דוד היה אובד עצות. חתונת בתו שתחי' נועדה להיות בעוד שלשה שבועות ועדיין לא נמצאה דירה מתאימה בשבילה.

הוא כבר כתת את רגליו בין כל המתווכים בעיר, אך אלו לא הועילו במאומה. הם הציעו לו דירות גדולות ויקרות אשר אין לאל ידו לשלם את מחירן.

בפעם המי יודע כמה הוא נעמד על יד הלוח שבפתח בית המדרש וניסה שוב את מזלו. כשנוכח לדעת שאין שם כל חדש הוא נפנה לעזוב את המקום כשאנחה יוצאת מגרונו.

- מה לך ר' דוד? - נבהל ידידו, כתריאל - על מה נעצב לבך?

כששמע כתריאל את אשר בפיו של דוד אורו פניו - בדיוק אתמול התפנתה דירה בבנין שלי. זוג צעיר שנולד להם בן בתקופה האחרונה והדירה נעשתה צרה מלהכילם. זו דירה שמתאימה בדיוק לחתן/כלה.

הבעלים עדיין לא החלו לחפש אחר שוכרים חדשים. ברצונך לקבל את מספר הטלפון שלהם?

עוד באותו היום נחתם הסכם השכירות בין בעל הדירה לדוד.

- תשועת ה' כהרף עין - התמוגג דוד באזני רעיתו - אפילו דמי תיווך לא נדרשנו לשלם על כך...

- למה? כתריאל איננו רוצה לקחת זאת ממך? יפה מצידו...

- אני אפילו לא דברתי עם כתריאל על כך. אני לא חושב שהוא זכאי לדרוש זאת בכלל. הוא שח לי על כך בדרך אגב... הוא לא עוסק בתיווך דירות...

- ומה בכך? הוא הועיל יותר מכל המתווכים שבעיר! מימי לא שמעתי שלא משלמים לשדכן כשאין לו את התואר 'שדכן'...

...

סנדר וקלמן נפרדו זה מזה לשלום. סנדר היה שבע רצון, היה נראה לו שסוף סוף דבריו נפלו על אזנים קשובות.

לקלמן בת בוגרת אשר זה מכבר הגיעה לפירקה. כלילת המעלות היא ורבים קפצו וחפצו להשתדך עמו. אך בהיות שקלמן בררן היה, הוא דחה את ההצעות אחת לאחת.

כיון שכך, חלפה שנה ועוד שנה ובתו של קלמן עדיין לא נושעה. גם ההצעות התמעטו והלכו. ולא שמשהו השתנה באישיותה, אלא גילה המבוגר במעט לא התאים לבחורים אשר היו צעירים ממנה במספר שנים.

סנדר, ידידו הטוב של קלמן, שדכן הוא במקרה. אך כבר מזמן הוא משך את ידיו - עדיין לא נברא הבחור שיתאים לבתו של קלמן... - שח בבדיחותא.

לאחרונה עוררו אותו מספר עסקנים שידבר שוב עם קלמן אודות בנו של בערל. אף הוא בחור משכמו ומעלה ולא היתה כל סיבה הנראית לעין מדוע נדחה שידוכו.

בעבר, כששני המדוברים היו צעירים לימים, היה זה שדכן אחר שהציע שידוך זה, אך קלמן כמנהגו דחה זאת בשתי ידיים...

- אנסה שוב - נענה סנדר לעסקנים - אך דעו שלולי אהבתי ודאגתי לקלמן לא הייתי עושה זאת... שדכן העוסק לפרנסתו איננו מתעסק בכאלה...

בדיוק היום, פגש סנדר את קלמן בחתונה, ומה מאד גדלה שמחתו שאף מיודענו בנו של בערל השתתף בה - יש לך עתה מספר שעות לבחון את צעדיו, בטוחני שהוא ימצא חן בעיניך... - אמר לקלמן כממתיק סוד.

לא ארכו הימים וההחלטה נפלה בביתו של קלמן - הולכים על בנו של בערל!

קלמן ניסה לתפוס את סנדר, אך נענה שהוא שוהה כעת במדינה אחרת. כיון שכבר באו לידי החלטה לא רצה קלמן להשתהות, וגייס שדכן אחר שידבר עם בערל - בין כה וכה, קלמן לא עשה זאת כ'שדכן'. הוא עשה זאת כידיד וחבר... הוא אף הפטיר לעומתי שאילולי היה ידידי הטוב לא היה מתאמץ בכלל... - הסביר לרעייתו.

לא ארכו הימים ובביתם נשמע קול ששון ושמחה. אורחים רבים זרמו לביתו של קלמן לשמוח בשמחתו וגם מקומו של השדכן הגומר לא נפקד. הוא בא בעין יפה על שכרו מידי המחותנים.

כשהכל עזבו, נתפנה קלמן לשוחח עם מחותנו החדש, בערל, וסיפר לו על כל השתלשלות המאורעות.

- ומה עם סנדר? שילמת לו משהו?

