מר גולד היה עסוק בתיקון שרשרת זהב כשהטלפון צלצל בבית המלאכה שלו. הוא הפסיק ממלאכתו והרים את שפופרת הטלפון - שלום מר גולד, מדבר פרידמאן - נשמע הקול מעבר לקו.

- שלום וברכה! מה רצונך? נדמה לי שכבר קיבלת את טבעת היהלום שמסרת אצלי לשיבוץ. האם יש לך עוד תכשיט שברצונך לתקן אצלי?

שבועיים לפני כן מסר פרידמאן למר גולד טבעת חדשה שקנתה רעייתו, כדי שמר גולד ישבץ בתוך מושב הטבעת החדשה את היהלום שהסיר ממושב טבעת הזהב הישנה של רעייתו.

- אכן כך, כבר החזרת לי את הטבעת. אך מה אעשה שפתאום באמצע היום הבחינה רעייתי שהיהלום נפל ממושבו ואיננו!!! כנראה ששיבצת את היהלום ברשלנות והוא ניתק ממקומו!

- שמע נא ידידי! - התקומם מר גולד - זו הפעם הראשונה שאני שומע על סיפור שכזה. אני את מלאכתי עשיתי נאמנה, כפי שאני נוהג מאז ומעולם.

- אם כן כיצד נפל לו היהלום?

- כנראה שרעייתך נתקלה עם ידה באיזה מקום. שיני הזהב האוחזים את היהלום אינם חזקים כל כך, הם סך הכל מזהב. השיניים נתרופפו והיהלום נפל!

- בדיוק שבועיים לאחר שהיא עונדת את הטבעת החדשה היא קיבלה מכה? הא?! כפי שזה לא קרה בכל עשרים השנים האחרונות עם טבעתה הישנה, גם עתה זה לא קרה!

יותר מרגליים לדבר שזה קרה בפשיעתך! 'כל האומנין שומרי שכר' (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"ו סעיף א') וחייבים אפילו על גניבה ואבידה, כל שכן בפשיעה!

שיחתם של השניים נסתיימה, שני הצדדים עמדו על שלהם. אף אחד מהם לא קיבל את דברי הצד שכנגד.

מר גולד שקע בהרהורים, ליבו נקפו. בסתר ליבו הוא ידע שאכן באותו היום ששיבץ את טבעתה של מרת פרידמאן, ראשו היה כבד עליו והוא מיהר לסיים מלאכתו. אולי אכן רשלנותי גרמה לכך? - התייסר במחשבתו.

הוא החליט לברר את ההלכה. הוא התקשר לבנו שלמה, ה'תלמיד חכם' היותר מובהק מכל בניו.

- אבא, על מה הוא בא לחייב אותך? - נזדעק בנו שלמה - אף אם נניח ואכן נתרשלת במלאכתך, אין מקום לחייב אותך כלל!

- וכי אומן רשאי להתרשל במלאכתו ולא לעשותה על צד היותר טוב? אתמהה.

- בודאי שעל האומן לעשות מלאכתו נאמנה! יותר מכך, אם האומן נתרשל במלאכתו והפסיד בכך את הבעלים עליו לשלם את הנזק.

זהו דין מפורש: טבח בשכר שקלקל, דהיינו שוחט ששחט שלא כיאות והבהמה נטרפה מחמת כך, חייב לשלם לבעלים את שוויה של הבהמה (שם סעיף ד').

- אם כן, מדוע אמרת בתחילה שאף אם נתרשלתי במלאכתי, אין לפרידמאן עלי כלום?!

- כיון שהנזק בנידון דידן אינו דומה לשוחט ששחט בפסול.

הן על מה בא פרידמאן לחייב אותך? שמחמת רשלנותך, נניח שאכן כך, היהלום נתרופף בהמשך ונפל. זהו אינו יותר מ'גרמא'!

קודם כל, לא היזקת אותו מאומה בשעה שנעשתה מלאכתך. היא נסתיימה כבר מזמן, לפני שבועיים. אומן נחשב כשומר שכר רק על מעשיו בשעת שכירותו.

