיטה או ייצור לרבים והדבר הותר משום 'הפסד מרובה' - אין צריך להודיע מכך ללקוחות.

גם לגבי שימוש בשמן כותנה בפסח, כיון שדבר זה תלוי במנהג ורבים מיראי ה' מתירים זאת - מוטל על הלקוחות לברר דבר זה כשאינו ברור להם ואין אונאה מצד היצרן אם לא ציין זאת (ואף עדיף ממה שצוין בתוך הדברים לגבי ייצור לרבים).

שכרנו 'מאפיית מצות' לשעתיים, לצורך אפיית 'מצות חברה'. בנפרד שכרנו גם 'שיבער', שיכניס ויוציא את המצות מהתנור. בסופו של דבר ה'שיבער' איחר את בואו בשעה, וכך נותרה לנו רק שעה אחת לאפיית מצות. בעל המאפיה דורש תשלום בעבור שעתיים, כפי שסוכם עמו בתחילה.

שאלה: אם אכן אנו מחוייבים בתשלום כל השעתיים לבעל המאפיה, האם ה'שיבער' צריך לשלם זאת מאחר והוא אשם בכך?

תשובה: בפתרון שאלה זו עלינו לדון האם נזק כזה מוגדר כ'גרמא', דהיינו נזק שבא בצורה עקיפה ולא ישירה מיד המזיק והוא נפטר מלשלם עליו. מקרה דומה מצאנו בהלכה אודות מי שמנע מהשוכר בית מלהיכנס אליו, יש מהפוסקים שדנו אותו כ'גרמא' בלבד ופטרוהו מלשלם (ראה נתיבות סימן שי"ב סק"ה ותשובות רבינו יצחק אלחנן סימן קס"ה).

מאידך, מצאנו שדין פועל שחזר בו וגרם בזה נזק למעבידו דנחשב כ'גרמי' וחייב לשלם (רמ"א סימן של"ג סעיף ו' וש"ך שם סקל"ט). אמנם, יש מהפוסקים שנחלקו על כך וסבירא להו לפטור את העובד במקרה כזה (נתיבות שם סקי"ד, ובחזון איש - בבא קמא סימן כ"ג סקכ"ה כתב שגם אין לומר קים לי כהרמ"א בזה).

היה מקום לדונו ממה שמצאנו לגבי אריס שנשכר לחרוש ולזרוע, ונתבטל ממלאכתו. ההלכה היא שחייב לשלם לבעלים את מה שהיו מרויחים אילו היה עובד, אלא שאין זה ענין לנידון דידן. אריס מתחייב במפורש להביא רווחים כך וכך ובעלים, ואף אם לא נתחייב במפורש הרי זה כאילו פירש שכך דרך האריסים (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שכ"ח). בתחום אפיית המצות אינו מצוי שהעובדים יתחייבו דבר זה לבעלים, ובודאי שלא נחשב בסתם כמו שהתחייבו על כך.

דין נוסף שאולי ניתן לדמותו לנידון שאלתנו הוא כאשר מעביד שכר עובד לפעולה מסוימת, שאם לא יעשה אותה יפסיד. כגון, לקנות בעבורו יין ביום השוק שהוא זול, והעובד לא קנה. שם אנו מחייבים את העובד מדין ערב, כיון שהבעלים סמכו עליו (נתיבות סימן קע"ו סקל"א, סימן קפ"ה, סימן ש"ו סק"ו וסימן של"ג סק"ג וחתם סופר - חושן משפט סימן קע"ח).

אך יש מהפוסקים שכתבו שהאמור לעיל היא דעת מיעוט הפוסקים ואי אפשר להסתמך על כך ולחייב עובד בהפסדים שגרם לבעל הבית (נחלת צבי סימן רצ"ב וראה אמרי בינה - הלואה סימן ל"ט ומהרש"ם חלק א' סימן ע"ז).

אף אם לא ניתן לחייב בדין את הפועל/השיבער, מכל מקום בודאי שמן הראוי שאם ההפסד בא בפשיעת הפועל שישלם את ההפסד לצאת ידי שמים. ובכל מקרה יש לדון לגופו של ענין אם נחשב פושע (כגון לגבי שכחה, עיין בדברי גאונים כלל צ"ט סימן י').

