- שכחתי מכך לגמרי - התנצל פינחס על הטלפון, בעודו חולץ את התפילין בסיומה של תפילת שחרית - אשלח לך את הכסף כבר היום!

תחילתו של המעשה, שבוע קודם. פינחס הדר במונסי, בקש לשלוח 'משלוח מנות' להוריו שמקום מגוריהם בבורו פארק.

הוא התקשר אל אחד מבעלי חנויות הדגים בבורו פארק, והזמין אצלו מגש גדול שעליו יערכו כמה וכמה מיני וסוגי דגים משובחים.

- כיצד אשלם על כך? - התעניין פינחס.

- אל תדאג, זה בסדר. תשלם לי לאחר החג - הרגיע המוכר את פינחס.

עתה, כמעט שבוע לאחר החג, והעניין פרח לגמרי מזכרונו של פינחס. המוכר, התקשר זה עתה להזכיר לפינחס את ענין החוב.

פינחס ניגש מיד לדוד. דוד עושה מידי יום ביומו את דרכו ממונסי לבורו פארק, לצורך עבודתו. הוא מסר לו 150$ ובקשו שיסור לחנות הדגים ההיא וימסור את הכסף.

כשחזר דוד לביתו מבית הכנסת, לפני שיצא לדרכו לבורו פארק, ביקשה ממנו רעייתו קצת 'מזומנים' (Cash) - אני צריכה לערוך היום קצת 'קניות'...

- אין לי עלי כרגע מזומנים... אך מדוע שלא תשלמי בכרטיס האשראי (Credit Card)?

- יש מספר חנויות במרתפי הבתים שאינם מכבדים כרטיסי אשראי.

דוד אימץ את מוחו. הוא ניסה להיזכר אם יש לו היכן שהוא קצת מזומנים.

- אה... אתן לך את הכסף שפינחס מסר לי בבית הכנסת. אשלם לחנות הדגים ברכטיס אשראי.

דוד שלף את הארנק (Wallet) ומסר לרעייתו את הכסף.

לקראת סוף היום, לפני שעשה את דרכו בחזרה למונסי, נפנה דוד לגשת אל חנות הדגים בכדי לשלם את חובו של פינחס.

הוא הוציא את כרטיס האשראי שלו ומסרו למוכר, תוך כדי שהוא מסביר לו שהוא משלם בעבור פינחס.

- הוא לא שלח בשבילי מזומן? - נשמע המוכר מאוכזב (disappointed) - בשביל כרטיס אשראי לא הייתי צריך לחכות עד עתה... יכול הייתי לחייב אותו כבר לפני שבוע דרך הטלפון...

דוד חש שלא בנוח. הוא לא רצה שהמוכר יכעס על פינחס, שלא בצדק. הוא החליט לספר למוכר את השתלשלות העניינים.

- הכיצד נשתמשת במעות? הן לא היו שלך!

- זה כבר לא עניינך. את זה אסדר על צד היותר טוב מול פינחס, שבודאי לא יקפיד עלי על כך...

...

לא לחינם דוד לא נתרגש יתר על המידה מדברי המוכר. בדיוק לפני מספר שבועות, הוא עשה את דרכו לפולין. כמנהג בעלי בתים חשובים, הוא נסע לליזענסק, ליום ההילולא של הרה"ק רבי אלימלך זי"ע בכ"א אדר הראשון.

חבירו הטוב, נחמיה, מסר לו כסף וביקש ממנו שיקנה בעבורו סיגריות (Cigarettes) בשדה התעופה (Airport) - שם, בשדה התעופה, הן זולות מאד - הסביר לו.

למזלו, נקבע מקומו על המטוס ליד ר' אליהו, תלמיד חכם חשוב ונשוא פנים.

במשך כל הדרך הוא זכה לשמוע דברי תורה וחיזוק משכינו לספסל, והדברים נפלו כמים קרים על נפש עייפה... שהרי 'אוזן שומעת' יש לו לדוד...

כאשר הם ירדו מהמטוס (Plane), נצרך דוד למספר דולרים. אך דא עקא, את הארנק הוא הניח ביחד עם מזוודותיו (Suitcases) המונחות בבטן המטוס...

הוא הושיט את ידו לכיסו ומצא שם את המעות שנחמיה מסר לו. הוא התלבט אם מותר לו להשתמש בהן, והחליט לשאול את ר' אליהו.

