האיסור
מצות עשה מהתורה להשבית החמץ שלו לפני פסח, ואף שמן התורה די שיבטל או יפקיר חמצו, חייבו חכמים שישביתנו באיזה אופן שיהיה[1], ודי גם במה שמוכר החמץ לנכרי לפני זמן האיסור[2], או עכ"פ כשמפקירו בפיו ומוציא החמץ מביתו למקום מופקר לכל[3].
בשוגג ואונס
חז"ל קנסו שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה[4], אפילו הניחו בשוגג או באונס ואפילו שלא ידע כלל עד לאחר הפסח, שלא עבר על בל יראה[5], יש לחוש שאדם יניח חמצו ויאמר שהפקירו[6], ואסור לעולם לכל אדם בכל מקום שהיא שלא חילקו חכמים בגזירותם[7], ברם, יש פוסקים שדנו האם יש אופנים שבאונס גמור מותר החמץ בהנאה או אפילו באכילה[8].
ביטל, בדק או הפקיר
עוד כתבו הפוסקים שאפילו ביטל חמצו בזמנו כדין, ומצא חמץ שלו לאחר הפסח, אסור החמץ לאחר הפסח, מטעם האמור[9], ויש שהתירו בהנאה במקום הפסד מרובה[10], ואפילו אם גם בדק כמנהגנו נחלקו הפוסקים שיש שכתבו שאסור בהנאה, ויש שהקילו גם בזה בהפסד מרובה[11]. ויש שכתב שאפילו הפקירו בפני אדם והשליכו למקום הפקר כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, אסור החמץ[12].
מכר לאחר שש, יורש
חמץ של ישראל לאחר שש שעות אסור בהנאה[13], ולרוב פוסקים אסור אף לאחר הפסח אפילו אם מכרו לגוי לפני הערב, אבל יש שהקילו להתיר בהנאה כאשר לכמה ראשונים אינו עובר על 'בל יראה' לפני הערב[14]. ויש שכתב במי שלא מכר חמצו ומת תוך הפסח, שהחמץ מותר ליורשיו כי בתוך הפסח היה אסור בהנאה כדין חמץ בפסח ולא זכו היורשים עד לאחר הפסח, והקנס אינו חל עד מוצאי הפסח ואז אביהם מת ואילו הם לא חטאו שיקנסו אותם[15], אבל הרבה פוסקים חולקים ואוסרים החמץ, אם מטעם שרחמנא אחשביה החמץ לממון של היורש[16] או מפני שלדעתם שייכת ירושה באיסורי הנאה[17].
מכר לגוי אוהבו או על תנאי,
מותר למכור חמץ או ליתן במתנה לגוי ולחזור לקחת ממנו לאחר הפסח, ובלבד שלא יעשה תנאי עם הגוי שחייב לחזור ולמכור לו החמץ לאחר הפסח, אבל אם מכר במכירה גמורה הגם ששניהם יודעים שיחזיר החמץ לאחר הפסח, הרי זה מכור, שהרי הלוקח יכול למכרו ולהקדישו מבלי מוחה [18].
מכירה בהערמה
הפוסקים נחלקו האם מכירה שניכרת שנעשית להפקיע איסור (מכירה בהערמה), מותרת אף אם נעשית להפקיע איסור דאורייתא[19], ולכן נחלקו האם מותר למכור החמץ בהערמה רק לאחר שביטל חמצו שמהתורה אינו עובר 'בל יראה' או אפילו לפני שביטל החמץ[20].
מכירה של רבים
יש שכתבו שאף למתירים הערמה רק בדרבנן הוא רק מפני החשד, ולזה חששו ביחיד אבל ברבים אין חשש חשד, ולכן ברבים שמוכרים על ידי שליח, כמו הרב שאוסף החתימות של כל המוכרים, מותרת ההערמה לכולי עלמא אפילו בדאורייתא[21].