מר גולד היה עסוק בתיקון שרשרת זהב כשהטלפון צלצל בבית המלאכה שלו. הוא הפסיק ממלאכתו והרים את שפופרת הטלפון - שלום מר גולד, מדבר פרידמאן - נשמע הקול מעבר לקו.
- שלום וברכה! מה רצונך? נדמה לי שכבר קיבלת את טבעת היהלום שמסרת אצלי לשיבוץ. האם יש לך עוד תכשיט שברצונך לתקן אצלי?
שבועיים לפני כן מסר פרידמאן למר גולד טבעת חדשה שקנתה רעייתו, כדי שמר גולד ישבץ בתוך מושב הטבעת החדשה את היהלום שהסיר ממושב טבעת הזהב הישנה של רעייתו.
- אכן כך, כבר החזרת לי את הטבעת. אך מה אעשה שפתאום באמצע היום הבחינה רעייתי שהיהלום נפל ממושבו ואיננו!!! כנראה ששיבצת את היהלום ברשלנות והוא ניתק ממקומו!
- שמע נא ידידי! - התקומם מר גולד - זו הפעם הראשונה שאני שומע על סיפור שכזה. אני את מלאכתי עשיתי נאמנה, כפי שאני נוהג מאז ומעולם.
- אם כן כיצד נפל לו היהלום?
- כנראה שרעייתך נתקלה עם ידה באיזה מקום. שיני הזהב האוחזים את היהלום אינם חזקים כל כך, הם סך הכל מזהב. השיניים נתרופפו והיהלום נפל!
- בדיוק שבועיים לאחר שהיא עונדת את הטבעת החדשה היא קיבלה מכה? הא?! כפי שזה לא קרה בכל עשרים השנים האחרונות עם טבעתה הישנה, גם עתה זה לא קרה!
יותר מרגליים לדבר שזה קרה בפשיעתך! 'כל האומנין שומרי שכר' (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"ו סעיף א') וחייבים אפילו על גניבה ואבידה, כל שכן בפשיעה!
שיחתם של השניים נסתיימה, שני הצדדים עמדו על שלהם. אף אחד מהם לא קיבל את דברי הצד שכנגד.
מר גולד שקע בהרהורים, ליבו נקפו. בסתר ליבו הוא ידע שאכן באותו היום ששיבץ את טבעתה של מרת פרידמאן, ראשו היה כבד עליו והוא מיהר לסיים מלאכתו. אולי אכן רשלנותי גרמה לכך? - התייסר במחשבתו.
הוא החליט לברר את ההלכה. הוא התקשר לבנו שלמה, ה'תלמיד חכם' היותר מובהק מכל בניו.
- אבא, על מה הוא בא לחייב אותך? - נזדעק בנו שלמה - אף אם נניח ואכן נתרשלת במלאכתך, אין מקום לחייב אותך כלל!
- וכי אומן רשאי להתרשל במלאכתו ולא לעשותה על צד היותר טוב? אתמהה.
- בודאי שעל האומן לעשות מלאכתו נאמנה! יותר מכך, אם האומן נתרשל במלאכתו והפסיד בכך את הבעלים עליו לשלם את הנזק.
זהו דין מפורש: טבח בשכר שקלקל, דהיינו שוחט ששחט שלא כיאות והבהמה נטרפה מחמת כך, חייב לשלם לבעלים את שוויה של הבהמה (שם סעיף ד').
- אם כן, מדוע אמרת בתחילה שאף אם נתרשלתי במלאכתי, אין לפרידמאן עלי כלום?!
- כיון שהנזק בנידון דידן אינו דומה לשוחט ששחט בפסול.
הן על מה בא פרידמאן לחייב אותך? שמחמת רשלנותך, נניח שאכן כך, היהלום נתרופף בהמשך ונפל. זהו אינו יותר מ'גרמא'!
קודם כל, לא היזקת אותו מאומה בשעה שנעשתה מלאכתך. היא נסתיימה כבר מזמן, לפני שבועיים. אומן נחשב כשומר שכר רק על מעשיו בשעת שכירותו.
