ערבות, החיוב והמצוה
הערב למלוה בעד הלוואה לחבירו שזקוק להלוואה, מקיים בזה 'והחזקת בו' וזה בכלל מצות גמילות חסדים[1], ואם יתחייב לשלם בפועל מוטלת עליו מצות פריעת חוב[2].אבל יש להתרחק מלהיות ערב אם יבוא מזה לידי הפסד, ובפרט אם הוא תלמיד חכם חייב ליזהר שלא יבוא לידי מידה זו, ושמא יגרם מזה חשש חילול השם[3].
סוגי ערב
ישנם שלושה סוגי ערב: 'ערב סתם', 'ערב קבלן' ו'ערב שלוף דוץ'.
'ערב סתם' מקבל אחריות לשלם החוב רק לאחר שהמלוה יתבע את הלוה ואינו משלם[4], 'ערב קבלן' מקבל אחריות לשלם החוב אפילו אם המלוה יבחר לתבוע ממנו תחילה[5], 'ערב שלוף דוץ' פוטר את הלוה מכל חיוב למלוה והמלוה יתבע רק ממנו[6].
קבלת ערבות
ערב שמצוה למלוה להלוות ללוה, נשתעבד מחמת צוויו בנתינת ההלואה ללוה בחומר הערבות שקיבל על עצמו, שהרי המלוה הוציא המעות על פיו. לפיכך, מלוה שנתן מעות ורק לאחר מכן אומר הערב למלוה שהוא מתחייב בערבות, לא נתחייב כלום, שהרי לא על פיו הוציא מעות להלוותו[7]. ברם, אם הערב קיבל קנין לחייב עצמו חיובי ערבות לאחר מתן מעות, מתחייב בכך[8].
קבלת ערבות בלשון מוכח
הערב מתחייב אם אומר או כותב למלוה לשון שמשמעותה הוראה ברורה א) שמתחייב לשלם ב) באיזה חומר ערבות מחייב עצמו. לפיכך, כשאומר לו הלוהו - ואני ערב, משמעות לשון 'ואני ערב' הוא שמתחייב לשלם, ומקבל בזה חיובי ערב סתם אם הלוה לא ישלם. ברם המקבל להיות ערב קבלן שחיובו לשלם אם המלוה יתבענו תחילה, צריך שיאמר למלוה לשון שמשמעותו כאילו קבל הערב המעות מיד המלוה ונתנו ללוה, כגון שאומר 'תן לו ואני נותן לך', ואזי ובזה מתחייב לשלם למלוה כשיתבענו[9].
הוראה להלוות
יש שכתב שבכל סוג ערבות מלבד ההתחייבות הברורה לשלם למלוה, חייב הערב לומר למלוה הוראה ברורה להלוות לפלוני. לפיכך, לא די במה שאומר 'אני ערב' רק צריך שיאמר 'הלוהו', ולא יאמר בסתם שהוא ערב למי שילונו אלא יציין למי ילוה[10], ויש שכתבו שדי אם אומר 'אני ערב' והערבות חלה מבלי שיציין למי ילוה[11].
כל לשון שאומר הערב חייב להיות ברור שמקבל על עצמו חיובי ערב לשלם ואינו ניתן לפירוש אחר, ולולי זה אינו מתחייב בכך, שהמוציא מחבירו עליו הראיה[12]. יש שכתב דוגמא לכך, במי שאמר למלוה 'אני ערב לך' ולא פירש לומר 'הלווהו ואני ערב לך', שאפשר שלא נתכוון להיות ערב לשלם הממון רק ערב לעשות איזה פעולה למען התשלום, וכדומה לא מתחייב[13]. יש שכתב, שמלוה ששואל 'אם אני מלוה לפלוני האם תהיה ערב', והערב משיב 'הן', מתחייב הערב[14].
האומר למלוה שילוה לפלוני כי איש 'בטוח' הוא (איש אמין), אין זה לשון קבלת ערבות שמתחייב לשלם אם התברר שאינו איש בטוח[15]. כמו כן אם לא ערב לממון שהלוהו אלא רק אמר שערב לגופו של הלוה, כגון שאמר למלוה כל זמן שתתבענו אביא את הלוה, לא נעשה ערב על ההלואה אלא הבטיח לעשות פעולה[16].
נראה, שלשונות המקובלים בחוזים כהתחייבות לערבות, ואינם מתאימים לדרישות ההלכה שייך בזה הכלל 'דורשים לשון הדיוט' ומתחשבים בכוונת המלוה והערב, לפרש זאת באופן המועיל[17].