אבידה מדעת
- מה הוא עושה? - תמה נתן בלבו כשראה את זלמן מניח את המחשב הנייד (Laptop) שלו על רכבו ונפנה ללכת.
- זלמן - הוא קרא בקול רם.
זלמן נרתע על מקומו והסתובב לכיוונו - אה... זה אתה - נרגע.
- תגיד לי, יצאת מדעתך?
- תסביר מה אתה מתכוין... - התפלא זלמן.
- אתה יודע שאם הייתי רוצה, יכלתי לקחת כעת את המחשב שלך לעצמי?
- אני לא חושד בך שאתה 'גנב'... - עקץ אותו זלמן.
- למה 'גנב'? אתה הפקרת את זה! הרי לא חסרים אנשים המסתובבים ברחוב ומקפידים על 'נטילת ידים'... זו ממש 'אבידה מדעת'!
...
- מזל טוב, מזל טוב - נשמעו קריאות מכל עבר.
ידידים רבים ובני משפחה באו לחוג עם שלמה את שמחתו, שמחת הבר מצוה לבנו, דוד. הוא ערך קידוש לאחר תפילת מוסף בשבת, והאורחים הטיבו את לבם בכיבוד שהוגש לפניהם.
לאחר שאחרוני האורחים עזבו את בית הכנסת, נותרו שלמה וילדיו לבדם בבית הכנסת. הם החלו לנקות ולסדר את בית הכנסת, כך הוא הבטיח לגבאי מראש.
הם הניחו את כל המאכלים והמשקאות שנותרו בפינה במטבח בית הכנסת - במוצאי שבת אאסוף את מה שנותר - הסביר שלמה - נוכל להשתמש בזה למסיבה שנערוך לדוד עם בני כיתתו.
גם כלים חד פעמיים (Paper goods) רבים נותרו נקיים, ללא שיד מאן דהו נשתמשה בהם. שלמה ביקש מבניו שיאספו אותם יחדיו ויניחו אותם יחד עם המזון.
במוצאי שבת, לאחר הבדלה, הגיע שלמה עם רכבו וירד למטבח בית הכנסת. הוא כינס את כל הדברים לתוך ארגז. כשהארגז התמלא בתכולתו, הוא הבחין שלא נותר מקום לכלים החד פעמיים.
- הזמן דוחק בי, אין מה לעשות - חשב לעצמו והחליט לוותר עליהם - אני אשאיר אותם כאן... אולי אמצא זמן לחזור לכאן שוב פעם...
למחרת, בשעת צהרים, נכנס בנימין מיושבי בית הכנסת למטבח. הוא תר בעיניו אחר מזלג (Fork) בו יוכל להשתמש לסעוד את לבו בארוחה שהביא עמו מביתו.
חבילת המזלגות הקבועה של בית הכנסת היתה ריקה, לא נותר בה דבר. הוא הבחין בפינה בכלים שהותיר שלמה אחריו. היו שם מספר מזלגות מפלסטיק, מוכספים ויקרים יותר מהפשוטים בהם הורגל.
- אולי זו נחשבת 'אבידה מדעת'? - הרהר לעצמו - הרי שלמה חזר ולקח את כל מה שנותר מהקידוש שערך, לא נותר מכל מאומה. את המזלגות הוא הותיר כאן ברשות הרבים ולא נטלם. היש לך 'אבידה מדעת' גדולה מזו? הרי רבים הם ה'אורחי פרחי' המסתובבים כאן במשך השבוע ונוטלים מכל הבא ליד!
הוא עלה לבית הכנסת כשמזלג בידו. בדרכו הוא הבחין בהעניך, אף הוא מיושבי המקום. הוא סיפר לו דברים כהוויתם.
- לא נראה לי ששלמה יקפיד על כך... - היתה תגובתו של העניך.
- גם בדבר שאין מקפידים עליו, יש מהפוסקים שאוסרים להשתמש בו שימוש שיש בו כילוי (מנחת פתים סימן שנ"ח סעיף ד' בדעת 'שלחן ערוך הרב', ועיין בגליון פ' מדור 'מעשה שהיה' שהארכנו בכך). מזלג חד פעמי לאחר שמשתמשים בו, דרך כל הארץ שלא להשתמש בו שוב ולטעמי נחשב הדבר כשימוש שיש בו כילוי.
