בעוד בכל בתי בני ישראל היתה אורה ושמחה, לקראת ימי הקיץ שאוחזים בפתחם, בבית משפחת פרידמאן שררו תוגה וצער.
- מה יהיה? - שאלה מרת פרידמאן את בעלה, ר' שמואל, כל מספר דקות - מה נעשה עם פינחס בזמן אלול?
והשאלה נותרה תלויה בחלל ללא מענה...
הם ניסו ככל אשר לאל ידם, אך מאומה לא עזר. כל הישיבות שבסביבה סגרו את שעריהם בפני בנם...
- למה היית צריך לעשות זאת? - גערו ההורים בפינחס - וכי לא חשבת שבעבור זה תיזרק מהישיבה ושום ישיבה אחרת לא תקבל לשורותיה בחור שכזה???
בלית ברירה החליט ר' שמואל לצאת מגידרו ולבקש את טובת אחיו ר' יענקל, עסקן ידוע בקהילה.
הוא התקשר וסיפר לו את כל הקורות אותו ואת ביתו. ליבו של ר' יענקל נחמץ בקרבו, הוא הבטיח לטפל בה.
- אפנה לעסקן ידוע. אולי אבטיח לו שלמונים... בהכירי את חולשותיו, נראה לי שרק כך הוא יזדרז להתעסק בכך.
אותו עסקן לא שש להתעסק בכך, אך לאחר ששמע שמלאכה וטובת הנאה בצידה היא, נתרכך.
- אינני מכיר את אחיך - שח לר' יענקל - כיצד אוכל להיות בטוח שישלם לי על כך? אחרי הכל 500$ אינו סכום של מה בכך... - גילה באחת את חמדנותו.
יענקל הרהר מעט - אני אהיה ערב על כך! אותי אתה מכיר ואני מקוה שאתה סומך על מילתי.
ואכן, לאחר שאותו עסקן-חמדן היה בטוח בטובת ההנאה שבצידה של ה'עבודה הקשה', על אתר הוא עירב את האנשים הנכונים והכל על מקומו בא בשלום. 
כשעברו כמה שבועות ור' שמואל עדיין לא שילם את חובו, התקשר אותו עסקן לר' יענקל ודרש ממנו במפגיע לשלם את ערבותו - התחייבת על כך כערב! - הטעים.
...
לא היו ימים טובים לכל בעלי המלאכה, כתחילתה של עונת הקיץ... רבים מעתיקים את מקום מושבם מהערים אל ההרים. מטבע הדברים הבתים שבהרים, שאינם מיושבים בכל עשרת החדשים שעברו מסיומה של עונת הקיץ דאשתקד, דורשים תיקונים רבים.
האחד דליפה יש בגגו, האחר חור נפער בכותלו וכו' וכו'...
גם מיודענו שמחה, 'כלבוניק' במקצועו, אינו נח לרגע בימים אלו. הוא עוזב את בקתתו בשעת בוקר מוקדמת ואינו שב עד לשעות לילה מאוחרת מאד.
- משבועות אלו - שח לכל מכריו - אני חי עד אמצע החורף בשנה הבאה...
כששמחה ראה את מספר הטלפון של ה'מדריך ראשי' ממחנה 'מנוחה ושמחה' על צג המכשיר שלו, הוא ידע שהוא הולך לדחותו.
בשנה שעברה הוא עשה מלאכה בעבור 'מנוחה ושמחה', והתגמול עליה הגיע רק לאחר הפסח.
- אילו היו ידיי ריקות מעבודה והייתי יושב בטל, דיינו... אך לשם מה לי לעבוד ב'מנוחה ושמחה' ולקבל את השכר בעוד כמעט שנה, כשבמקום זה אני יכול לעבוד במקומות אחרים ולהשתלם במזומן...
אך ה'מדריך הראשי' מעבור השני של הקו הכין את עצמו כיאות. הוא שכנע את שמחה שהנהלת המחנה התחלפה, הוועד נטל על עצמו את האחריות - אני בטוח שישלמו לך! אין לי כל בעיה לקחת על עצמי להיות 'ערב' על כך! - סיים את דבריו.
שמחה סבר וקיבל - אני סומך עליך! אם הנהלת המחנה לא תשלם בזמן, אגבה את התשלום ממך כ'ערב' - סיכם עם ה'מדריך הראשי'.
כמאמר הכתוב 'היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו'... הנהלת המחנה לא שילמה את שכרו של שמחה בעתו ובזמנו.
