הקדמה: בגליון הקודם לקריאה לחץ כאן נתבארו יסודות ה'היתר עיסקא' ונחזור עליהם בקצירת האומר. ראשית כל, המעות שמקבל הלוה/המתעסק הן 'פלגא מלוה ופלגא פיקדון'. דהיינו חלק מהסכום נותר של הנותן, והוא השקעה (Investment) של הנותן, המסורה ביד המתעסק בשליחות הנותן. החלק האחר הוא הלואה, ומעתה הוא ממונו של המתעסק/הלוה.
כדי למעט את חששותיו של הנותן שיסכים למסור את מעותיו, מתנים הצדדים שהמתעסק אינו נאמן לומר על מעות הפיקדון שנאנסו רק בנאמנות מיוחדת, דהיינו עדים. כמו כן המתעסק אינו נאמן לטעון שהמעות לא הרוויחו, אלא בשבועה חמורה. על פי רוב לא ימצא המתעסק עדים וכן הוא לא ישבע, על כן רחוק הדבר שיבוא הנותן לידי פסידא.
הצדדים קובעים ביניהם סכום קבוע שאותו יקבל הנותן בעבור רווחיו, והדבר ניחא להם כדי לא לטרוח לברר מהו הריוח המדויק שנשאה העיסקא. בנוסף, על המלוה לתת למתעסק מלבד הרווחים שמקבל מה'פלגא פיקדון', גם שכר טירחה עבור מה שמתעסק במעותיו ה'פלגא פיקדון'.
במאמר שלפנינו יתבאר דינם של יורשים שנותר לאביהם חוב ב'היתר עיסקא', האם חייבים הם לפרעו. מתוך הדברים יתבאר פשרו של סכום ההתפשרות, הוא הסכום הקבוע שנקבע בין הנותן למתעסק שיקבל הנותן על הרווחים שנשאו מעותיו.
המשך מגליון קודם:
כיון שכך החליטו הצדדים לברר את ספיקם. ר' יענקל התיישב ובעטו הברוך ערך את שאלתם באר היטב כדי לשלחה לבית ההוראה, וזה תוכנה:
לפני מספר שבועות הושברנו בפטירת אבינו הכ"מ. כעת לאחר פטירתו נודע לנו, היורשים, שאבינו נטל הלואה והתחייב לשלם עליה ריבית ב'היתר עיסקא'.
בהקדם מה שידוע לי. כאשר העסק בו ניתנו מעות העיסקא לא הרויח, הרי שמתעוררת בעיה בתשלום הריבית. אי אפשר לומר שהנותן/המלוה מקבל את הרווחים שנשאו מעותיו ה'פלגא פיקדון', הן מעותיו לא הרויחו מאומה.
הפיתרון לכך הוא, מכיון שהמתעסק אינו נאמן לומר שהמעות לא הרויחו אלא אם כן ישבע על כך שבועה חמורה, הרי שכאשר הוא מבכר לשלם את האחוזים הנ"ל ולא להישבע שלא הרויח, הוא בעצם משלם כדי לפדות את עצמו משבועה. משום כך התשלום אינו נתפס כ'ריבית' אלא כהימלטות משבועה חמורה.
אשר על כן שאלתנו בפינו. היות ואנו היורשים איננו בקיאים בקורות את המעות שנטל אבינו, יתכן שאבינו לא הרויח באותו העסק שבו הוא השקיע מעות אלו. היות שכך, הנותן אינו יכול לתבוע מעימנו שבועה, שהרי איננו יודעים.
האם משום כך פטורים אנו מלשלם את אותה הריבית על ההלואה? הרי בתשלום הריבית איננו פודים את עצמנו משבועה, שאנו כלל לא חייבים בה.
בכבוד וביקר.
לאחר מספר ימים הוזמנו הצדדים לבוא לבית ההוראה ולשמוע את דבר ההלכה.
הרב קידם את פניהם במאור פנים - כדי לחדד את ההבנה, אספר לכם 'מעשה שהיה'.
...
ראובן ושמעון שותפים, הם בעליו של דפוס.
נקרתה לפניהם פרשת דרכים, הם יכולים להגדיל את הכנסות העסק. עליהם לקנות מכונה חדשה ויקרה, שהיבול שלה כפול מזה של המכונה שברשותם. דא עקא, בקופת העסק אין די כסף לרכוש מכונה זו.
לראובן יש עסק צדדי נוסף והוא החליט שממנו הוא יביא את לחמו, את חלקו בעיסקה. אך שמעון עמד בפני שוקת שבורה, בהיות שאין לו מהיכן להשיג את הכסף.
הציע ראובן לשמעון - אלוה לך את הסכום, ונחתום בינינו 'היתר עיסקא'. תשלם לי כמה אחוזים, במקום הבנק שבו הכסף מונח עד עתה.
