יעקב נפטר לבית עולמו והניח אחריו שני יורשים, ראובן ושמעון. בעודם מעיינים במסמכים שהותיר האב, גילו שם, ראובן ושמעון, שטר חוב ששמעון הבן לוה מהאב, יעקב, סך $50,000.
לטענת שמעון, תקופה לאחר אותה הלואה דיבר עמו אביו אודות מחילה על חוב זה. גם ראובן, האח, מודה שהנושא עלה בין יעקב האב לשמעון בנו. אמנם, גם שמעון אינו בטוח שאכן בסופו של דבר זה יצא לפועל ואביו אכן מחל לו על חוב זה.
שאלה: האם חייב שמעון לפרוע לראובן מחצית מחוב זה, כפי חלקו של ראובן בירושה?
תשובה: במקום שהתובע בטוח בקיומו של החוב והנתבע אינו מכחיש שאכן נתחייב, אלא שטוען שמא פרעתי כבר חוב זה, חייב הנתבע לפרוע את החוב. אין בכוחה של טענת 'שמא' להכחיש חזקת חוב שאף הנתבע מודה שנתחייב בו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ע"ה סעיף ט').
ואם אף התובע מסופק אם כבר נפרע מיד הלוה חוב זה, הנתבע פטור. אם כי יש שיטות, שעל הנתבע לפרוע זאת אם בא לצאת ידי שמים (עיין ש"ך סימן ע"ה סקס"ה וס"ז, תומים שם סקי"ט ופתחי תשובה שם סקכ"א).
כל זה אמור כאשר אין שטר המעיד על ההלואה, דהיינו ב'מלוה על פה'. כאשר ישנו שטר המעיד על החוב, אף אם התובע מסופק אם כבר נפרע החוב, חייב הנתבע לפרעו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן פ"ב סעיף ב'). לכאורה לפי זה על שמעון לפרוע לראובן את מחצית ההלואה, שכן השטר קיים ובו כתוב שלוה מאביהם $50,000.
אלא שיש להבדיל בין היכא דמסופק אם כבר פרע את החוב. במקרה כזה אנו מסתמכים על השטר ומחייבים אותו, בהיות שכאשר החוב נפרע הלוה בודאי דורש את השטר מיד המלוה כדי שלא יתבענו בשנית (בלשון חז"ל 'שטרך בידי מאי בעית').
אך כאשר הצדדים מסופקים אם המלוה מחל על החוב, אז אין בכוח השטר הקיים להוכיח מאומה. מסתבר לומר שאף שהמלוה מחל על החוב, הלוה לא אזר אומץ לבקש ממנו את שטר ההלואה. הן המלוה הטיב עמו בכך שמחל על החוב, וכיצד יהין לבקש זאת מידו.
אם כן, כיון שראובן ושמעון מסופקים אם האב, יעקב, מחל לשמעון על החוב, שוב אין ראובן יכול לדרוש ממנו לשלם זאת מכוח השטר שנותר בגנזי האב (ראה בית מאיר - אבן העזר סימן קי"ג סעיף ב' הובאו דבריו בפתחי תשובה סימן פ"ב סק"י) .