גם אי אפשר לחייב אותך מדיני דגרמי, כיון שאין זה 'ברי היזיקא'. הרי האבן אינה מונחת במקום שבטוח שתאבד. היא יכלה ליפול גם על השלחן ולא להיעלם.
- אך היא יכולה ליפול גם במקום האבד! היה עלי להזהיר אותו להיזהר מכך!
- מנין לך זאת?
...
בנידון דידן, אף אם האומן יודע בנפשו שנתרשל במלאכתו, לכאורה צדקו דבריו של שלמה, הבן, שנזק כזה מוגדר כ'גרמא' ותו לא. אך מכל מקום אם דינו של האומן כ'שומר שכר' וכנ"ל, הרי השומרים חייבים לשלם אף על נזקין שנעשו רק ב'גרמא' (עיין בית יוסף - חושן משפט סימן ס"ו סעיף מ"א, שלחן ערוך הרב - אורח חיים סימן תמ"ג קונטרס אחרון סק"ב, שו"ת חתם סופר - חושן משפט סימן ק"מ ודברי גאונים כלל ט"ו ס"ח).
אך גם על טענה זו ענה שלמה הבן תשובה ערוכה. הן שמירתו של אביו, מר גולד, כלתה כבר ונגמרה מזמן שהחזיר את הטבעת לפרידמאן?! כיצד ניתן לחייבו עתה כ'שומר'?
אלא שכאן יש מקום לדון ולחייבו. שמירת האומן כלתה רק כאשר הוא החזיר את החפץ לבעלים בשלימות. דהיינו, שמעתה, דהיינו מזמן החזרה, החפץ שמור היטב ברשותם.
אם מחמת האומן/השומר נוצרה כאן איזו שהיא סיבה שיש עדיין מקום לחשוש על שמירת החפץ אף כשהוא כבר בחזרה ברשות הבעלים, והבעלים אינם יודעים מכך, הרי שחזרה זו אינה נחשבת לחזרה.
וכך שנינו במי שגנב בעל חי מעדרו של חבירו והחזירו בלא ידיעת הבעלים, שחייב (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שנ"ה סעיף ב'). הסיבה לכך היא, הבהמה הורגלה לעזוב את העדר לאחר שהוציאה הגנב משם, ושוב אינה שמורה אף כשהיא נמצאת ברשות הבעלים ומועדת היא לברוח ('אנקטה נגרי ברייתא' דבבא קמא דף קי"ח ע"ב). על כן חזרה זו אינה מספקת, אלא עליו להודיע מכך לבעלים שיתנו את עיניהם עליה.
אף כאן, בהיות ששיבוץ האבן נעשה ברשלנות ויתכן שהאבן תיפול ממקומה, הרי שהאומן כשלא הודיע על כך לבעלים, פשע ועדיין לא קיים כדת וכיאות את השבת הפיקדון שנמסר לידיו. אחריותו נותרה בעינה על הטבעת ויש לחייבו על רשלנותו אף לאחר זמן שכבר יצאה הטבעת מידיו.
אלא שאפשר שדין זה הוא דוקא בגזלן שהרגיל את הבהמה לצאת (עיין פסקי מהרי"ל דיסקין - קצ"ז שנשאר בספיקא בהא ויל"ע אי הכא דינו כגזלן מאחר שהוא גרם שהאבן תיפול).
ובכלל, נחלקו הפוסקים אם גם בשומרים איכא חובת 'השבה' (עיין קצות סימן פ"ו סק"ד ונתיבות שם סק"א ושנו ושילשו בהא פלוגתא באיזהו מקומן). אם כן להשיטות שאין חובת 'השבה' בשומרין, לכאורה ודאי כלתה שמירתו של האומן כשהחזיר את הטבעת לבעליה.
למעשה:
אם ברי לן שהאומן נתרשל במלאכת השיבוץ, אף שאי אפשר לחייב את האומן בתשלומין בכהאי גוונא, מכל מקום בודאי חייב לשלם מנפשיה לצאת ידי שמיים כדין כל גרמא. מה גם דבהא יש צד מדינא לחייבו וכאמור.