גם אי אפשר לחייב אותך מדיני דגרמי, כיון שאין זה 'ברי היזיקא'. הרי האבן אינה מונחת במקום שבטוח שתאבד. היא יכלה ליפול גם על השלחן ולא להיעלם.

- אך היא יכולה ליפול גם במקום האבד! היה עלי להזהיר אותו להיזהר מכך!

- מנין לך זאת?

...

בנידון דידן, אף אם האומן יודע בנפשו שנתרשל במלאכתו, לכאורה צדקו דבריו של שלמה, הבן, שנזק כזה מוגדר כ'גרמא' ותו לא. אך מכל מקום אם דינו של האומן כ'שומר שכר' וכנ"ל, הרי השומרים חייבים לשלם אף על נזקין שנעשו רק ב'גרמא' (עיין בית יוסף - חושן משפט סימן ס"ו סעיף מ"א, שלחן ערוך הרב - אורח חיים סימן תמ"ג קונטרס אחרון סק"ב, שו"ת חתם סופר - חושן משפט סימן ק"מ ודברי גאונים כלל ט"ו ס"ח).

אך גם על טענה זו ענה שלמה הבן תשובה ערוכה. הן שמירתו של אביו, מר גולד, כלתה כבר ונגמרה מזמן שהחזיר את הטבעת לפרידמאן?! כיצד ניתן לחייבו עתה כ'שומר'?

אלא שכאן יש מקום לדון ולחייבו. שמירת האומן כלתה רק כאשר הוא החזיר את החפץ לבעלים בשלימות. דהיינו, שמעתה, דהיינו מזמן החזרה, החפץ שמור היטב ברשותם.

אם מחמת האומן/השומר נוצרה כאן איזו שהיא סיבה שיש עדיין מקום לחשוש על שמירת החפץ אף כשהוא כבר בחזרה ברשות הבעלים, והבעלים אינם יודעים מכך, הרי שחזרה זו אינה נחשבת לחזרה.

וכך שנינו במי שגנב בעל חי מעדרו של חבירו והחזירו בלא ידיעת הבעלים, שחייב (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שנ"ה סעיף ב'). הסיבה לכך היא, הבהמה הורגלה לעזוב את העדר לאחר שהוציאה הגנב משם, ושוב אינה שמורה אף כשהיא נמצאת ברשות הבעלים ומועדת היא לברוח ('אנקטה נגרי ברייתא' דבבא קמא דף קי"ח ע"ב). על כן חזרה זו אינה מספקת, אלא עליו להודיע מכך לבעלים שיתנו את עיניהם עליה.

אף כאן, בהיות ששיבוץ האבן נעשה ברשלנות ויתכן שהאבן תיפול ממקומה, הרי שהאומן כשלא הודיע על כך לבעלים, פשע ועדיין לא קיים כדת וכיאות את השבת הפיקדון שנמסר לידיו. אחריותו נותרה בעינה על הטבעת ויש לחייבו על רשלנותו אף לאחר זמן שכבר יצאה הטבעת מידיו.

אלא שאפשר שדין זה הוא דוקא בגזלן שהרגיל את הבהמה לצאת (עיין פסקי מהרי"ל דיסקין - קצ"ז שנשאר בספיקא בהא ויל"ע אי הכא דינו כגזלן מאחר שהוא גרם שהאבן תיפול).

ובכלל, נחלקו הפוסקים אם גם בשומרים איכא חובת 'השבה' (עיין קצות סימן פ"ו סק"ד ונתיבות שם סק"א ושנו ושילשו בהא פלוגתא באיזהו מקומן). אם כן להשיטות שאין חובת 'השבה' בשומרין, לכאורה ודאי כלתה שמירתו של האומן כשהחזיר את הטבעת לבעליה.

למעשה:

אם ברי לן שהאומן נתרשל במלאכת השיבוץ, אף שאי אפשר לחייב את האומן בתשלומין בכהאי גוונא, מכל מקום בודאי חייב לשלם מנפשיה לצאת ידי שמיים כדין כל גרמא. מה גם דבהא יש צד מדינא לחייבו וכאמור.

