שניים מהעובדים שלי יש להם טענות ותביעות אודות משכורתם, וטענותיהם שוות. ברצוני להתפשר עם אחד מהם, אך בשום פנים ואופן לא עם השני. אני חושש שהשני ישתמש בכך שהתפשרתי עם הראשון כראיה שצדקו דבריו.
שאלה: האם יש מקום לחשש כזה?
תשובה: בעיקרון מצאנו בהלכה סימוכין לטענתך, ושייך להטיב רק עם אחד ולא עם חבירו. המשנה (כתובות דף ס"ו ע"א) דנה במי שהבטיח לחתנו נדוניה ומת חתנו ונפלה בתו לייבום, ובא הייבם ותובע את נדוניית אחיו. יכול אביה לומר לו: לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. בגמרא (שם ע"ב) מבואר שאפילו הראשון עם הארץ והשני תלמיד חכם יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן.
מכאן גם נפסק להלכה (רמ"א - חושן משפט, סימן ע"ז סעיף ז') בלוה שהגיע לפשרה עם אחד משני שותפים שהלוו לו מעות בשטר אחד, אך אינו רוצה לשלם לשני. טוען הלה: מכך ששילמת לשותפי, ראיה שתביעתנו צודקת! יכול הלוה לטעון: לחבירך ראיתי לנכון לוותר אך לא לך, אין כאן ראיה שצדקה טענתכם.
מאידך, לכאורה מצאנו פסק סותר לזה. מי שהודה לאחד מהשותפים על חוב, הודאה זו משמשת גם ראיה לגבי השותף השני (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן קע"ו סעיף ל"א). הסמ"ע (שם סקע"ג) מיישב זאת כי יש הבדל בין 'הודאה' ל'פשרה'. הודאה ותשלום חוב דינם לשמש כראיה גם לגבי השותף השני, שהרי הודה הנתבע בעצם החוב. אך פשרה, בהיות שאינה הודאה על תביעת התובע, אלא כמתנה תיחשב שהסכים הנתבע לתתה, שוב אינה יכולה לשמש כראיה לגבי השותף השני.
הוא הדין לנידון שאלתך. אם תסכים לתביעת אחד העובדים במלואה, ייחשב הדבר כהודאה ושוב כראיה על צדקת טענות שני העובדים. אך אם תתפשר עמו רק על חלק מתביעותיו, תוכל לטעון לשני: עמך אינני רוצה להתפשר ולוותר (עיין כנסת הגדולה סימן קע"ו - הגהות בית יוסף קס"א ובמהרש"ם - חלק ג', סימן רס"א).