אחריות לפירעון
הלווה חייב להחזיר את דמי ההלוואה ליד המלווה מבלי שהמלווה יצטרך לילך לבית הלוה לקבל את הפירעון ש'עבד לווה לאיש מלווה', אלא אם המלווה עקר דירתו ממקום שהלווה[1]. הפוסקים נחלקו האם פטור הלווה כשפרע לאשת המלווה שנושאת ונותנת את עסקי הבית אבל לא עוסקת בעסקי ממון של בעלה[2], אבל יכול לפרוע למנהל את כל העסקים של המלווה[3].
פירעון במטבע שהלווה
הביטוי 'מטבע' בזמננו מתייחס ל'מטבע החוקי' של המדינה שמנפקת מטבע זו[4], ו'סוגי מטבע' הם המטבעות שמונפקות על ידי מדינות שונות, כמו הדולר בארה"ב או ה'יורו' באירופה, וכן להלן מובן 'מטבע' הוא כפי הנהוג במו"מ שלנו.
פירעון שלא במקום ההלוואה
הגיע זמן הפירעון, הפירעון הוא במטבע היוצאת של מקום הפירעון הגם שההלוואה היתה במקום אחר ובמטבע אחר, כגון הלווה דולרים בארה"ב וכשהגיע זמן הפירעון מצא הלווה את המלווה בא"י, ישלם לו את שווי הדולרים בא"י בשקלים שהיא המטבע היוצאת בא"י[5], אא"כ התנו בשעת ההלוואה שהלווה ישלם במטבע של שעת ההלוואה דווקא[6] כל זה מפני שהלווה לו מטבע, אבל אם הלווה פירות חייב הלווה לשלם את הפירות שלווה, לפיכך אם הלווה מטבע שאינה המטבע היוצאת (הרשמית) במקום הלוואה כגון המלווה דולרים בא"י שדינו כפירות אף הפירעון הוא בדולרים- כשאין חשש רבית של מלווה 'סאה בסאה'[7].
איסור נגישה
אסור למלווה לתבוע את פירעון החוב מהעני כשיודע שאין ללווה מעות או נכסים[8] לפרוע לו שנאמר 'אם כסף תלוה וכו' לא תהיה לו כנושה'[9]. ויש ראשונים שכתבו שאף עובר על איסור עשה 'את הנכרי תגוש' ולא הישראל[10].
גדר נגישה
הלאו הוא שלא יתבענו בחזקה[11], דהיינו שלא ידחוק אותו[12], אבל כל שאינו דוחקו אלא מזכיר לו את החוב באופן שאינו מביישו - הן בע"פ או במכתב - אינו עובר על הלאו ואף אין בזה איסור[13], וכן אם אינו יודע בוודאי האם אין לו נכסים לפרוע מותר לתבוע[14], אבל אם נראה למלווה על פי האומדנא שאין ללווה נכסים אסור לנגשו[15].
כתבו הפוסקים שהלאו נאמר על לווה עני אבל לא על לווה עשיר[16], דהיינו שיש לו נכסים לאחר שגבו מנכסיו כפי כללי דיני 'מסדרין' שגובים מנכסי הלווה ומשאירים לו רק הנחוץ ביותר[17] אך נראה שאם הלווה חייב כפי ערך נכסיו או יותר, הרי הוא בכלל עני.
כתב הרמב"ם[18] 'אסור לאדם להראות לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אע"פ שאינו תובעו', ונראה מדבריו שהאיסור בכזה הוא מהתורה, שעל זה אמרו בגמרא[19] שכאילו דנו באש ובמים[20]. ויש שכתבו שהאיסור בזה הוא מדרבנן[21]. יש שכתב שאמנם המלוה חייב להיזהר מאוד מלדחוק את הלווה, אבל אם נתיישן הדבר אצל הלווה עד שאין לו צער ובושה מזה, והמלווה אין כוונתו לצערו אין איסור בזה[22].
יש שכתב שהלוואה מחמת מקח, או חוב של שכירות אינו בכלל איסור נגישה[23].