- אינני רואה כל בעיה שתשתמש בהן... תוכל לשלם בכסף אחר, או בכרטיס אשראי, בעבור נחמיה. תיחד במיוחד מעות משלך תמורת מעות אלו.

המעות עדיין שייכות לנחמיה, לא למוכר הסיגריות... שהרי לא אמרינן בהא 'הולך כזכי'... - הפטיר ר' אליהו משפט סתמי. דוד לא הבין את שיחו ושיגו, אך הוא לא כל כך התעמק והסתמך על ההיתר שניתן לו.

המשפט ההוא נח לו 'על לבו' ועתה הוא נזכר בו - המעות שפינחס מסר לי נשארו ברשותו, הן לא באו עדיין לרשות מוכר הדגים. אתפייס עם פינחס ושלום על ישראל... - הרהר לעצמו.

...

בבואנו לדון בפתרון שאלה זו יש לתת את הדעת לשני נושאים. ראשית, האם שליח רשאי להשתמש במעות שנמסרו בידו כדי למסרן לאחרים?

וכבר דנו בכך בבמה זו (גליון קכ"ז) ומסקנת הדברים להחמיר בכך ולא להשתמש. אלא אם כן, יְיַחֵד השליח מעות אחרות שברשותו תמורת מעות אלו, עוד קודם שישתמש בהן (שם הארכנו בכך וקחנו משם).

זו היתה גם כוונת ר' אליהו בתשובתו לדוד.

אך עדיין יש לדון למי שייכים המעות הללו? האם עדיין נותרו ברשות הנותנים, פינחס ונחמיה? או שמא, כבר באו לרשות בעלי חנויות הדגים והסיגריות, אליהם היו מיועדות המעות?

שהרי אם המעות שייכות כבר למוכר, בודאי לא יועיל מה שייחד השליח תמורתן את המעות מכרטיס האשראי שלו. המוכר תמיד מעדיף תשלום מזומן על פני כרטיס אשראי ולא ירשה את השימוש במזומנים (פשוט מסברא).

ומצאנו נידון כזה בשלחן ערוך (חושן משפט, סימן קכ"ה סעיף א'). ראובן שהיה חייב מעות לשמעון ונתן מעות ביד לוי ואמר לו: הולך מעות אלו לשמעון, לשלם את חובי.

אם לאחר מכן בא ראובן ומבקש לחזור בו וליטול בחזרה את המעות מיד לוי, אינו יכול. 'הולך, כזכי דמי'. דהיינו, מיד כשבאו המעות ליד לוי ואמר לו ראובן שיוליכן לשמעון, כבר זכה בהן שמעון.

אלא שכל דין זה נאמר דוקא כאשר ראובן חייב מעות לשמעון, אז זכה בהם שמעון כשמסרם ראובן ליד לוי.

אך אם ראובן אינו חייב לשמעון מאומה, אלא שמבקש לתת מתנה לשמעון ומסר את המעות ביד לוי למסרן לשמעון, לא זכה בהן שמעון כל זמן שלא באו לידו ויכול ראובן עדיין לחזור בו (שם סעיף ה').

וטעם הדבר, כיון שבמתנה אין למקבל עדיין שום שייכות עם הממון עד שבא לידו, ועל כן אינו יכול לזכות בו בקל (סמ"ע שם סקכ"ב. ועיין עוד בקצות סימן רמ"ג סק"א ואכמ"ל).

אם כן עולה מכל הנ"ל, שצדקו דבריו של ר' אליהו שבעל חנות הסיגריות עדיין לא זכה במעותיו של נחמיה שביד דוד. הרי נחמיה אינו חייב לו עדיין מאומה, וכיצד יזכה במעות? דין מעות אלו כמעות מתנה שאין אומרים בהן 'הולך כזכי'.

אך לגבי בעל חנות הדגים אין הדברים נכונים, שהרי פינחס חייב לו כבר את מחיר הדגים ששלח לבית הוריו. בחוב נקטינן 'הולך כזכי' וזכה בעל חנות הדגים במעות שביד דוד!

למעשה: דוד היה רשאי להשתמש במעות שמסר לו נחמיה בעבור קניית הסיגריות, אך אסור היה לו להשתמש במעות שמסר לו פינחס בעבור בעל חנות הדגים.