הוא פנה אל ה'מדריך ראשי' וביקש שידאג לזרז את העניינים - אם לא, תצטרך לשלם מכיסך! 
...
ב'מחנה אפרים' (הלכות מלוה ולוה - דיני ערב פרק ב') דן במקרה דומה למעשה הראשון וזה תוכן דבריו:
ראובן ביקש משמעון שידבר אצל השלטון בעבור לוי. כיון ששמעון דרש תשלום בעבור מה שידבר, התחייב ראובן שיהיה 'ערב' על תשלום זה.
מסקנת ה'מחנה אפרים' שאם ערבותו של ראובן היתה 'ערב סתם' (שאי אפשר לתבעו קודם שיתבע הלוה ולא ישלם), הרי שאינה חלה כלל וכלל.
וטעם הדבר פשוט עד למאד. הרי יסוד חיובו של הערב הוא מחמת שעל פיו של הערב ועל נאמנותו הסכים המלוה להוציא את מעותיו ולמסרם ללוה.
לולי זאת, הערבות לא היתה חלה מאחר ויש בה משום 'אסמכתא'. דהיינו, התחייבות התלויה בדבר, כגון אם הלוה לא ישלם כנידוננו, יש ואינה חלה (כמבואר בבבא בתרא דף קע"ג ע"ב ובשלחן ערוך - חושן משפט, סימן קכ"ט סעיפים א'-ב').
ואם כן, מאחר ושמעון לא הוציא מאומה בעבור דיבורו עם השלטון, וגם בזמן שעשה זאת שבת בין כה וכה ממלאכתו ולא הפסיד פרוטה, הרי שאין כאן כל הוצאת מעות על פיו של הערב ועל מה נחייבנו?
(מה שאין כן אילו היה מתחייב כ'ערב קבלן' הרי שאין בזה 'אסמכתא' ואינו נצרך שיהיה 'מוציא הוצאות על פיו' וערבותו חלה מכל מקום, עיי"ש. ובשו"ת מהרש"ג ח"ג סי' צ"ח סוף אות א' כתב על זה שהוא דבר נכון בטעם ובסברא, דכיון דיכולים לגבות ממנו תחילה לא הוי אסמכתא. אבל עיין דברי משפט סי' קכ"ט סק"א.)
אם כן לנידון דידן, ערבותו של ר' יענקל כלל לא תקיפה והעסקן אינו יכול לחייבו לשלם.
מאידך, מצאנו בש"ך (סימן קכ"ט ס"ק י"ב) בנידון יהודה שמסר את מעותיו ליששכר שיתעסק בהן ויקבל על כך מחצית שכר. יששכר חשש שמא יהודה לא ישלם את שכרו, ועל כן המציא לו יהודה 'ערב' על כך שישלם לו שכרו, את זבולון.
לכאורה הרי יששכר לא הוציא כלום על פיו של הערב, זבולון. המעות של יהודה הן ויששכר לא הביא כסף מביתו. אם כן לכאורה אין כאן 'הוציא הוצאות על םפיו' ושמא ערבותו של זבולון אינה חלה.
אך הש"ך כתב שהערבות חלה. כיון שרק על פי דברי זבולון הסכים יששכר להתעסק במעות, זו היא 'הוציא מעות' שלו.
דהיינו, כל הסכמה לפעולה, כמוה כהוצאת ממון ומי שמתערב על כך 'ערב' הוא.
לכאורה דברי הש"ך אינם עולים בקנה אחד עם דברי ה'מחנה אפרים' הנ"ל ושמא לשיטתו המתערב בעד השכר למדבר לשלטון, ערבותו חלה שהרי על פיו הסכים ההוא לפעול ולדבר לשלטון.
אך לא כך. דוקא בנידונו של הש"ך שיששכר מתאמץ וטורח במעותיו של יהודה שירוויחו, הרי שאם הסכמתו של יששכר באה מחמת ערבותו של זבולון, נחשב הדבר שיששכר הוציא הוצאות על פיו של זבולון.
אך בנידונו של ה'מחנה אפרים', אין בדיבור לשלטון שעשה לוי כל טירחא, ומשום כך לא נחשבת הסכמתו כהסכמה 'להוציא מעות'. בלא קנין אין ערבותו של ראובן ערבות ויש בה משום 'אסמכתא' (עיין בכל זה בעמק המשפט - ערבות, סימן ה').
ועל כן נראה למעשה בפשטות שערבות ה'מדריך ראשי' ערבות היא, ויכול שמחה לתבעו לשלם.

