החיוב
מהתקנות שתיקנו חז"ל לעשות 'הטוב והישר'[1] הוא הבא לקנות קרקע במיצר חבירו חייבו חז"ל ליתן דין קדימה לבעל המיצר[2]. חז"ל תיקנו תקנה זו לטובת בעל המיצר, מאחר שהלוקח יוכל למצוא קרקע במקום אחר, ואילו למצרן נוח שיהיו לו נכסיו במקומות קרובים זה לזה[3]. לפיכך, אם לא היה הלוקח יכול לקבל דבר זה במקום אחר, כגון מתנה אין זכות למצרן[4].
בין אם הלוקח ביקש לקנות מהמוכר או המוכר ביקש למכור ללוקח, הקדימה למצרן[5]. זאת לעומת 'העני המהפך' לקנות שאין לו תביעה נגד הלוקח שהמוכר יזם למכור לו[6].
מקור הדין
מקור לדין זה מצאו בפסוק שנאמר "ועשית הישר והטוב"[7], וכתבו הפוסקים שהוא קרוב למצות עשה ולכן אסור להערים בדבר[8], ומכל מקום במקום ספק מקילים בדינו כשאר ספק תקנה שמעמידים על עיקר הדין[9].
החיוב על הלוקח
חז"ל הטילו החיוב על הלוקח להעביר הנכס לבר מצרא, וחשוב שליח של המצרן לכל דבר, ועל כן עדי הקנין יכתבו השטר לכתחילה בשם המצרן אפילו לא ידוע להם אם נתרצה לקנות, ואין צריכים קנין אחר[10].
חז"ל לא הטילו כל חיוב על המוכר כלפי המצרן, שהרי הברירה בידו שלא למכור, ואם ירצה למכור יהיה הנכס ממילא בידו שהרי הלוקח חייב להעביר הנכס ליד המצרן[11]. כמו כן אין חיוב על המוכר להודיע למצרן כשיש לחוש שיפסיד מפני זה[12], כגון אם חושש שעד שיודיע למצרן יפסיד למכור ללוקח, אבל אם אין חשש הפסד טוב שיודיע למצרן או לאנשים שיודיעו לו[13], ודנו הפוסקים האם זו עצה טובה בלבד או שכן נכון מדינא שיעשה כן[14].
להודיע למצרן
הלוקח אינו חייב להודיע למצרן שעומד לקנות, ואם יתוודע למצרן שקנה יעבור הנכס ממילא אליו שהרי חשוב שלוחו[15]. והראיה שלוקח שהשביח הנכס לפני שנתוודע למצרן חוזר וגובה ממצרן כדין היורד לשדה חבירו ברשות[16]. אבל אם נתוודע שהמצרן רוצה לקנות אסור הלוקח לקנות וכן אסור למוכר למכור ללוקח שמסייע בזה לעובר עבירה[17].