שאלה: מי שנדר סכום כסף לבית הכנסת, האם יכול לפרוע את נדרו במתן חפצים לבית הכנסת, כגון ספרים או רהיטים? גבאי בית הכנסת מעדיף לקבל מעות, אך לנודר קל יותר לשלם בשוה כסף.

תשובה: מצאנו בהלכה חילוק בין מי שפורע את חובו, למי שמשלם נזקין. מזיק יכול לפרוע את חובו לניזק גם בתשלום 'שוה כסף' שדינו ככסף (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן תי"ט סעיף א'). אך למשל מעביד אינו יכול לפרוע את שכר הפועל בשוה כסף. עליו למכור את מטלטליו, כדי שיוכל לפרוע את השכירות במעות דוקא (סימן של"ו סעיף ב'). בטעם הדבר שמעביד אינו יכול לשלם בשוה כסף ביאר רש"י (בבא מציעא קי"ח ע"א ד"ה אין שומעין) דבשכירות פועל נאמר לא תלין 'שכרו', דמשמע השכר שהתנה עמו דהיינו מעות, (ועיין טעם אחר ברשב"א שם, ובפתחי תשובה סימן של"ו סק"א).

גם לוה חייב לפרוע את חובו בכסף דוקא (סימן ק"א סעיף א'). הסיבה לכך, שחייב להחזיר על אותה הדרך בה קיבל מהמלוה שנתן לו מעות [בפוסקים דנו אם חובה זו מדאורייתא (נתיבות סימן ק"ז סק"ד ודברי משפט סימן כ"ד סק"א) או מדרבנן (קצות סימן ק"א סק"ה וסימן ק"ז סק"ג ונחל יצחק סימן ק"א)].

אך בשונה משכר הפועל, במידה ואין ללוה מעות, אינו חייב למכור כדי להביא מעות למלוה. גם המלוה הבין והסכים כשהלוה את מעותיו, שאם ללוה לא יהיו מעות ברשותו, הוא יפרע את חובו בשוה כסף (סמ"ע סימן ק"א סק"א).

מצאנו מחלוקת בפוסקים אם דין זה אמור דוקא בלוה מעות, מה שאין כן כאשר חייב כסף למוכר לו בהקפה, אזי חייב לפרוע במעות דוקא, או שדין חוב בהקפה שוה להלואה ויכול לפרוע בשוה כסף כשאין לו מעות.

שיטת המחבר (סימן ק"א סעיף ו'), שבמוכר בהקפה חייב הלוקח למכור את מטלטליו או קרקעותיו כדי להמציא מעות למוכר. המוכר מכר על דעת שיקבל מעות דוקא בעבור מקחו.

אחרים נחלקו עליו וסבירא להו שדין הלואה ומכירה בהקפה שוה, ויכול הלקוח לשלם בשוה כסף אם לו מעות (תומים שם סק"ה). אלא אם כן התנו במפורש שהפירעון יהיה במעות דוקא, שאז חייב למכור כדי שיהיו לו מעות.

מי שקונה 'עליה' תמורת סכום כסף שנודר לטובת בית הכנסת, לכאורה דינו שוה להנ"ל ואינו יכול לפרוע בשוה כסף אם יש מעות באמתחתו (ואין הדיון כעת אם קניית עליה הוא ענין מקח וממכר או נדר לצדקה, וראה שו"ת פנים מאירות ח"ב סימן כ"ה). אך שונה הדבר במי שנודר לצדקה ב'מי שבירך' לאחר עליה שקיבל, שאז אין דינו כלקוח.

לכאורה דינו כבכל נדר, שהולכים אחר לשון בני אדם וההבנה הפשוטה (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן רי"ז סעיף א'). על כן, נראה שהבנת בני אדם במי שנודר ב'מי שבירך' שיפרע במעות דוקא ואינו יכול לפרוע בשוה כסף.

משטה אני בך' - מחיר מופרז

'משטה אני בך' היא טענת המעביד שרוצה לפטור עצמו מלשלם את דמי השכירות שהבטיח[1]. טענה זו מתקבלת כאשר הפועל אילץ את המעביד לשלם מחיר מופרז בעד השירות[2], ואזי מקבלים את טענת המעביד שלא היה בדעתו לשלם לפועל מחיר מופרז. ברם, אם המעביד שהבטיח לשלם את המחיר המופרז גמר אז בדעתו לשלם את מלוא המחיר, אינו יכול לחזור בו מהבטחתו לאחר שהפועל עשה את מלאכתו, וחייב לשלם לו את מלוא המחיר שהבטיח[3].