ואכן, השניים נטלו לידם שטר עיסקא שמצאו, חתמו וקנו את המכונה.
בשלב זה העסק נקלע לקשיים, קמו לו מתחרים. לא זו בלבד שההשקעה לא הפיקה רווחים, אלא אף כל העסק עמד על כרעי תרנגולים.
מאידך גיסא, ראובן ממשיך בינתיים וגובה את אחוזי הריבית על ההלואה שנתן לשמעון. האם אין בכך משום 'ריבית'?
- מדוע?
- כיון שראובן אף הוא שותף באותה העיסקה, הוא יודע היטב שהעסק אינו מרויח מאומה. על מה הוא מקבל את אותם האחוזים הנוספים?
- כל זמן ששמעון אינו נשבע על כך, הוא...
- מדוע שמעון צריך להישבע על כך? ראובן יודע היטב שאין כאן רווחים! הוא לא צריך 'להאמין' לשמעון...
- כיון דאתינא להכא, אולי ה'היתר עיסקא' מעיקרו מפוקפק? מדוע נתחייב שמעון על נאמנות מיוחדת על הקרן והריבית? הרי ראובן יודע היטב בדיוק כמוהו את מצב העיסקה...
...
במקום שהעסק בו הושקעו המעות לא הרויח, ישנם מספר דרכים שנאמרו בפוסקים כדי לתלות שתשלום התוספת לא בא בעבור ההלואה ואינו 'ריבית'. אנו מחפשים סיבות צדדיות שמחמתם שילם המקבל את התוספת, כך התשלום נעשה בהיתר.
הא', כפי שכבר נכתב. הלוה מעדיף לשלם ולא להישבע. הרי שהתשלום בא כדי לפדות את עצמו משבועה ולא בעבור ההלואה (חכמת אדם, כלל קמ"ב סעיף י"ב וקיצור שלחן ערוך סימן ס"ו סעיף ג'). דרך דומה, הלוה מעדיף לשלם כדי שלא יצטרך לרדת לעמקן של דברים ולהוכיח שלא הרויח (בית מאיר - יורה דעה, סימן קע"ז סעיף ט"ז).
טעמים אלו לא יועילו להתיר במקרה המצויין, בין השותפים. השותף הנותן אינו נזקק לא לשבועה ולא לבירורים לדעת שההשקעה לא נשאה פרי, הדברים נהירין וברורים לו. שוב, התשלום הנוסף אינו בשביל סיבות אלו (יודגש, 'היתר עיסקא' בין שותפים יש לערכו בצורה שונה ואין כאן מקומו ושעתו).
וכן ביורשים, לא זו ולא זו שייכים. הם אינם חייבים לא בשבועה ולא בבירור אם העסק הרוויח וכמה. הם פשוט אינם יודעים. ואכן יש מהפוסקים שכתבו שהיורשים פטורים מלשלם את התוספת, דטענינן להו שאולי לא היה ריוח (שו"ת חתם סופר - חושן משפט סי' קל"ו, בגדי ישע סי' מ"ז הובא בפתחי תשובה חו"מ סי' ק"ח סק"ד וערך ש"י - חושן משפט, סימן ק"ח סעי' ד' ד"ה וטענינן).
אך מצאנו מי שחייב לשלם (טור האבן, סימן מ"ה). לשיטתו הגדרת סכום ההתפשרות איננה שמתחייב לשלם סכום זה שהוא מתוך הרווחים וכפי שכתבנו לעיל. אלא, סכום זה הוא התחייבות מצד המקבל לשלם לנותן חוץ מההלואה, אם וכאשר הוא לא ישבע שמעותיו לא הרוויחו. כל זמן שאינו נשבע, הוא התחייב על סכום זה ללא כל קשר לרווחים שהיו במעות.
ובהבנת הדברים נשתברו הרבה קולמוסין. כיצד שייך שיתחייב לשלם סך נוסף על ההלואה אף אם המעות לא הרוויחו? מדוע אין זו ריבית גמורה?
וביאור שיטה זו, שבשעת העיסקא, מתחייב המתעסק ליתן את סך ההתפשרות במקום השבועה בין ירויח ובין לא ירויח, ורק אם ישבע יפטר מהתחייבות זו, וכיון שיכול לפטור א"ע מההתחייבות על ידי השבועה שוב אין בזה משום ריבית (לתוספת ביאור עיין בנתיבות שלום - ריבית, קונטרס היתר עיסקא אות ז').
לשיטה זו, בכל מקרה שלא נשבע המקבל, חייב המקבל ליתן את התוספת שהתחייב לו מתחילה.
לא באנו לקבוע הלכה כמי, אלא להאיר את עיני הקוראים.