- שמע היטב מה שאני אומר לך כעת - צעק העניך לתוך שפופרת הטלפון - אתה לא מקבל ממני סחורה מעתה והלאה, עד שכל החוב הישן שלך ישולם במלואו! הבנת?

מהעבר השני עמד חנווני נבוך, שמואל נקרא שמו. חנות מכולת קטנה לו בפרברי העיר, הוא רכש אותה בשנה שעברה.

הוא לא התלונן על היקף המכירות והרווחים, הם היו נאים ומכובדים. הקושי שלו הוא מחמת תשלום ההלוואות הגדולות שהעיקו עליו.

כשהוא קנה את החנות הוא נזקק להלוות את רוב רובו של הסכום, שלא היה ברשותו. עתה הוא אוחז כבר באמצע הדרך ב"ה, קרי: כמחצית מסכום ההלוואות כבר שולם. אך תשלומים אלו גרמו לו להתאחר בתשלומים לספקי הסחורה.

הוא ניסה לרצות את העניך - אשתדל כי כבר בשבוע הבא תקבל חלק נכבד מהחוב ...

- כנראה שלא הייתי מספיק ברור... אין כסף, אין סחורה!

שמואל פכר את ידיו ביאוש - מנין יבוא עזרי? מנין אביא סכום כל כך גדול תוך יום אחד??? אני צריך את מוצריו של חנוך כבר למחר, יום חמישי... לקניות של לפני שבת...

בצר לו הוא פנה לזאב, ידידו הקרוב - נראה לי שהוא פעם סיפר לי שהוא ידידו של העניך... - נזכר - אולי הוא יוכל לשכנע אותו שימשיך למכור לי סחורה בינתיים...

זאב שמח לעמוד לצידו - אדבר עם העניך - הבטיח.

זאב יצר קשר עם העניך והסביר לו את מבוקשו - תבין. הוא, שמואל, לא מתחמק. אלו קשיי קליטה... כל ההתחלות קשות... אני יכול לספר לך שחתמתי בעבורו כבר מספר ערבויות לגמחי"ם בסכומים גדולים, הוא תמיד עמד בתשלומים! - סיפר להעניך.

זיק ניצת בעיניו של העניך - מה אמרת? שהיית ערב בשבילו? אולי גם עכשיו תחתום בעבורי ערבות על כל חובותיו של שמואל, החוב הקיים וזה שיגיע בעתיד כשאמשיך בזכותך למכור לו סחורה.

אם שמואל לא ישלם, אתה תשלם במקומו!

- אחתום לך על הסחורה שתשלח לו מעכשיו והלאה. כמדומני שלא שייך לחתום ערבות על חוב קיים. זה נקרא 'ערב לאחר מתן מעות' (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן קכ"ט סעיף א').

- נראה לי שאתה לא צודק. ערב מתחייב אפילו שלא קיבל לידיו מאומה, מחמת אותה הנאה שהמלוה הוציא מכיסו מעות רק בשביל שהאמין לו וסמך על דבריו (בבא בתרא דף קע"ג ע"ב ועיין במחנה אפרים - הלכות ערב סימן א'). לכן כאשר החוב כבר קיים, אין לערב שום הנאה בערבות שהתחייב, הוא לא גרם למלוה שיוציא את המעות מכיסו. הן כבר ניתנו ללוה לפני כן...

אך כאשר אני יסכים להמשיך למכור לשמואל סחורה רק בגלל שהתחייבת על החוב הקיים, הרי אני מוציא עוד הוצאות רק על פיך! למה יגרע דינו מכל ערבות? (עיין אמרי בינה - קונטרס הקניינים סימן ב' סוף ד"ה 'ומ"ש' שכ"כ בשם מהר"י בן לב, שו"ת הרי בשמים תניינא סימן רמ"א, משפט צדק חלק ג' סימן כ"ו ודברי גאונים כלל ע"ח אות כ'. ועיין עוד בשו"ת מהרי"ל דיסקין פסקים סימן ע"ח שנוטה לכך.)