התחייבות למשכורת

המעביד חייב לשלם את המשכורת לפועל כפי שקבעו ביניהם, הן את גובה המשכורת וזמן התשלום[1]. ברם, בנוגע לאופן התשלום דנו הפוסקים אימתי חייב המעביד לשלם כפי שהסכימו מתחילה[2].

תשלום במזומנים

כתבו הפוסקים שדעת הפועל בסתם שהמעביד ישלם את המשכורת במעות מזומנים, ועל דעת כן השכיר עצמו[3]. לפיכך, אפילו אם אין למעביד כסף מזומנים חייב המעביד לטרוח להביא מעות מזומנים[4], הן אם המעביד בעצמו שכרו או שליח של המעביד[5]. אם המנהג לשלם לפועל בהמחאה (צ'ק) או כרטיס אשראי, קובע המנהג[6].

טול מה שעשית בשכרך

בכלל האמור הוא, שהמעביד אינו יכול לומר לפועל שיטול את מה שעשה כתשלום למשכורת, אפילו אם שכרו לעבוד עם דברי מאכל והרי דעת הפועל בסתם לקנות במשכורת דברי מאכל, מ"מ חייב לשלם לו המשכורת במזומנים[7].

שכרו לעשות בנכס של אחר

וכן הדין במי ששכר פועל לעבוד בנכס של אדם אחר, ולא הודיע לו שהנכס אינו שלו ולא נעשה שליח לשכור פועל, חייב מי ששכרו לשלם כמו לשאר פועל, כי היות שלא הודיע לו כל זה, נעשה ממילא למעביד של הפועל, אבל אם ידע הפועל שהנכס אינו שלו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך, שהרי לא אמר לו שהוא שליח של בעל הנכס לשכור פועל, ועל כן לא היה לפועל לסמוך עליו שישלם לו משכורת[8].

שכרו לעשות בהפקר

שכרו לעבוד בדבר הפקר, כגון ללקוט בשדה הפקר, אפילו אם ידע הפועל שזה שדה הפקר, לא יוכל המעביד לומר לו טול מה שעשית בשכרך שהרי מיד שהגביה הפועל מהשדה זכה בו המעביד ולכן נתחייב לשלם שכרו, ואינו דומה לשוכר פועל לעבוד בשדה של אחר שבעל השדה חייב לשלם לו כפי מה שהנהו והשוכר פטור[9], אבל אם שכרו שישמור דבר הפקר אבל לא שיזכה בשבילו, יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך, שהרי הפועל ידע שהנכס הוא הפקר ומאחר שהמעביד לא זכה בו עדיין, לא נתחייב לשלם לו[10].

ברם, אם הפועל לא ידע שזה הפקר, אפילו שכרו לשמור חייב השוכר לשלם לו, ודינו כמי ששכרו לעבוד בשל נכס של אדם אחר ולא הודיע לו שהנכס אינו שלו[11].

מקום ציבורי

נראה שהמקבל רשות מהרשויות לכרות אבנים או עצים ממקום ציבורי ושכר פועלים לשמור או לכרות דינו כמי ששכר לעבוד במקום הפקר שהרי לא משכירים את המקום רק נותנים לו רשות לכרות ולזכות בכרוי.

התחייבות לשלם עם נכס

כאמור[12], חלים חיובי שכירות עם הקנינים המחייבים בדיני שכירות פועלים. ברם, הראשונים דנו בחיוב של מעביד שסיכם עם הפועל לשלם לו את המשכורת עם איזה נכס, הן קרקע או מטלטלין, אבל לא חייב עצמו על זה בקנין המחייב בדיני ממונות, כגון קנין סודר.

בדין זה יש לחלק בין האומר שישלם עם בית זה או חפץ זה, לבין האומר בסתם שישלם עם בית כזה או חפץ כזה. פרטי הדין יתבארו בגליון הבא בע"ה.