האחרונים כתבו שמחיר מופרז היינו מחיר שאינו קרוב למחיר השוק, כגון ביותר משתות שרגילים לשלם בעד עבודה כזאת[4].

הבטיח מפני הדחק או מצוה או מפני שהתאנה

הראשונים דנו באיזה אופנים יכול המעביד לטעון משטה אני בך.

יש שכתבו שטענת השטאה מועיל שלא יתחייב ביותר מהראוי כשהבטיח מפני שנדחק לזה, כגון בדבר מצוה שהתחייב לשלם לחולץ שאינו רוצה לחלוץ[5], ויש שכתבו כן גם ברופא שמצווה לרפאות שריפא את החולה בעד שכר יותר מהראוי[6] וכן מי שברח מפני סכנת נפשות וצריך שיסיעו אותו למקום אחר ומפני זה דורש הפועל ממנו מחיר מופרז[7]. לדעות אלה, רק בדומה לכל אלה יכול המעביד לומר לאחר מכן 'משטה אני בך', וישלם לו רק את המחיר הראוי לו. אבל יש שכתבו שבכל שירות שהמעביד נאלץ להבטיח לפועל לשלם יותר מהראוי, יכול המעביד לפטור עצמו לשלם את מלוא המחיר בטענת משטה אני בך, שמפני שהתאנה לא גמר דעתו להתחייב לשלם את מלוא המחיר, וישלם רק מה שראוי לשלם[8]. 

לפי האמור, לדעה זו, נוסע שממהר לשדה התעופה ולא מצא מונית מלבד זו, ומפני זה תובע הנהג המונית ממנו מחיר מופרז, לא מתחייב הנוסע בכך ויכול לאחר מכן לחזור בו בטענת 'משטה אני בך' ולשלם רק את המחיר המגיע לנהג, שמתחילה לא התכוון לחייב עצמו ביותר מזה, ורק בפני הדחק הסכים לשלם את המחיר המופרז[9]. ברם, נוסע שמציע מעצמו לשלם מחיר מופרז להמריץ את הנהג שיסע מהר, וודאי גמר בדעתו לשלם את כל המחיר, וחייב לשלם לנהג מה שהבטיח[10].

הפסד לפועל

כתבו הראשונים שאם הפועל הפסיד משלו מפני השירות שנתן למעביד, חייב לשלם לו כל מה שהבטיח לו[11]. יש שכתב דהיינו רק אם הפסידו מה שאפשר לו שירוויח בעבודתו[12], ויש שכתבו שאפילו לא היה יכול להרוויח כשכר זה וההפסד של הפועל הוא מעט, חייב לשלם לו כל מה שהבטיח, כי מפני הפסדו מתחייב זה בכל המחיר שהבטיח[13].

אומנות מיוחדת

ישנם אומניות שמצריכים אומנות מיוחדת, ומפני זה אין להם מחיר מוגדר. באלה, אם הסכים המעביד לשלם מחיר מופרז, אינו יכול לחזור בו ולטעון 'משטה אני בך'[14].

מוכח שגמר דעתו לשלם

לפי האמור, נראה שאם מוכח שמתחילה גמר בדעתו לשלם מחיר זה, חייב לשלם לו מה שהבטיח[15], כגון מעביד שביקש לפועל שהוא כעת בחופש ואינו מעוניין לעבוד שיעשה לו איזה פעולה בעד משכורת מופרזת כדי שיסכים לעבוד אצלו, ולולי שהבטיח לו שכר זה לא היה מעוניין לעבוד, חייב המעביד לשלם לו את מלוא שכרו שהבטיח[16], שהרי גילה דעתו ששווה לו שהפועל הזה יעבוד במחיר זה[17], אבל אם יש לתלות שמתחילה לא גמר בדעתו להתחייב יותר יכול המעביד לפטור עצמו לאחר מכן מלשלם את כל השכר שהבטיח בטענת 'משטה אני בך', ואזי ישלם רק את המחיר שמשלמים בשוק בעד עבודה כזאת[18].