- אתה אומר דברי טעם. אבל מצד שני, הרי הסכמת להוציא על פי רק את הסחורה העתידית. למה שאוכל להתחייב בשביל כך על חוב ששויו גדול משווי סחורה זו.

למה הדבר דומה? למלוה שיתן ללוה סכום של 100$ והערב יתחייב לשלם תמורתו 200$. היעלה על הדעת שיועיל??? (עיין תשובת הרדב"ז חלק ג' סימן תר"ט, נתיבות סימן ר"ז סק"ח, קרית מלך רב הלכות אישות פרק י"ז הלכה ט'. ועיין עוד שער משפט סימן קכ"ט סק"ד שנטה לומר דהערבות לא תחול אף לא על החלק שהוציא כעת על פיו וע"ע בערך ש"י סימן קכ"ט סעיף ג'.)

-  ואולי אם תחתום את הערבות בשטר זה יועיל גם 'לאחר מתן מעות' ושלום על ישראל... (עיין שם בסימן קכ"ט סעיף ד' שתי דעות שהביא המחבר ובסעיף ה' בסמ"ע סקי"ד ובש"ך סקי"ב.)

...

- תשמע. אני חייב את הגביע הזה! לא נשאר לנו במשפחה מאומה מחפציו של סבי ע"ה. אשלם לך כמה שתבקש בעבורו - ניסה זוסמאן לשכנע את סענדער.

זוסמאן ביקר בביתו של סענדער שבמהלך הביקור הראה לו את הגביע שקיבל מסביו של זוסמאן ליום חתונתו, לפני שלושים שנה - הסבא אמר לי אז, שיש לו את הגביע ירושה מאביו... - סיפר סענדער לזוסמאן.

סענדער לא שש למכור את הגביע - למה שאמכור גביע שאני משתמש בו כבר שלשים שנה? אני כבר קשור אליו...

לאחר מסע שכנועים ומשא ומתן, הסכים סענדער למכור אותו תמורת 1,500$(!). כפול ממחירו האמיתי בשוק. בשביל סכום כה נדיב, היה לו קשה לסרב...

- אין לי כעת את הכסף. אשלח אותו אליך בהקדם...

- כשיגיע הכסף, אשלח את הגביע...

בסוף התרצה סענדער לתת לזוסמאן את הגביע. אך לא לפני שזלמן, ידידם המשותף, יחתום ערבות בעבור הסכום. אם זוסמאן לא ישלם אותו עד לשבוע הבא, זלמן ישלם זאת מכיסו.

...

כפי שכבר צויין לעיל, כתב הנתיבות (סימן ר"ז סק"ח) כסברא פשוטה שאין הערב יכול להתחייב יותר ממה שקיבל הלווה לידיו (ועיין באמרי בינה - קונטרס קניינים, סימן ב' שהאריך והביא מפוסקים רבים דמהני ומידי ספיקא לא יצאנו).

אלא שבחיבורו 'חות דעת' (סימן ק"ע סק"ט) כתב הרב מליסא לכאורה דלאו הכי. ראובן שאמר לשמעון: חפץ זה, ששויו ה' זהובים, מכור אותו ללוי תמורת י' זהובים ואני ערב לך על התשלום - חייב הערב לפרוע י' זהובים למוכר אם לא ישלם הלוקח. הוא גילה בדעתו שחפץ זה שוה בעבורו י' זהובים ולא ה' כמחירו האמיתי.

לכאורה סותר בזה את משנתו הנ"ל. כיצד שייך לחייב את הערב י' זהובים בעוד המקבל לא קיבל לידו אלא חפץ ששוה ה' זהובים?!

יש שכתבו לתרץ, אכן אין ערב יכול להתחייב יותר ממה שקיבל הלוה או הלוקח שעליו ערב, וכפי שכתב בנתיבות. אלא שבנידון של החוות דעת, כיון שאף הלוקח התחייב לשלם תמורת חפץ זה י' זהובים, הרי שהוא מחשיב חפץ זה כאילו שויו הוא י' זהובים ושווי זה בא כאילו בא ליד הלוקח. אשר על כן אף הערב מתחייב בסכום זה, שאינו יותר ממה שקיבל הלוה/הלוקח (אמרי בינה שם).