שאלתי משכינתי עגלת תינוקות. בעוד העגלה אצלי, נגנבו ממנה הגלגלים. הודעתי לשכינתי שמחמת היותי 'שואל' מוטלת עלי אחריות לתשלומים ואקנה בעבורה גלגלים חדשים.

אדהכי והכי חלפו מספר חדשים, וכעת נודע לי שכבר אין להשיג בשוק גלגלים מסוג זה.

שאלה: מאחר והעגלה איננה ברת שימוש כעת ואיני יכולה להשיג גלגלים בעבורה, מה עלי לעשות כעת?

תשובה: אם כבר מיד לאחר הגניבה לא היה בנמצא גלגלים אלו, פשוט שעליך לשלם מחירה של כל העגלה. הגניבה, שמחמתה יצאה העגלה מכלל שימוש, היתה בעוד העגלה באחריותך. אמנם, כאשר יש בנמצא גלגלים כאלו, הרי שנתחייבת רק במחירם של הגלגלים, שבכך ניתן לתקן את העגלה.

נותר לדון, במקרה שלאחר הגניבה היה עדיין בנמצא גלגלים כאלו, ומחמת עצלות שבך ורשלנותך הם כבר לא בנמצא. האם גם בכהאי גוונא עליך לשאת במחיר כל העגלה?

כאשר חפץ שאול חוזר לבעליו פגום, אנו שמין את שווים של השברים והשואל צריך להשלים למחיר החפץ השלם שקיבל לאחריותו. במקרה ומחיר השברים הוזל בין שעת החיוב לשעת התשלום, ההפסד הוא של הבעלים (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שמ"ד סעיף ב'). השואל מעולם לא זכה בשברים לעצמו, הם נותרו ברשות בעליהם, והפחת נעשה ברשותם.

גם בנידון שאלתך, הבעלים קיבלו לידיהם את העגלה בעודה שווה, בהיות שאז היה בנמצא לקנות את הגלגלים המתאימים. הרשלנות והפשיעה שלך, אינה מעלה ומורדת מכך.

מלבד זאת, הבטחתך לקנות את הגלגלים היתה חסד עם הבעלים. זו אינה חובתו של השואל לעשות זאת. ויתר על כן, על הבעלים לא היה לסמוך עלייך שתעשי זאת מאחר שאין זו חובתך. אף אם התחייבת באופן המועיל, מכל מקום הנזק שקרה מחמת היעדר קיום ההבטחה שלך, אינו יותר מגרמא. בפרט, שלא היה עלייך לחשוש שלא ימצא יותר מגלגלים אלו בשוק, הרי שאת 'שוגג' ותו לא. אם כן, אין עלייך חובת תשלומים יותר ממה שהיה מחירם של הגלגלים בשעה שהחזרת את הפיקדון.

בעלות להשכיר

בעלים בגוף הנכס יכולים להשכיר את הנכס, אבל נחלקו הפוסקים האם בעלים בנכס ל'פירות' בלבד יכולים להשכיר את הזכות שלהם, כגון מי שמכר ביתו ושייר לעצמו הזכות לדור בו לימי חייו האם יכול להשכיר שידור בבית[1]. שונה מבעלים לפירות בלבד הוא השוכר הנכס, שמפני קנין השכירות יכול להשכיר לשוכר אחר ('שוכר משנה')[2].

השכרת דבר שלא בא לעולם

אין אדם מקנה דבר שלא לעולם, אבל נחלקו הפוסקים האם יכול להשכיר דבר שלא בא לעולם, כגון המשכיר דירה בבית מגורים לפני שנבנה הבית[3]. ברם, אפשר לשעבד עצמו בלשון התחייבות לתת דבר שלא בא לעולם, וכן להשכיר דבר שלא בא לעולם כשיבוא לעולם[4], ולכן המשכיר דירה לפני שנבנה הבנין יכתוב את החוזה בלשון התחייבות.