- סנדר לא הציע את השידוך כשדכן, אני מכיר אותו היטב. הוא עשה זאת כידיד שמחפש לעזור...

בערל משך בכתפיו - אני לא כל כך מבין את הגדר של שדכן שמציע שידוך כידיד... - אמר בחיוך.

...

בבואנו לפתור נושא זה, עלינו לתת את הדעת מהו מקור החיוב בתשלום 'מתווך' ו'שדכן'.

כאשר הצדדים ביקשו ושלחו מתווך או שדכן לתווך או לדבר בעבורם, אין זה נצרך לפנים. דינו ככל פועל שנשכר למלאכה ועשאה.

אמנם, כאשר המתווך והשדכן עשה זאת על דעתו ומיוזמתו, מהיכן באנו לחייב את שכרו?

בביאור הגר"א (חו"מ סימן פ"ז ס"ק קי"ז ובסימן קפ"ה סקי"ג) ציין לדברי המהר"ם דחיוב התשלום על תיווך ושידוך מקורו בדין היורד לשדה חבירו ונטעה, בשדה העומדת ליטע, שמשלם בעל השדה את שכרו מאחר ונהנה ממלאכתו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שע"ה סעיף א').

פירוש, מי שמצא את שדהו של חבירו שהיתה מיועדת לנטיעה ורצו בכך בעליה ונטעה, שמשלמים הבעלים את שכרו מחמת שנהנו ממלאכתו. כמו כן, כל מתווך ושדכן, מהנה את הצדדים ועושה בעבורם מלאכה שהיו אף הם מבקשים לעשותה.

בתשובות 'אבני נזר' (חושן משפט, סימן ל"ו) הורה מכך הלכה למעשה במקרה שבא לפניו. שדכן הציע את בנו של ראובן לבתו של שמעון ונתקרבו הצדדים והוטב הדבר בעיניהם. בסופו של דבר שידך שמעון את בתו זו עם אחר. אך מאחר שכבר נתקרבו, הסכימו הצדדים ביניהם לאחר זמן שישא בנו של ראובן את בתו האחרת של שמעון.

לאחר שקבע ששכר השדכנות מוטל על החתן והכלה בעצמם (אין כאן מקומו לדון בכך ועיין ב'ערך ש"י' חו"מ סימן קפ"ה), פסק ה'אבני נזר' שרק על צד החתן לשלם דמי שדכנות לשדכן זה. אך הכלה, מאחר ומעולם לא נתכווין השדכן בעבורה ולהנאתה, שהרי דיבר בכלל שידוך זה לאחותה, אם כן דינו כמהנה את חבירו בדרך אגב ובגרמא ולא נתכוון לכך לגמרי, שפטור הנהנה מתשלומים.

מכאן, שמי שסיפר לחבירו על דירה שהתפנתה וכדו' וכלל לא נתכוין בשעת מעשה לרדת כ'מתווך' וליטול שכר, שפטור מתשלום דמי התיווך (וכך נראה לפסוק במקרה הראשון). אמנם, שדכן במקצועו דמסתמא דעתו לשכר, חייבים בשכרו (כבמקרה ב' וראה בקובץ 'הישר והטוב' - ה', עמוד כ"ז במאמרו של הגרמ"מ שפרן).

קניתי עם שותף בית דירות לצורך השקעה. בדעתנו היה לנהל אותו בינתיים ובעתיד כאשר מחיר הנכס יעלה למכרו ולחלק את הריווח. מאז נתגלעו ביננו חילוקי דעות רבים בקשר חצורת הניהול וברצוני לקנות את חלקו של השותף בנכס, בהיות שלא שייך לחלק את הניהול לשניים.

שאלה: האם יש בידי זכות לחייב את השותף למכור את חלקו?

תשובה: בכל שותפות הכללים הם כדלהלן. אם אחד השותפים דורש לחלק את השימוש בשותפות, דבריו נשמעין. כל זאת רק אם לאחר החלוקה יוותר ביד כל אחד מהם חלק הראוי לבדו לשימוש. אך אם לא יהיה בכל חלק כדי שימוש, אין האחד יכול לכפות את חלוקת השותפות (שלחן ערוך – חושן משפט, סימן קע"א סעיף א'). במקום שההפסד בחלוקת השותפות יהיה גדול, דינו כמקום שאין בכל חלק כדי שימוש (חתם סופר – חושן משפט, סימן י"ב והו"ד ב'פתחי תשובה' סימן קע"א סק"ג).

כמו כן כאשר אין בנכס כדי חלוקה, אין בכוחו של אף אחד מהשותפים לתבוע את מכירת הנכס וחלוקת דמיו. במקרים מסוימים יכול אחד השותפים לבוא ולהציע מחיר ולומר או שתקנה אתה את חלקי או שאני אקנה את חלקך ('גוד או איגוד'). המחיר המוצע חייב להיות כשויו האמיתי של הנכס, לולי זאת יכול להיות מצב שבו השותף בעל היכולת יכפה את שותפו דל האמצעים למכור את חלקו בפחות משויו משום שאין בידו לשלם אף לא את המחיר הזול שהציע חבירו (סימן קע"א סעיף ו').