למעשה - במקרה הראשון נראה שהספק, המוכר לבעל המכולת, אינו יכול לסמוך על ערבות כזו. הערב יוכל לומר 'קים לי' כהשיטת הפוטרות וסוברות שאין ערב מתחייב על חוב שכבר קיים, ואפילו אם מתחייב עליו יחד עם חוב חדש (ויש מהם שפטרוהו לגמרי, אף על החוב שמעתה ואילך).

במעשה השני - מועילה ערבות זו של זלמן. גם הלוקח, זוסמאן, התחייב לשלם סכום זה בעבור הגביע וזה שוויו בעבורו. הערב לא התחייב יותר ממה שקיבל הלוקח.

לפעמים אני 'לווה' כסף מקופות הצדקה השונות המונחות בביתי.

שאלה: האם זהו מנהג כשר, או שמא גניבה יש בדבר?

תשובה: בפיתרון שאלה זו יש לדון למי שייכים המעות המונחות בקופת הצדקה. מי שהתחייב מעות לצדקה, כל זמן שהמעות לא באו עדיין ליד גבאי צדקה, רשאי הוא ללוות ממעות אלו לצרכים אחרים. מה שאין כן לאחר שכבר באו המעות ליד גבאי הצדקה, שוב אי אפשר לשנותם וללוותם (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן רנ"ט סעיף א').

אם כן יש לדון איפוא, מה מעמדן של מעות אלו המונחות בקופת הצדקה.

הרבה פוסקים (דברי חיים - חושן משפט, חלק ב' סימן ס"ח ומאמר מרדכי סימן ט"ו ועוד) דנו דינם של מעות אלו כבאו ליד גבאי צדקה מאחר וכבר ניתנו בקופת הצדקה, זכה בהם הגבאי מתורת 'קנין חצר'. גם כלי של אדם קונה לו בקנין חצר כשיש לו רשות להחזיק הכלי באותו מקום (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ר' סעיף ג').

אלא, חצר קונה דוקא אם חצר המשתמרת היא. ונחלקו בפוסקים מהו דינה של קופת צדקה אם נחשבת כחצר המשתמרת. יש סוברים שכלי השמור על ידי מחיצות חשיב כחצר המשתמרת הגם שהכלי עצמו אינו שמור, כיון שהכלי משמר מה שבתוכו (עיין נתיבות סימן ר' סק"ג), אחרים חולקים וסוברים דלא מהני מה שיש לו תוך שיחשב חצר המשתמרת כיון שיכולים לגנוב החפצים עם הכלי (אבני חושן שם סק"ו). לעומת העבר שמפתח הקופה היה נתון רק בידיו של גבאי הצדקה, על כן היתה נחשבת הקופה כמקום שמור ובטוח (בית יצחק - אורח חיים, סימן כ"א). אך האידנא, כל הקופות הנתונות בבתים אינם נעולות. כיון שכך הדבר שנוי במחלוקת.

ובכלל, יתכן שכיון שכל מוסד מחלק קופות רבות למאות ולאלפים, סביר להניח שהקופות שניתנו להנותנים אינם שייכים להמוסד, וכוונת הקופה היא לתזכורת בלבד ולא לקנות את המעות לרשות המוסד.

ועדיף מראש כשנותנים את המעות לצדקה להתנות שאין הכוונה בנתינה זו להעביר כבר את המעות לידי גבאי הצדקה. כך תצא מידי ספק ותוכל בוודאי ללוות ממעות אלו (צדקה ומשפט סימן ח' הערה כ"ה).

אלא שכל הנ"ל אמור לגבי קופות הנשלחות לבתים. דין הקופות המונחות בבתי הכנסת שונה ונחשב כבאו המעות ליד גבאי צדקה.

