יהודה חייב לי סכום כסף גדול. הוא התמהמה מלשלם זאת בשל טענות נגדיות שהיה לו עלי. לבסוף נתפשרתי עמו שישלם רק חלק מהחוב.
שאלה: האם להסכמה זו שנעשתה בעל פה יש תוקף להלכה, או עלינו לעשות זאת דוקא בקנין?
תשובה: בדרך כלל, העברת בעלות וזכויות צריכה להיעשות בקנין. לולי זאת, אין לכך כל משמעות. יוצאת מן הכלל היא 'מחילה' שאינה צריכה קנין. מאחר ואין בה העברת בעלות על כלום, אלא רק ויתור וסילוק מהחוב והשעבוד שיש למוחל (שלחן ערוך – חושן משפט, סימן י"ב סעיף ח' וסימן רמ"א סעיף ב').
לגבי נידון שאלתך, דהיינו ב'פשרה' מצאנו דיעות חלוקות בין הפוסקים. יש שכתבו שפשרה כוללת את שני העניינים, הן התחייבות הבאה מצד המתחייב על חלק מהסכום, והן מחילה מצד המקבל על חלק מהסכום. אף שעל ה'מחילה' אין צורך בקנין, אך ההתחייבות אין בה כל תוקף אם איננה נעשית בקנין (נתיבות סימן י"ב סק"ד ועוד הרבה אחרונים הו"ד בפתחי תשובה שם ס"ק י"ב). אחרים סוברים דמחילת המקבל על חלק מהסכום נחשבת כ'תשלום' שנותן לצד השני המתחייב, והיא הפועלת את הקנין והפשרה ברת תוקף היא (שער משפט סי' י"ב ותשובת 'דברי חיים' – חושן משפט, ח"א סימן ד' וכתב שגם אין לומר 'קים לי' כהנתיבות, אבל בערך ש"י העיר שהרבה אחרונים כתבו כהנתיבות. וע"ע שו"ת חבצלת השרון חו"מ סימן כ"ז ודברי גאונים כלל פ"א ס"כ).
שיטה שלישית נוקטת דמכיון שמחילת נעשתה כאן בעל כרחו, הרי שאף ה'מחילה' איננה קיימת בלא קנין. למה הדבר דומה? למי שהסכים שבית דין יפשר בעבורו, יכול הוא לאחר מכן לטעון שבית דין הטעו אותו כשהציעו לו את הפשרה שלהם ועל כך לא הסכים. רק בקנין יוכלו בית הדין לפשר בעבורו (שלחן ערוך – חושן משפט, סימן י"ב סעיף ז', סמ"ע שם סקט"ו וש"ך סקי"ב). הוא הדין להכא, כיון שאתה הסכמת לפשרה רק משום שיהודה סירב לפרוע את חובו והעלה טענות כנגדך, מחילתך נעשתה מחשש מטענותיו בעל כרחך ואינה קיימת אם לא נעשתה בקנין. רק פשרה שנעשתה מרצון איננה צריכה קנין (אבני צדק – ח"א, סימן ב').
היוצא מהאמור, שבנידון שלך, לדעה הראשונה יש תוקף רק לחלק המחילה ולא לחלק ההתחייבות, לדעה השניה יש תוקף לכל הפשרה, ולדעה השלישית אין תוקף להפשרה כלל. אשר על כן, הטוב ביותר שתעשו קנין על הפשרה שביניכם (שלחן ערוך – חושן משפט, סימן י"ב סעיף ז'). או לחילופין, תכתבו ביניכם שטר שבו יכתב כל ההתחייבויות שביניכם (עיין שם סימן י"ב סעיף י"ג), אלא שצריך לדקדק שיהיה השטר בלשון או הודאה או חיוב דוקא, ולשון קבלה לחוד שמקבלים להתנהג לפי הפשרה שהסכימו לא מהני (שו"ת 'בית שלמה' סימן ג').