יש לציין שלשיטת חלק מהראשונים אי אפשר לומר 'גוד או איגוד' אלא בשותפות שנכפתה על הצדדים שלא מרצונם, כגון יורשים. בשותפות שנעשתה מרצון אין אומרים כן מאחר ששיעבדו את עצמם לשותפות ואינם יכולים להסתלק ממנה (טור סימן קע"א סעיף ל"ג וש"ך שם סק"א). אלא שדעת רוב הפוסקים דדין זה אמור בכל שותפות מאחר שלא ניתן לדרוש שידעו מראש שלא יגיעו ביניהם לעמק השוה (משפט שלום סימן קע"ו סעיף ט"ו, חתם סופר חו"מ סימן י"ב, דובב מישרים ח"א סימן קל"ח וע"ע מנחת פיתים סימן קע"א).

לכאורה, אם שלמו כל התנאים הנ"ל תוכל גם אתה לכפות על חבירך את מכירת חלקו באם לא יאות לקנות את חלקך.

אלא דמכיון והשותפות ביניכם תלויה במצב השוק והמסחר, דהיינו שהתחייבתם לשותפות עד שמחיר הנכס יתייקר, אם כן הרי זה כשותפות לזמן מסויים שאי אפשר לומר 'גוד או איגוד' טרם חלף המועד המוסכם מלכתחילה (שלחן ערוך – חושן משפט, סימן קע"ו סעיף ט"ו, נתיבות שם סקל"ב ובמשפט שלום שם).

שותפים שלא השקיעו בשווה, ולא נפסד כל הקרן

שותפים שהשקיעו והפסידו מהקרן, ולא התנו בתחילת השותפות היאך יחלקו ההפסדים, מחלקים ההפסדים בשוה, גם אם אחד השקיע יותר מחבירו[1].

כשנפסד כל הקרן, האם חייב להשלים מכיסו

יש שכתבו שהראשונים נחלקו האם השותף שלא השקיע בשווה עם שותפו מפסיד רק את החלק בקרן שהשקיע או חייב לשלם מכיסו לכסות את ההפסד בשווה עם השותף[2]. ויש שכתב שהשותף שלא השקיע בשווה יכול לטעון 'קים לי' כדעה הפוטרת, ולפטור עצמו מלשלם מכיסו[3].

כתבו למחצית שכר והפסד

יש שכתב שלדעה הפוטרת הדין כן אפילו אם פירשו בתחילת השותפות למחצית שכר והפסד[4], אבל הרבה פוסקים כתבו שבזה לכולי עלמא חייב השותף להשלים מכיסו אפילו הוא עני, עכ"פ אם ההפסד היה מחמת המקח וממכר, ולא מאיזה אונס[5].

ברם רבו הפוסקים שכתבו להשוות הדעות האם השותף שלא השקיע בשווה חייב להשלים מכיסו:

יש שכתבו שגם שותף שמתחילה לא השקיע בשווה אחראי בשווה עם שותפו לכסות הפסדים שבאו מחמת המשא ומתן ולהוסיף על הקרן שהשקיע, אבל הפסדים שלא מחמת המשא ומתן כגון שנשרף המלאי, אינו חייב לשלם מכיסו[6], ויש שפירש דבריהם שכל הקשור ליישום המקח, כגון המשלוח, בכלל משא ומתן[7]. ונראה מדברי החתם סופר שכן הדין בהוצאות משפט וכדומה, שהיה ידוע מתחילת השותפות שישנם הוצאות כאלה, ועל דעת כן השתתפו שבהוצאות אלה ישאו בשווה[8].

מרווחים שחילקו מכבר

יש שכתבו שכל הרווחים מעסק זה משועבדים להשלים ההפסד בקרן, ואפילו לאחר שחילקו הרווחים ביניהם חייב השותף לכסות ההפסד ממעות אלה[9]. וכן אם היה המדובר מתחילת השותפות שיניחו בשווה ולאחר מכן השתמט שותף אחד ולא נתן את כל חלקו, ונפסד מהקרן חייב לתת חלקו בשווה עם השותף[10].

לדון בזה לפי האומדנא

כתבו הפוסקים באם האומדנא היא שהשתתפו על דעת שכל אחד אחראי בשווה להפסד, הדין כן אפילו שלא פירשו להדיא, כגון שראובן היה יכול לעשות העסק לבדו ורק שיתף את חבירו כדי להגדיל הרווח, ודאי על דעת כן נשתתף שיהיו שוים לכסות ההפסדים אפילו שישלם מכיסו[11].

וכן כתב המשפט שלום על מה שכתבו הפוסקים שאם רק שותף אחד השקיע והשני מתעסק ונפסד הקרן, שדינו כעיסקא שחצי ההשקעה היא מלוה למתעסק ואחריותו כשותף שהשקיע החצי, שאם המתעסק עני ולפי אומדן דעת הדיין לא עלתה על דעתו לחייב עצמו בהפסד[12].