אלא שיש להדגיש, שישגיח לרשום כמה לוה. באופן שישכח כמה לוה יהא חייב להחזיר את כל הסכום שיתכן שלוה משם עד שיצא הספק מלבו.

הגדר:

הלוואה לעומת השאלה

'הלוואה' היא נתינת דבר לחבירו על מנת שיחזיר לו דבר אחר בשוויו (אבל אם מחזיר ביותר משוויו עובר על איסור רבית), ובלשון חז"ל 'הלוואה להוצאה ניתנה'[1]. זאת לעומת ה'שאלה' שהמשאיל נותן לשואל דבר על מנת שיחזיר לו את הדבר שהשאילו לאחר גמר השימוש[2].

המצוה:

החיוב להלוות לעומת שאלה

מצות עשה להלוות לישראל[3]. דבר זה אינו מצוה בלבד כשאר צדקה אלא חיוב שנלמד מהפסוק 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' (שמות כ"ב כ"ד) [4] או מפרשת רבית שנאמר 'וחי אחיך עמך' (ויקרא כ"ה ל"ו)[5]. החיוב להלוות היא מפני שאין למלוה הפסד מקיום המצוה שהרי הלוה מחזיר למלוה מעות אחרים בעד המעות שלוה[6]. לעומת זה, לא חייבה התורה להשאיל חפץ כדי להשתמש בו שיתכן שהשואל יחזיר החפץ כשנפסד קצת מהשימוש[7], ורק בכלל מצות גמילות חסדים להשאיל לחבירו חפץ הנחוץ לו[8], ואם הוא עני חייב להשאיל לו ממצות צדקה פן אין לו עתה במה לקנות[9].

בעל חנות שאין לו מעות מזומנים להלוות אינו חייב למכור בהקפה ('הקפת חנות'), שמקח וממכר אינו בכלל הלוואה ועיקר פרנסתו שחוזר וקונה במעות שקיבל[10], וכן אינו חייב ללוות כדי להלוות, כגון שאחרים מאמינים לו ולא ללוה[11], אבל דנו הפוסקים במי שהלווה לאחרים והגיע זמן הפירעון האם חייב לגבות המעות כדי להלוות[12].

הלוואה, המעלה הגדולה שבצדקה

להלוות לעני היא מצוה גדולה[13], וכתב הרמב"ם[14] 'שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך'.לפיכך יש שכתב שאם לפניו שני מצוות, להלוות לעני או לתת לעני אחר מתנה, יקדים להלוות את העני שאין דרכו לקבל מתנות לפני העני שהורגל לקבל מתנות[15]. עוד כתב הרמב"ם[16] שהתורה הקפידה על מי שנמנע להלוות לעני שנאמר 'ורעה עינך באחיך האביון' (דברים ט"ו ט').

שיעור הלוואה

שיעור הלוואה שחייב להלוות היא כפי השגת ידו של המלוה וצורך הלווה[17], בין בגודל הסכום ובין באורך הזמן כפי שמוכח מהפסוק 'והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו'[18].

סדר קדימה

המצוה להלוות היא בין לעני ובין לעשיר[19], שהלשון 'כסף תלוה את עמי' אינו מחלק בין עני לעשיר, ומה שנאמר 'את העני עמך' דרשו חז"ל  להקדים הלוואה לעני בחינם להלוואה ברבית לנכרי[20], ומזה יש משמעות שהעני קודם לעשיר שנצרך להלוואה לפי שעה[21]. לפיכך ההלוואה לעני בסתם היא לשלושים יום[22] אא"כ בהלוואתו יותר משלושים יום מונע ממנו שיתמוטט[23], ולעשיר כשהוא דחוק למעות[24] כפי הזמן שצריך לפי שעה (ארעי), ואפילו פחות משלושים יום[25].

סדר הקדימה להלוות היא כמו בצדקה שקרובים עניים קודמים לעניי עירך, והם קודמים לעיר אחרת[26]. החיוב הוא בין על איש ובין על אשה (שיש לה ממון משלה), ואפילו עני אם יש לו היכולת להלוות למי שנצרך יותר ממנו[27].