משכיר לשוכר אחר לאחר כלות שכירות הראשון

כמו כן, בעל בית שהשכיר ביתו לראובן לזמן קצוב, ותוך זמן זה רוצה להשכיר את ביתו לשמעון לאחר שיגמר השכירות של ראובן, יחייב עצמו בלשון התחייבות ואזי חלה ההתחייבות מעתה[5].

גם מעיקר הדין, לרוב הפוסקים אפשר לבעל הבית להשכיר לשמעון את הבית לאחר כלות השכירות של השוכר הראשון, שלעומת המוכר דבר שלא בא לעולם או אינו שלו עדיין, המשכיר הוא בעל הנכס עתה, ויכול להשכיר את שלו לאחר זמן הואיל וזה רק מחוסר זמן, ובלבד שיעשה זאת בהתאם לכללי דרכי הקנינים[6], וכתבו הפוסקים שכן נהוג[7]. דיון הפוסקים האם אפשר להשכיר בית לאחר זמן, הוא גם במשכיר מטלטלין לאחר זמן[8].

חיוב דמי שכירות לחוזר מהשכירות

השוכר לזמן קצוב אינו יכול לחזור בו באמצע זמן השכירות, הן שכירות מטלטלין[9] והן שכירות קרקע או בית[10], וחייב לשלם את דמי השכירות עד תום הזמן הקצוב אע"פ שכבר לפני שנגמר זמן השכירות אין לו צורך במושכר.

להשכיר לשוכר משנה

השוכר מטלטלים שאפשר להבריחם אינו יכול להשכיר מטלטלים לשוכר משנה מפני טענת המשכיר שאינו רוצה שיהיה 'פיקדונו ביד אחר'[11]. אם השכיר לאחר מבלי שיסכים המשכיר, דינו כשומר שכר שמסר לשומר[12] כמבואר בדיני שומרים[13].

השוכר נכס שמותר להשכיר לשוכר משנה, ומצא שוכר משנה לשאר הזמן באותם התנאים ששכר, ישלם השוכר משנה את דמי השכירות למשכיר עד תום זמן השכירות, ואם השוכר משנה אינו משלם את מלוא דמי השכירות, ישלם השוכר את ההפרש[14]. אם המשכיר צריך מעתה להתעסק עם השוכר משנה, כגון השוכר מכונית משא להוביל יחד סחורה עד מקום פלוני ופרק את הסחורה באמצע הדרך אבל מצא שוכר משנה לשאר הדרך, יש לבעל המכונית משא תרעומת על השוכר הראשון שמעתה צריך להתעסק עם מי שלא הורגל בו עד עתה. מלבד זה, אם יש איזה הפסד לבעל המכונית מפירוק הסחורה, יפצה אותו השוכר הראשון על כך[15].

אף השוכר בית יכול להשכיר את הבית לדייר משנה אם אינו מוסיף דיירים, ואפילו לכתחילה יעשה כן אם המשכיר לא דר שם ואינו מפסיד מזה, כגון שהשוכר השני אדם הגון[16], ואף יכול להשכיר לדייר משנה ביותר מדמי השכירות שהוא משלם למשכיר, והמעות שלו, ואין המשכיר יכול לעכב שירוויח מהדייר משנה[17], אבל אם השכיר לדייר משנה שמוסיף דיירים, מעות השכירות הם של המשכיר[18].

שוכר שלא דר בבית ורוצה להשכיר לדייר משנה, אם לא השכיר עדיין לדייר משנה והמשכיר רוצה לפטור אותו מהשכירות, שומעים לו[19]. אפילו שילם השוכר את כל דמי השכירות מראש ורוצה שיעמוד הבית בלי דייר, יכול המשכיר לעכב עליו בטענה שזה מזיק לבית[20] ולהשכיר בעצמו לאחרים[21]. ברם, הפוסקים נחלקו אם דמי שכירות של הדייר השני הם של המשכיר, או של השוכר ששילם את דמי השכירות וזכה במושכר, ו'היאך עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו'[22].

כל זה מעיקר הדין, אבל במקום שיש מנהג קבוע או שחתמו חוזה, הולכים אחריו.