במאמר הקודם עסקנו בדינו של המוצא מזוזה אם רשאי להשתמש בה.
שאלה: האם יש מקום לחשוש שמזוזה זו פסולה היא, או שמא מסתמא כשירה היא?
תשובה: בתשובת הלכות קטנות (חלק ב', סימן קס"ו) דן במוצא תפילין ב'גניזה'. בתשובתו הוא כותב כי אף אם התפילין נראות לעין ככשרות לכל דבר, מכל מקום יש מקום לחשוש שמא יש בהן פסול שאינו ניתן להיראות, כגון שנכתבו שלא לשמן. כראיה הוא מציין את דינו של המוצא שטר חוב שאסור להחזירו, כיון שחוששין לחששות רחוקות כגון שהלוה כתב את השטר כשסבר שילוה מעות אך לבסוף לא לוה. מאחר והשטר אבד, אנו מעלים תהיות וספקות בנוגע לתקפו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ס"ה סעיף ו').
בהמשך הוא מחלק בדבריו וכותב שאין הנידון דומה לראיה. אם אנו חוששין ולא מוציאין ממון על פי השטר, אין זו ראיה שאף בשאלה של איסור והיתר נרחיק לכת בחששות. אשר על כן, אם מצא את התפילין בתוך הנרתיק ומראיהן ככל האחרים, כשרות הן. מה שאין כן אם מצאן פתוחות וללא הרצועות שלהן, חיישינן שמא אינן כשרות.
הוא אף מסיים וכותב שיתכן ורק לגבי שטר שבעליו שומרים עליו בקפידא, אם נאבד ריעותא היא. מה שאין כן בכל שאר הדברים, ואף תפילין בכלל, מצוי שיאבד מבעליו ואין אבידתו מערערת את כשרותן אף אם מצאן פתוחות וללא הרצועות.
במשנה ברורה (סימן ל"ט סקכ"ח) הביא את דברי ההלכות קטנות ופסק על פיו שאם התפילין נמצאו פתוחות וללא הרצועות, חיישנן שמא בעליהן השליכו אותן. אך כל שיש מקום לתלות שאבדו ולא הושלכו, כשרות הן.
ובנידון המוצא מזוזה ב'גניזה', לכאורה גם שייך לחשוש שמא נפסל בפסול שאינו נראה לעין. אמנם, אם אכן כך הרי שהפסול כבר נודע לסופר בשעת הכתיבה ומעולם לא היה מגלגלה כדרך המזוזות. יתר על כן, דרך הסופרים לתת סימן על מזוזה שפסולה היא. אשר על כן, אין מקום לחשוש במזוזה כזו שפסולה היא (שבט הקהתי - חלק ו', סימן שע"ג, ושהסכים לזה הגרי"ש אלישיב זצ"ל). אמנם, יש לדון בכל מקרה לגופו של ענין.
בפרט בנידון דידן שהמזוזה לא נמצאה ב'גניזה', בודאי שאין מקום לחשוש על כשרותה ויכול להשתמש בה (עיין עירובין דף צ"ו ע"ב).

