גזלן בשוגג
כבר התבאר בדיני גניבה שהגנב מתחייב בחיובי גנב ואחריות על הגניבה אם קנה הגניבה בקניני גניבה[1], וכן הדין בגזלן.
הפוסקים דנו האם הגזלן - וה"ה הגנב - קונה את הגזילה כשגזל בשוגג, להתחייב אם נאנסה הגזלה, כגון שלקח חפץ כשהיה סבור שהחפץ שלו או שמותר לו ע"פ דין לקחת, ונתנו לאחר שא"א להחזיר ממנו, האם הנותן חייב כשאר גזלן שחייב כשנאנסה הגזלה[2].
יש שכתב שהגזלן בשוגג פטור, ולכן אם הוא סבר שנוטל את שלו פטור לשלם מדין גזלן, שרק את המזיק ריבתה התורה שחייב בשוגג כמזיד[3], אבל יש שכתב שאף אם אינו חייב מטעם גזלן, עדיין יתכן לחייב אותו מדין מזיק שלכן אם אחד מסר דבר של פלוני לגנב בשוגג, כגון שסבר שהחפץ שייך לגנב, ולולי שנתן לו לא היה הגנב יכול לקחת, חייב הנותן לו מטעם מזיק שחייב בשוגג כמזיד.
יש שחילק בזה, שאם סבר שהדבר שלו הוא, הרי שלא התכוון להוציא הדבר מרשות אחר ולקנות הדבר, ואז לא נעשה גזלן, אבל אם התכוין להוציא מרשות של אחר לרשותו, כגון שלקח מהגנב ולא ידע שהדבר גנוב, תלוי הדין במחלוקת ראשונים שיש סוברים שהואיל והתכוון להוציא מרשות של אחר לרשותו נעשה גזלן[4]. ויש שכתב שכל שלא התכוין לגזול הוא קנין בטעות, שאילו היה יודע שזה גזול לא היה קונה[5].
שואל שלא מדעת
השואל שלא מדעת בעל הבית נקרא גזלן, וחייב באונס[6], ולכן אסור להשתמש בשל חבירו בלי רשותו[7], אבל פטור מתשלומי כפל של גנב, שהרי דעתו להחזירו לבעלים[8]
כשמשך או מעת שהשתמש
הנראה מהראשונים שנחלקו מאימתי נעשה גזלן, שיש שכתבו מעת שמושך[9], ויש שכתבו מעת שמשתמש בה[10], אבל יש שכתב שהראשונים שלא נחלקו בזה, כי יש לחלק בין אם השואל שלא מדעת משך מבית הבעלים, שדינו כשאר גזלן שחייב מעת שמשך, אבל אם לקח דבר שהיה ביד קטן או עבדו שהדבר שלקח היה כמו אבוד שלכן הבעלים לא מקפידים מה שלקח מידם ורק לאחר שהשתמש מתחייב כגזלן[11]. ויש שכתבו שהשואל מתחייב רק מעת שמשתמש כשלקח דבר שהבעלים לא מקפידים ולתשמיש שאינו מחסרו, אבל בחפץ שהבעלים מקפידים עליו הכל מודים שנעשה גזלן משהגביהו[12].
בדבר שא"א שיבוא לידי היזק
יש שכתב שהראשונים נחלקו האם המשתמש בשל חבירו שלא מדעתו בדבר שאי אפשר לבוא לידי היזק בטלטולו, נקרא גזלן[13].
שואל שלא מדעת, חומר האיסור
מדברי הפוסקים נראה שהשואל שלא מדעת עובר איסור גזילה דאורייתא[14] , אבל יש שכתב ששואל שלא מדעת הוא רק גזלן מדרבנן ואינו בכלל גזלן עלמא, כי לעומת הגנב או הגזלן שמוציא בקנין את גוף הדבר מרשות הבעלים הרי השואל שלא מדעת אין כוונתו להוציא מרשות בעלים רק להשתמש בו בלבד, ולכן אינו גזלן דאורייתא[15]. ויש שכתב שנחלקו בזה הראשונים[16].
שואל שלא מדעת של גוי
כתבו הפוסקים שאף המשתמש בשל גוי שלא מדעתו אסור לסוברים שגזל הגוי אסור[17], ומטעם זה יש שכתב שחרם דרבינו גרשום שאוסר לקרוא מכתב של חבירו שייך אף באגרת של גוי, שאף מטעם זה גזר רבינו גרשום בחרם[18].