- אם כן על מה סמכת שנטלת אותו לעצמך? דברים של טעם דיברת...
- סמכתי על כך שהדבר נחשב כ'אבידה מדעת'. שלמה מבין שהכלים שנותרו כאן במטבח, לא ישארו שם לאורך ימים... הכל כאן 'הפקר' ואין איש שם על לב...
- אח... אפילו אם נחשב כ'אבידה מדעת', מי התיר לך לקחת זאת לעצמך? מקסימום אינך מחויב ב'השבת אבידה' ואתה יכול להשאיר את הדברים ללא השגחה ותו לא!
- אכן... זו מחלוקת הראשונים. הרמב"ם (פרק י"א מגזילה ואבידה הלכה י"א וכן כתב המחבר בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן רס"א סעיף ד') נוקט כדבריך וטוען ש'אבידה מדעת' איננה נחשבת כהפקר ואסור למוצאה ליטלה לעצמו... - נזכר בנימין.
...
נחלקו הראשונים בדין 'אבידה מדעת'. לדעת הרמב"ם נתמעט רק מדין 'השבה', אך אין המוצא רשאי ליטלה לעצמו. הטור (סימן רס"א) פליג עליה ולשיטתו המאבד מדעת הרי הוא כמפקיר. לשיטתו מותר למוצא אבידה זו אף ליטלה לעצמו.
הבית יוסף (שם) מצדיק את דברי הרמב"ם וכותב על דברי הטור 'לאו מילתא היא. שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו, לא נאמר שהפקירה'. וכן פסק בפשטות בשלחן ערוך. כדבריו כתבו גם בב"ח ובט"ז.
הרמ"א הביא את שיטת הטור בשם 'יש אומרים'. גם הש"ך (סק"ג) הכריע כדברי הטור והוכיח כן מכמה מקומות בלשון הש"ס שכוונת 'אבידה מדעת' היינו דהוי הפקר, וכ"כ בשלחן ערוך הרב (הלכות מציאה ופקדון סעיף ט"ז).
כשבאים אנו לדון בסיפורים הנ"ל, לכאורה הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים אם רשאי ליטול זאת לעצמו.
אך בסיפור השני נראה להתיר לבנימין להשתמש במזלג. ראשית מדברי הב"ח דסבירא ליה דטעמו של הרמב"ם לשיטתו דכל הפקר אינו מועיל ללא שיוציאנו בפיו (ואף הקשה על הטור כיצד פליג הכא על הרמב"ם ובסימן רע"ג הביא דברי הרמב"ם דהפקר היינו דוקא בפיו. ועיין בבהגר"א כאן סק"ט שתלה דברי הרמ"א לשיטתו בסימן רע"ג דהפקר מהני אף בינו לבין עצמו). אם כן כיצד נהפכה האבידה מדעת להפקר? ומה שאמרה הגמרא בבבא מציעא (דף כ"א ע"א) שלאחר שדשו הבעלים ונטלו העיקר ('במכנשתא דבי דרו'), מותר ליטול מה שנותר בשדה, ואף שלא הפקירו זאת בפיהם. היינו משום שמאחר שנטלו הבעלים העיקר והותירו מקצת ולא חשש ליטול זאת כאת השאר, נחשב זאת כאילו הפקירו זאת בפירוש (ב"ח סימן רע"ג).
גם כאן מאחר ושלמה נטל את רוב הדברים שנותרו בבית הכנסת, מה שנותר מאחוריו, דין 'הפקר' יש לו אף לדעת הרמב"ם.
ועוד, מכיון שבנימין כבר נטל את המזלג, הוא אינו חייב להשיבו לכולי עלמא. כתב הנתיבות (סימן רס"א סק"א) לחדש דאף לשיטת הרמב"ם שאסור ליטול זאת לעצמו, אם עבר ולקח זאת אינו חייב להשיב. הוא מוכיח זאת מלשונו של הרמב"ם 'אינו חייב להחזירה'. ודינו כמו בכל המוצא אבידה שספק לו אם בעליה הניחוה שם בכוונה תחילה, דלשיטת הרמב"ם אסור ליטול אותה משם, אך אם עבר ונטל והוי דבר שאין בו סימן אינו חייב להשיב (סימן ר"ס סעיף ט').