אישים בשליחות

כל המחויב במצוות אפילו במקצת, והוא בן דעת, שדומה למשלח ישראל במה שמחויב במצוות, נעשה שלוחו לכל דבר[1], לפיכך איש או אישה אפילו אשת איש[2], עבד כנעני או שפחה נעשים שליח וממנים אחרים להיות שלוחם, ואילו נכרי הואיל ואינו בן ברית, לא נעשה שליח לישראל ואינו ממנה ישראל לשליח[3]. ונחלקו הפוסקים האם נכרי נעשה שליח לנכרי אחר[4]. וכן דנו הפוסקים האם המומר שדינו כנכרי לכמה דברים, דינו כישראל בדיני שליחות[5].

יש ראשונים שכתבו שיש שליחות לנכרי לחומרא[6], כגון בדיני רבית, אם ראובן מלוה לגוי ברבית וכשבא להחזיר המעות לראובן מלוה הגוי לשמעון ברבית בהסכמת ראובן, אסור לראובן לקחת הרבית מיד שמעון[7], ויש שכתבו שאין שליחות לגוי ומותר לו לקחת המעות מיד שמעון[8].

מי שאינו בן דעת, דהיינו חרש שוטה וקטן, לא נעשה שליח ואינו ממנה שליח[9]. היה המשלח בריא בעת המינוי ובעת גמר השליחות נעשה שוטה, נחלקו הפוסקים האם השליח יכול לגמור שליחותו[10].

שליחות לדבר עבירה

השולח שליח לדבר עבירה, אין שליח של אדם כמותו לחייב את המשלח[11], הן בדיני נפשות והן בדיני נזיקין, כגון השולח להזיק את ממון חבירו[12] או לגנוב, המשלח פטור והשליח חייב[13].

ביאור הדין

בטעם הדבר נאמר בגמרא ש'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים'. יש שפירשו דהיינו שהמשלח  פטור שסבר שלא ישמע לו[14], ולפי זה בשלח מי שמוחזק לעשות העבירה, כגון ששלח את מי שידוע למסור, שימסור, חייב המשלח[15]. ויש שביארו שטענת דברי הרב וכו' אינו מפני שהמשלח סבור שלא ישמע לו אלא מפני שהיה לשליח לשמוע את דברי הרב, ולכן השליחות בטילה[16], וממילא גם אם השליח הוחזק לעשות האיסור, השליחות בטילה[17].

עוד טעם אמרו בגמרא שאין שליח לדבר עבירה כי מצינו שני כתובים שבהם יש שליח לדבר עבירה, דהיינו השולח שליח לטביחה ומכירה, והשולח שליח למעילה, ואלה מלמדים שבשאר שליחות אין שליח לדבר עבירה[18]. יש סוברים למסקנת הגמרא אין צורך בטעם של דברי הרב וכו' ולכן בכל אופן אין שליח לדבר עבירה[19], אבל יש שכתבו שאף למסקנת הגמרא נשאר הטעם של דברי הרב וכו' מי שומעים[20].

חצירו של הגנב נחשב שלוחו לקנות הגניבה ובזה נעשה החצר שליח לדבר עבירה. בגמרא נחלקו בטעם הדבר[21], לדעת רבינא החצר אינו 'בר חיובא' ולכן נעשה שליח לדבר עבירה, ולרב סמא החצר אין לו בחירה ולכן נעשה שליח בעל כרחו לדבר עבירה. ועל כן נחלקו בכהן ששולח ישראל לקדש לו גרושה האם נעשה שליח לדבר עבירה, לרבינא שהכלל הוא אם הוא 'בר חיובא', נעשה הישראל שמותר בגרושה שלוחו של הכהן, וכן פוסק הרמ"א[22], אבל לרב סמא הואיל והישראל הוא בעל בחירה לא נעשה לשליח לדבר עבירה, אא"כ לא ידע שהדבר גנוב שעשה העבירה בעל כרחו נעשה שלוחו של הישראל[23], ואף בזה יש שכתב שרק בחצר שאינו בעל בחירה כלל חייב המשלח אבל בשליח שלא ידע שעושה איסור המשלח פטור, וכן פסק הש"ך[24].

יש שכתבו שאף כהן ששלח כהן לקדש לו גרושה אינו בר חיובא שהרי השליח אינו עושה מעשה איסור במה שמקדש לחבירו ויש שליח לדבר עבירה[25], אבל יש ראשונים שלא חילקו בכך[26]. יש שכתב שאם ישראל לוה ברבית על ידי שליח האם עובר המשלח או שזה שליח לדבר עבירה, תלוי במחלוקת האמורה[27].

כתב המחבר שהשוכר עדי שקר חייב לצאת ידי שמים[28],  ונחלקו הפוסקים אם בכל שליח לעבירה חייב לצאת ידי שמים[29].

השולח קטן לעבירה נחלקו הפוסקים האם המשלח מתחייב כאשר הקטן אין לו יד או שהמשלח פטור מפני שאינו בר שליחות כלל[30], ויש שכתב שאף אם שוכר מי שאינו בר שליחות לעשות העבירה, אין המשלח מתחייב, כגון השוכר נכרי או קטן[31]. וכן נכרי ששלח נכרי אחר לעשות עבירה אין המשלח מתחייב[32].